הנקראות ביותר

"מערכת החינוך מותאמת ללפני 200 שנה, אנחנו לא שם"

ליאת בן דוד סיימה דוקטורט במדעים לפני שהחליטה לפנות לחינוך, ומאז שואבת יסודות מהמדע כדי להביא לשינוי בחינוך ■ במשנה סדורה היא מפרטת את הדברים שצריך לשנות: תפיסת מקצוע ההוראה, דרכי המיון למועמדים ללימודים והתגמול הכספי

ליאת בן דוד / צילום: איל יצהר
ליאת בן דוד / צילום: איל יצהר

ליאת בן דוד היא אשת אשכולות, שירת מקהלה של אישה אחת. ד"ר לביולוגיה מולקולרית ממכון ויצמן, "סטארט-אפיסטית חינוכית" בעיני עצמה, סופרת, משוררת, מורה, מחנכת, חוקרת, מרצה מבוקשת בעולם, מנגנת, מנהלת פרויקט מדע וטכנולוגיה, שליחת סוכנות, פיתחה 19 ספרי לימוד לתלמידים ולמורים, כותבת טור שבועי "רגע לפני שבת" ושני בלוגים - אישי וחינוכי-מדעי-פילוסופי. אישה, אמא, סבתא. החודש מסיימת שש שנים כמנהלת המוערכת של "קרן וולף" - קרן הפרסים הגדולה למדענים ולאמנים מהעולם, הידועה כ"פרס שמנבא נובל", שהותירו אחריהם ריקרדו ופרנסיסקה וולף ז"ל, והיא עושה את דרכה הלאה בהתלהבות, בסוג של סגירת מעגל ופתיחת עולם חדש ומסעיר כמנהלת מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן.

חינוך מדעי הומניסטי הוא המהות שלה. סימן הפיסוק הכי חשוב בעיניה הוא סימן השאלה. "אני שמה סימן שאלה על הכול. על הכול!"

דעתה על מערכת החינוך, פה וברוב העולם, מביכה באמיתותה המוכרת, מתסכלת מרוב חוסר הרצון של המערכת לשנות, אבל בעיקר מדאיגה. "איך קורה שהשנים שאמורות להיות הכי יצירתיות ומלמדות הפכו לפס ייצור של ציונים?" היא תוהה.

בהזדמנות אחת היא כתבה: "תם זמנה של מערכת החינוך כפי שהיא. השאלה היא רק עד מתי נוסיף לנתח, להטליא ולהתעלל בגופה הזאת, בטרם נביא אותה לקבורה סופית ונתחיל בחיים חדשים". והוסיפה: "כל עוד אנחנו מתייחסים להוראה כאל משרה נוחה ומשלימת הכנסה - אנחנו לא באמת רוצים שהטובים בינינו יבחרו בה". הפתרון שלה לאיכות: "מיון רציני ומדויק של מועמדים להוראה - בדיוק ברמה של לימודי רפואה - ומשכורות גבוהות בהתאם".

בת הארץ

"אני בת הארץ, אני המלח של הארץ הזו", היא מעידה על עצמה. "סבתא שלי הייתה ילדה שגורשה מתל-אביב על ידי הטורקים. במלחמת העולם הראשונה הם גורשו שוב, יחד עם כל שאר התל-אביבים, וחזרו לזיכרון יעקב. סבתא שלי סיפרה לי שעמדה בחלון וראתה איך הטורקים גוררים את שרה אהרונסון ברחוב אחרי שתפסו אותה. סבתא שלי זכרה את זה כל חייה. סבתא דיברה טורקית, והייתה לה תעודה של תושבת פלסטינה. זה היה בית עם הרבה ציונות. לימים למדתי בגימנסיה הרצליה. כשהייתי מגיעה הביתה היא הייתה שואלת אותי: 'טוב, אז מה לימדו אותך היום בבית הספר בהיסטוריה?' הייתי מספרת לה, ואז היא הייתה מסתכלת עליי ואומרת: 'טוב, ילדה, יפה מאוד, אבל עכשיו שבי ואני אספר לך מה באמת היה'".

 - מה סיפרה?

