עו"ד אורלי אבירם, שותפה ומנהלת משותפת במשרד נ. פינברג ושות'
"גיליתי שאפשר להתגעגע לעבדות"
כמו הרבה אמהות חשבתי שהיציאה שלי מעבדות לחירות תהיה כששלוש הבנות שלי יגדלו ויעזבו את הבית. תקופת הילדות שלהן הייתה עמוסה ומרגשת, ובזכות סבתא מדהימה, בעל מפרגן ומבין ובוס שידע להעצים, אך בו בזמן גם להתחשב, הצלחתי לג'נגל בין כל המשימות, כמובן עם הלשון בחוץ.
הגיע הרגע, הבנות התפזרו, ופתאום אין צורך למהר הביתה, איש לא מחכה, אפשר להישאר שעות על גבי שעות בעבודה, אף אחד לא יושב לך על המצפון. כיף גדול. אז זהו, שלא ממש. הצביטה הזו כשנכנסים הביתה והוא ריק, השקט הזה שפעם כל כך חיכיתי לו נשמע פתאום עצוב, והזמן שהיה כל כך יקר תמיד נשאב לעבודה ובעצם ממשיך ובורח.
מה קורה כאן? געגועים לעבדות? לסדר היום שאין רגע פנאי לעצמך? כנראה שקצת.
כמובן שאחרי תקופה, מסתגלים למצב החדש, בונים הרגלים חדשים, עבודה בטירוף, אבל גם ספורט בבוקר (איזו אמא צעירה יכולה להרשות לעצמה את זה?) לימודים בערב, פילוסופיה וטרילותרפיה, סאפ בים - החיים יפים.
לקושיה האם אפשר להתגעגע לעבדות - אני עדיין משיבה שלפעמים כן. ובאשר ליציאה מעבדות לחירות - החירות היא משהו שצריך ללמוד לקחת בכל עת, ובמיוחד אמהות. המכשולים הם בדרך כלל המחשבות והפחדים שלנו, ולכך שתי תשובות: ראשונה, מי שנותן אנרגיה לאחרים צריך כמובן להתמלא ממשהו בעצמו; השנייה, מי שתיקח חירות לעצמה, תלמד גם את ילדיה לקחת את החופש להיות נאמנים לעצמם וליהנות בחיים. חג הפסח הוא הזדמנות מצוינת לעשות סדר בחיים, לחשוב מהי חירות עבורי ולהשקיע מחשבה ומעשה בהשגתה.
עו"ד אורלי אבירם / צילום: שחף הבר
ענאן שמשום, מנכ"ל ובעלי קבוצת משקאות האנרגיה BLU
"בזכות אשתי למדתי שיש כזה דבר חיים מאוזנים, והוא אפילו מהנה"
האדם שאני יכול להצביע עליו בוודאות כמי שגרם לי תחושה של חופש וחירות, זו אשתי טלי. הכרתי אותה לפני כמה שנים כאשר הייתי בלב העשייה העסקית והחיים שלי היו מאושרים, כביכול. הייתי עסוק מאוד וחשבתי שהכל טוב ובכל זאת הרגשתי לא מסופק. הרגשתי מאוד לחוץ, הרגשתי חוסר איזון בחיי ולא יכולתי להצביע בבירור על הנקודה.
כשהכרתי את טלי, נוכחתי לדעת שיש כזה דבר חיים מאוזנים, והוא אפילו מהנה. נישאנו בקפריסין בחתונה קסומה, שנטלו בה חלק חברים ומשפחה קרובה.
בזכותה הבנתי שהעשייה המקצועית חשובה, אבל כשחוזרים לבית הרמוני וטוב וכשקיימת חברות ושותפות אמיתית, היא תורמת לעשייה המקצועית. אנחנו מייעצים בתחומים העסקיים ויש תרומה הדדית שמפרה מאוד. דרכה התחלתי לערוך טיולים תיירותיים מקסימים. איתה לא מסמנים יעדים כפי שתיירתי בעבר, אלא מבקרים במקום, לומדים אותו, "מתעשרים" ממנו וחוזרים עם חוויות אמיתיות.