"את האמת שלה, של בת הארץ, של אשה ספקנית שלימדה אותי שסימן שאלה זה הבסיס, זה החשוב. היא סיפרה שגירשו את יהודי תל-אביב, שבשנת 1940 הייתה הפצצה של האיטלקים פעמיים. מוסוליני היה צריך להוכיח להיטלר את נאמנותו, אז הוא הפציץ את הדבר הכי קרוב והכי קל, את חופי ישראל, את תל-אביב. יותר ממאה אנשים נהרגו, גם סבא שלי נהרג בהפצצה. אמא שלי הייתה בת שש, היא וסבתא נפצעו קשה. זאת ההיסטוריה שהיא סיפרה לי. כל ההיסטוריה של הציונות מאז 1881 הייתה אצלי בבית. סבתא סיפרה לי אחרי שהבינה שאת זה לא לימדו אותי בבית הספר".

 - מה זה אומר עלייך?

"שזה הבית שלי לטוב או לרע. גם כשאני לא אוהבת את מה שנעשה בו, ואני הרבה פעמים לא אוהבת את מה שנעשה בו. כשאני יוצאת מהארץ ליותר מדי זמן, אני מרגישה כמו דג מחוץ לאקווריום. זה המקום שלי, זאת התרבות שלי, זו הזהות שגדלתי איתה, בת ישראל זה מי שאני.

"ב-2001 הלכתי להיות שליחה של הסוכנות היהודית בפלורידה מתוך תפיסה אידיאולוגית לחלוטין. אני לא צוחקת, אני רצינית לגמרי. אני מאמינה במפעל הזה שנקרא הקמת מדינת ישראל, ריבונות יהודית בארץ ישראל, אבל בגישה שהיא לחלוטין חילונית, ציונית, מה שנקרא מפלגת העבודה הקלאסית".

 - אנחנו נגררות לפוליטיקה עכשיו?

"אנחנו מדברות על להקים מדינה. אנחנו מדברות גם על מנחם בגין. על עשייה, לא בהכרח על מפלגות".

לשים סימני שאלה

את עוסקת בכל, משירה ועד ספרות, ממעבדה עד מקהלה, ממכון ויצמן עד תלמידי תיכון.

"אני אשת חינוך עם דגש על חינוך מדעי. חינוך זה מקצוע, גם אם לפעמים זה לא נראה כך. סיימתי דוקטורט במכון ויצמן כי לתפיסתי מצוינות היא הרגל ולא הישג מספרי במבחן. אותי חינכו שכדי שמצוינות תהיה הרגל - צריך לעשות את הכי טוב שאפשר, ובכל תחום, אז הלכתי למכון ויצמן ללמוד לתואר שני ושלישי. התכונה העיקרית שלי היא נטייה חזקה לחשיבה ביקורתית, לשים סימני שאלה, שזו מהות המדע בעיניי. המדע קודם כול שם סימני שאלה".

 - מה חקרת?

"עשיתי תואר בביולוגיה מולקולרית, חקרתי תאי דם אדומים, תאי סרטן של תאי דם אדומים. חקרתי גנים שקשורים לזה. סיימתי ב-91'".

 - מדענית עם תליון "חמסה" בשרשרת

"מה הקשר? את בטח יודעת מה נילס בוהר אמר".

 - לא...

"על נילס בוהר הדגול (פיזיקאי שעסק במבנה האטום ותורת הקוונטים, זכה בפרס נובל והיה אף כדורגלן מצטיין כולל מדליה באולימפיאדת לונדון 1908, ס.ק.ל), מספרים שהייתה פרסה של סוס תלויה לו מעל הדלת. יום אחד בא אליו סטודנט ואמר לו: 'פרופ' בוהר, איך זה יכול להיות? אתה פיזיקאי, מדען דגול, זוכה פרס נובל, ופרסה של סוס תלויה לך מעל הדלת. אתה באמת מאמין בזה?'. אז בוהר הסתכל עליו ואמר לו: 'לא, אבל שמעתי שזה עוזר גם למי שלא מאמין'.

"בקיצור, סיימתי את הדוקטורט במדעים והחלטתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים ולא עם מבחנות. אז פניתי לחינוך, לימדתי בתיכון בן שמן לבגרות. ממש מיד קרו לי שני דברים מכוננים. מנהל בית הספר קרא לי ואמר: 'סיימת דוקטורט במכון ויצמן אז נסכים שביולוגיה את יודעת. עכשיו לכי תלמדי חינוך, כי חינוך זה מקצוע'. אני מדגישה את זה כי למרות שכולם אומרים שחינוך זה מקצוע אף אחד לא באמת תופס את זה כך. זאת האמת.

"הדבר השני שקרה לי באותו שבוע ראשון זה שנכנסתי לכיתה י', הצגתי את עצמי, וכשהגעתי למשפט 'סיימתי עכשיו דוקטורט במכון ויצמן', אחד התלמידים כבר לא יכול היה להתאפק ואמר לי: 'אז מה את עושה פה?'. עצרתי ואמרתי לעצמי, הילד הזה בכיתה י' הפנים מסר מאוד ברור למשרד החינוך, למורים, למערכת החינוך, להורים ולציבור, שאנשים בעלי השכלה גבוהה לא מחפשים להיות מחנכים. יותר מזה, ילד בכיתה י' איכשהו הפנים שהוא וחבריו אינם ראויים שאנשים כאלה יהיו מורים שלהם. זה מה שאני ראיתי שהסתתר מאחורי האמירה שלו".

 - למה אלה היו רגעים מכוננים?

"כי מבחינתי היה פה דיסוננס נוראי. אני הלכתי לחינוך מתפיסה אידיאולוגית. אני תמיד מצטטת את לי איאקוקה (יו"ר קרייזלר המיתולוגי, שהוביל לשיקום החברה. ספרו האוטוביוגרפי "איאקוקה", משנת 1984, נחשב לספר הספרים של תורת הניהול וההצלחה על רגל אחת. ס.ק.ל). הוא אמר דבר נפלא: 'בחברה מתוקנת הטובים שבינינו יהיו מורים - והשאר יצטרכו להסתפק בפחות'. זו התפיסה הנכונה והנהדרת בעיניי. לי היו מורים שהיו מנטורים, הם התוו לי חשיבה, תפיסות עולם, פתחו לי עולמות של אושר וידע. מנטורים זה דבר חשוב. הדבר הראשון שאני מחפשת הוא מורים שיהיו מנטורים של התלמידים שלהם. אבל הילד בכיתה י' שאל אותי, המורה, הד"ר ממכון ויצמן בת ה-30, 'מה את עושה פה?'.

"מאז אני לומדת חינוך, 26 שנה. אני כל הזמן לומדת חינוך, כל הזמן, קוראת את הפילוסופים הגדולים של החינוך, מקפידה ללכת להרצאות, לומדת את התחומים. פסיכולוגיה קוגניטיבית, כיצד מתפתחים מושגים, מהי למידה, מהן תפיסות מוטעות, מה זו גישה קונסטרוקטיביסטית להוראה, מה זה חינוך מדעי. אחרי הכול, זה שאני יודעת ביולוגיה עדיין לא הופך אותי למורה לביולוגיה. לכן אני לא מפסיקה ללמוד. לכן אלה היו שני רגעים מכוננים".

האוניברסיטה שאבה

 - אז הלכת לאוניברסיטה לקבל תעודת הוראה.

"אז באמת הלכתי לאוניברסיטת תל-אביב ללמוד לתעודת הוראה, זאת הייתה הכוונה, רק שליד דלת המזכירות הייתה דלת אחרת, שהיה כתוב עליה 'מב"ט' (מדע באמצעות טכנולוגיה. ס.ק.ל). בדיוק הסתיימה אז ועדת הררי, בשנת 1992, הוגש דוח 'מחר 98'', שתפיסתית רצה לעשות מהפכה בחינוך המדעי/מתמטי במדינת ישראל. ידעתי שמב"ט זו תוכנית לבית ספר יסודי שמפתחת תוכניות לימודים. אני הרי גרפומנית בלתי נלאית, כבר אז כתבתי, וזה היה בדיוק ערב פרסום שני ספרי הילדים הראשונים שלי, אז אמרתי לעצמי: 'אה, מעניין, הם כותבים ספרי לימוד, אני אוהבת לכתוב, מדעים אני יודעת, אז אדפוק בדלת'. נכנסתי ושאלתי: 'אולי אתם צריכים אותי?', ונשארתי שם עשר שנים.

"כך לימדתי בתיכון חמש יחידות בביולוגיה, כימיה וחקלאות ובמקביל כתבתי ופיתחתי חומרי למידה ותוכניות לימודים לבתי ספר יסודיי ולחטיבות הביניים. כמה שנים אחר כך האוניברסיטה פשוט שאבה אותי, עברתי ללמד מבוגרים, מורי מורים, הכשרתי את מנהיגות המורים בחינוך מדעי טכנולוגי".