עוד נושא שהיה רחוק ממני וטלי קירבה אותי אליו הוא כל נושא התזונה, כמה היא משפיעה על אורח החיים שלנו ואנו לא מייחסים לה חשיבות. לטלי יש שתי בנות ולי שלושה בנים, ועכשיו אני מרגיש שהגעתי למקום השלם שקוראים לו משפחה. טלי עצמאית - יש לה שלוש חנויות אופנה שאותן היא מנהלת בנצרת והיא הבן אדם שאני הכי מרגיש נוח במחיצתו. היא שותפה לדרך ולחיים, ואיתה אני מרגיש הכי חופשי.
ענאן שמשום / צילום: צחי דהאן
עו"ד אופיר אלקלעי, מנכ"ל הסתדרות המעו"ף
"אני מרגיש שאני מחיה מחדש את המורשת"
אני בן להורים ניצולי שואה, אבא מבולגריה ואמא מאלג'יר. הורי ברי מזל, שרדו את המלחמה ועלו לארץ. אם הייתם שואלים אותם, כנראה היו אומרים שאני הייתי עבורם התשובה לחירות. החירות לחיות כיהודי, ישראלי וציוני, והחירות שגרמה לקיבוץ גלויות וחיברה בין תרבות יהודי אלג'יר לתרבות יהודי בולגריה.
העיסוק הנוסף שלי הוא מורה דרך - מה שדרש ממני ללמוד ולחקור את ההיסטוריה של ארץ ישראל והמקומות המופלאים שבה. בדרך זו אני מרגיש שאני מחיה מחדש את המורשת של העם היהודי בעזרת הסיפורים, השרידים והנופים. אם לזקק זאת, החירות המשמעותית ביותר היא היכולת שלי כיום להעביר את המורשת של העם היהודי הלאה, אם זה לעובדים שאני אמון עליהם, למטיילים אחרים ולהסתובב כיום בארצי במדינה ריבונית יהודית ועצמאית ולראות את הפלא הזה, שקם לפני 69 שנים, פורח ומתפתח - לדעת שאנחנו באמת עם חופשי בארצנו זו החירות האמיתית מבחינתי.
עו"ד אופיר אלקלעי / צילום: קובי קואנקס
דוד זידגון, מנכ"ל חממת רד ביומד
"באדמת גרמניה, הבנתי את משמעותה של חירות"
היציאה שלי מעבדות לחירות התרחשה, מכל המקומות, בבית הכנסת המרכזי במינכן.
לפני כמה שנים נפלה בחלקי הזכות ללוות את בני יובל במסעו לפולין. מי שהיה שם יודע, שמסע לפולין הוא חוויה מטלטלת, ולעשות זאת עם תלמידי תיכון - מעצים אותה שבעתיים.
יצא כך שממש שבוע לאחר המסע, טסתי לכנס במינכן, שם פגשתי במקרה קרדיולוג יהודי מקנדה. תוך כדי השיחה הוא הציע לי להצטרף אליו לביקור בבית הכנסת המרכזי, מקום שהיה לו חשוב לבקר בו היות שזוהי הפעם הראשונה שבה הוא הגיע לעיר. אני, שביקרתי במינכן פעמים רבות, אבל מעולם לא עלה בדעתי ללכת לבית הכנסת המרכזי, הרגשתי מעט נבוך והסכמתי להתלוות אליו. בבית הכנסת פגשנו את רב הקהילה, ששמח על האורחים, שוחח איתנו וקצת לפני תפילת ערבית פנה אלי והציע לי להצטרף לתפילה. על אף היותי יהודי חופשי (חילוני בלשון העם), סידור התפילה לא זר לי. אזרתי אומץ ונעניתי לאתגר.
ואז, כשעמדתי לפני התיבה, אחוז התרגשות על אדמת גרמניה, כשזיכרונות המסע לפולין עדיין טריים בראשי, הבנתי לראשונה באופן העמוק ביותר מהי המשמעות של להיות בן חורין ולא רק במובן הפיזי והכלכלי. באותם רגעים הייתי בהודיה על החירות המחשבתית שקיומה של מדינת ישראל מאפשר לנו - החירות לחלום בגדול, ליצור ולבנות.