"בשנים האלה התפתחה אצלי תפיסה חזקה מאוד שאני מחזיקה בה עד היום. את המדע והטכנולוגיה אני תופסת בגישה הומניסטית, כלומר הם קודם כול יצירות של האדם למען האדם. זו לא תפיסה טריוויאלית, כי רוב התפיסות הרווחות ידברו על מדע כחקר האמת, חקר המציאות. אנשים פרקטיים יאמרו שטכנולוגיה זה כלים. אלה שהם קצת יותר פילוסופים יגידו שזו יצירה וחשיבה של כלים. בעיניי, המדע זה קודם כול יצירת האדם, של החשיבה שלו, של העשייה שלו, שנועדה להכיר לנו טוב יותר את העולם שסביבנו וללמד אותנו להתנהל בתוכו. בעיניי טכנולוגיה זה סוג של אינטליגנציה אנושית שבתוכה יש יצירת כלים ותוצרים למען האדם. אם בסופו של דבר אנחנו משתמשים בזה למען האדם או נגדו, או כדי לעשות כסף, או לא לעשות כסף - זו כבר פרשנות שלנו. אבל הטכנולוגיה עצמה היא סוג של אינטליגנציה, של יכולת אנושית. במקום שאני נמצאת בו, בתפיסה הומניסטית של מדע וטכנולוגיה, זה אומר שגם חינוך מדעי טכנולוגי חייב להיות רצף, רצף חינוכי שלא מכוון למדע כמקצוע".

 - זה לא ברור.

"עובדתית, רוב האנשים שלומדים בעולם, 85%-90% מהם בממוצע, לא ילכו להיות מדענים, לא אנשי טכנולוגיה גבוהה ולא מהנדסים. זה יקרה מכל מיני סיבות, ולא בגלל שלא למדו חמש יחידות מתמטיקה. הרבה גורמים משפיעים עלינו בשאלה איזה מקצוע נבחר. יחד עם זאת, כולנו, כדי להתנהל בעולם של המאה ה-21, צריכים איזושהי תשתית של ידע. ידע זה קריטי, זה חשוב. אני לא מאלה שחושבים שצריך לזרוק את הידע ולפתח מיומנויות, חד משמעית לא. ידע הוא כלי מאוד חשוב, ידע מספרים, מאינטרנט, מסרטים. אנחנו רוכשים אותו, הופכים אותו לנכס שלנו, משתמשים בו. אנחנו צריכים את הידע הזה גם בתחומי המדע והטכנולוגיה, כדי להתנהל נכון, בצורה ביקורתית, ולקבל החלטות נכונות בעולם היומיומי".

 - להתנהל בצורה ביקורתית?

"הנה הגענו לסימן השאלה הגדול. בעיניי הסימן הכי חשוב במקלדת הוא סימן השאלה. לא הנקודה, בטוח שלא סימן קריאה. הדבר הכי חשוב זה לשים סימני שאלה. זה מה שמדע עושה, הוא שם סימני שאלה על הנחות יסוד ועל העולם, ומנסה למצוא תשובות. מי שמצא את התשובה לא נח עד שהוא שואל את השאלה הבאה, שלפעמים מערערת מחדש את התשובה שהוא מצא. על סימן השאלה הזה מזמינים אותי להרצאות בכל העולם. זו תשתית התפיסות הפילוסופיות של החינוך, המדע, הטכנולוגיה".

 - סימני שאלה? לא זוכרת את המורים שלי ושל ילדיי מסמנים סימני שאלה כלשהם.

"נכון. במערכת החינוכית שלנו, בארץ ובכל העולם המודרני, אולי חוץ מפינלנד, הדבר המרכזי שאנחנו שמים על הלוח זה לא סימני שאלה אלא נקודות. אנחנו קובעים סטנדרטיזציה, יותר מנסים להעביר אל התלמידים ידע ופחות מתעכבים על פיתוח דמיון. יותר מדי דורשים הישגים של מבחני מיצ"ב, מבחני פיז"ה וכאלה ופחות מחפשים חשיבה יצירתית".

יכולת לספר סיפור

 - איך? מה? תהיי תכליתית.

"כל ההיי-טק, כל ה'סטארט-אפ ניישן' הגדול הזה, מבוסס בראש ובראשונה על דמיון. על היכולת שלנו לספר סיפור, ורק אחר כך לעבוד עליו. אנחנו אורגניזם שמספר סיפורים. אנחנו האורגניזם היחיד ביקום שמספר סיפורים, יצרן הסמלים המשמעותי ביותר על פני כדור הארץ. אנחנו חיים בעולם סימבולי, הכתב שלנו הוא דרך להסמיל את החשיבה שלנו, את התקשורת בינינו. אלה הקודים שבאמצעותם אנחנו רושמים את מה שאנחנו חושבים ומעבירים הלאה כדי שאחרים יבינו. אפשר לקחת היום עמוד תווים שכתב באך לפני מאות שנים ונדע לייצר ממנו מוסיקה. אנחנו יודעים לפתח סמלים, לפענח אותם, זו מהות האינטליגנציה הטכנולוגית. זה גם עתיד החינוך".

סליחה על הציניות, האם את מצפה שרן ארז, יו"ר ארגון המורים, יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, ומחליפתו יפה בן דוד - יובילו את מהפכת הדמיון, הסמלים, או בכלל יאפשרו לה לקרות?

"אנחנו רוצים תלמידים, ילדים, אזרחים שמסוגלים להפעיל חשיבה יצירתית בעבודת צוות, שיהיו חדשנים, יזמים. לכן המערכת שבתוכה אנחנו מכשירים אותם לזה צריכה בעצמה להיות חדשנית, יצירתית, בעלת יזמות. האם האנשים שהזכרת מסוגלים לעשות את זה? אני לא מכירה אותם".

 - לא מכירה אותם?

"לא, מעולם לא פגשתי אותם. אבל אני מסתכלת על המערכת. אני רואה מערכת חינוך שמותאמת לתקופה שבה הקימו אותה, שזה עידן המהפכה התעשייתית. כן, כן, מערכת החינוך מותאמת לתקופה שלפני 200 שנה, רק שאנחנו מזמן לא שם. המערכת שלנו מתאימה להכשרת פועלים למפעל, זה מה שהיה צריך אז.

"קחו למשל את האחים רייט שפעלו ב-1903, סך הכול לפני 114 שנים, שזה כלום בהיסטוריה, תחזירו אותם לעולם, תנסו לשים אותם במטוס ותגידו להם שזה מה שהתפתח מאותה טיסה שלהם שהייתה משהו כמו שלושה מטרים גובה ו-12 שניות באוויר. הם לא יכירו את הסביבה, הם לא יידעו לתפעל מטוס, ואף אחד בטח לא ירצה לטוס איתם למרות שהם בהחלט הטייסים הראשונים בעולם.

"אותו הדבר עם רפואה. רופא מצטיין מלפני 100 שנה לא יודע מה זה אנטיביוטיקה. ועכשיו בחינוך - קחו מחנך מלפני 100 שנה, שימו אותו עכשיו בכיתה, שימו מולו תלמידים, לוח. משהו אולי השתנה - אבל לא ממש, לא באמת".

ארבע החירויות

 - מה היית משנה עכשיו?

"ארבעה דברים הייתי משנה, אבל נתחיל בקצת היסטוריה. בשנת 1941 מלחמת העולם השנייה כבר השתוללה, ארה"ב עדיין לא הצטרפה, והנשיא רוזוולט נאם את נאום ארבע החירויות שהפך לנאום מכונן שבו הוא הגדיר את ארבע החירויות הבסיסיות לאדם באשר הוא: חירות הביטוי וההבעה, חירות הדת, חירות ממחסור וחירות מפחד. ניקח את אלה ומהן נגזור את ארבע הזכויות הבסיסיות ללומד, כל לומד, ילד ובוגר, באשר הוא, מה הזכויות שיש לו במערכת החינוכית. ואני חייבת לומר שאני יודעת איך ליישם אותן כבר מחר.

"החופש הראשון - החופש מהצורך לכסות את החומר. האויב הכי גדול של החינוך זה ההכרח לכסות חומר, הצורך להספיק את החומר.