על רקע התמונות מפולין והשהייה על אדמת גרמניה, הבנתי את משמעותה האמיתית של חירות, והערכתי מחדש את מה שכולנו לעתים מתייחסים אליו בטבעיות וכמובן מאליו.
דוד זידגון / צילום: ארז חרודי
קובי פלר, מייסד ומנהל ההשקעות ב-Feller Wealth Advisory Services
"המפקד לא ציפה שאחד החניכים יקום - וזה בדיוק מה שעשיתי"
הסיפור שלי מחזיר אותי לימי הצבא. בעת שירותי בחיל השיריון, יצאתי לקורס מפקדי טנקים ובזימון ישיר גם לקורס קציני שיריון. כל העת הרגשתי שאני יכול לתרום הרבה יותר בתפקיד אחר במסגרת החיל. לאחר ההכנה לקורס קצינים שכללה שבועות של ניווטים בדרום, כינסו את כל המועמדים לבה"ד 1 לשיחה עם מפקד בית הספר לשיריון דאז, אמי פלנט. פלנט, שהיה ידוע בחיבתו העזה לחיל, הטיף בנו ציונות טנקיסטית וקינח במשפט: "אני מקווה שכל מי שנמצא כאן רוצה להיות קצין שיריון, ואם לא - שיקום עכשיו".
הוא כמובן לא ציפה שאחד החניכים יקום, וזה בדיוק מה שעשיתי. את השקט באולם ניתן היה לחתוך בסכין. לאחר כמה ימים נקראתי אל אמי יחד עם מי שהיה אז קצין שיריון ראשי, יוסי בן חנן. הם ניסו לשכנע אותי להיות קצין שיריון בלא הצלחה. עמדתי על שלי והוספתי כי אוכל להוסיף הרבה יותר לצבא בתור קצין מודיעין. השניים הבינו מי החייל שעומד מולם ועומד כל דעתו. הייתי אחד הבודדים שהגיע להיות קצין מודיעין בשיריון, והיה יכול לסיים קורס קציני שיריון.
מאז אותו אירוע אני משתדל להימצא במקום שבו אני יכול להוסיף את הערך המוסף הרב ביותר, ויותר מכל לעמוד על דעתי האישית והמקצועית, גם אם זו מנוגדת לדעת הרוב.
קובי פלר / צילום: רפי דלויה
רמי דר, מנכ"ל הזרע סידס
"מדיטציה והתבוננות פנימית עזרו לי להשתחרר מדימויים ומשיעבוד"
בתחילת הקריירה שלי עבדתי בחברה נחשבת בישראל. כשעובדים בחברה כזאת משתעבדים ליוקרה ולמספרים הגדולים. העבודה עצמה הייתה מרתקת ומאתגרת, למדתי הרבה והתפתחתי כמנהל, היה נראה לי שמחוץ לחברה הזאת נמצא עולם משעמם ופשוט.
לאחר 15 שנות עבודה מצאתי את עצמי עם תובנה שמיציתי את הדרך בחברה הנוצצת, אבל כל אפשרות עבודה שהוצגה לפניי נדחתה, כי השתעבדתי ליוקרה ולמספרים הגדולים. באותה תקופה השתתפתי בקורס מדיטציה והתבוננות פנימית (ויפאסנה) שעזר לי להשתחרר מדימויים ומשיעבוד לתפל, ונתן לי את היכולת להתחבר לדברים החשובים. הקורס עזר לי להבין שאני צריך לחפש את העניין והאתגר שאני כן יכול להתחבר אליו, ללא קשר לכמות האפסים שבמחזור המכירות או למספר האזכורים של החברה במדורים הכלכליים. במרחק של 15 שנים מההחלטה שקיבלתי אז לעזוב, אני יכול להגיד בביטחון שזאת הייתה ההחלטה הנכונה.
רמי דר / צילום: אשבי לוי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.