"החופש השני - החופש מסטנדרטיזציה. המערכת רוצה שהילדים כולם ייכנסו לתוך אותה קופסה, כולם צריכים תעודת בגרות, כולם כמה שיותר יחידות, חמש יחידות במתמטיקה או אנגלית או היסטוריה. אני האחרונה שחושבת שזה לא חשוב לדעת את המקצועות האלה. הבעיה היא שכולם בתוך אותן קופסאות כדי שכולנו ניישר קו וכולנו נוכל ללכת אחרי כן להמשיך את הסטארט-אפ ניישן, שאף אחד עוד לא הגדיר מהי ואם זה באמת מה שאנחנו רוצים להיות, ובכלל מה עוד אנחנו רוצים חוץ מהסטארט-אפים, כי למשל מדעי הרוח במדינת ישראל בקריסה, אבל אין להם את הלובי שיש להיי-טק אז אף אחד לא מדבר עליהם".

 - את מדברת על לובי ועל הילה, אבל זה הרבה יותר פשוט. "מדעי הרוח", שם נפלא, אבל אין עבודה ואין פרנסה.

"זה הולך ביחד. הלובי וההילה גם מביאים את העבודה. הדברים האלה קשורים אחד בשני, כמו גלגלי שיניים. זו תפיסתי.

"החופש השלישי - החופש לסוציאליזציה. מערכת חינוכית, באשר היא, עושה חיברות. לכל חברה יש ערכים, נורמות, אמונות מסוימות שהיא מקדמת. הקו בין סוציאליזציה, בין להפוך לחלק מחברה מסוימת עם זהות מסוימת וערכים מסוימים, לבין אינדוקטריניזציה הוא קו מאוד עדין".

 - מה זאת אומרת?

"אינדוקטריניזציה זה כשאני באה אלייך ואומרת: אלה הערכים וזאת הזהות שאת צריכה שיהיו לך - ואל תשאלי שאלות. זה בסדר לדבר על זהות וערכים - רק אחרי ששאלנו שאלות, עשינו חשיבה ביקורתית והגענו למסקנה שזה מה שאנחנו רוצים. מי צריך לעשות חשיבה? המדריך בצופים, הגננת, המורה. איפה הימים שהיינו דנים מסביב למדורה עד עלות השחר או התווכחנו בכיתה בשוויון, בלי שיגידו לנו מה צריך לחשוב. בואו נחזור לדבר על הנחות היסוד. לדבר, להתווכח, לא לזרוק. לא לומר כזה ראה וקדש. לשים עוד ועוד סימני שאלה".

"החופש הרביעי הוא חופש הדמיון. אנחנו כאמור יצורים מספרי סיפורים. הסביבה שאנחנו יושבות בה, הכיסא שאנחנו יושבות עליו, הציור שאנחנו מסתכלות עליו - הם תוצאה של סיפורים שאנחנו מספרים, זה חזון. סיפור זה לא רק כיפה אדומה, סיפור זה החזון שאני בונה לעצמי בנוגע לאיפה אני רוצה להיות, הדמיון שאומר לי שאני יכולה ליצור לעצמי משהו שיהיה לי נוח לשבת עליו. ואני כבר לא מסתפקת בזה, אני ממשיכה עוד ועוד, הלאה.

"מה הדבר הראשון שאנחנו עושים עם התינוקות שלנו? מספרים להם סיפור. זה מה שאני עושה עם הנכדות שלי, מקריאה להן סיפורים. ילדים מתים על הסיפורים שמתפתחים עם הגיל, שנהיים יותר ויותר מורכבים, למשל עליסה בארץ הפלאות שהופכת למתמטיקה עם מורכבות חשיבתית ומשחקי לשון. האם אנחנו משתמשים בזה במערכת החינוך? מעט מאוד, מעט מדי, והרי זו אחת התכונות הבסיסיות שלנו כבני אדם, החופש לדמיין ולספר סיפור כדי ללמוד מתוכו. אתן לך סיפור כדוגמא נפלאה".

שיעור על קווי אורך

 - ספרי לי סיפור.

"כשהייתי תלמידה בתיכון, למדתי גיאוגרפיה. כולנו למדנו מה זה קווי אורך, קווי רוחב, מפות, מפה כלכלית, מפה מדינית, מחצב כזה, מחצב אחר, אקלים. נהדר. עשינו את המבחן והמשכנו הלאה. אני הייתי תלמידה טובה, אני הרי 'חנונית', אבל לא זוכרת שום דבר.

"יום אחד הגיע לידיי הספר 'קו האורך' של דאווה סובל. סובל היא עיתונאית שכותבת על נושאים מדעיים. היא כתבה ספר על מה שהגדירה כשאלה המדעית הכי קשה של המאה ה-19: איך מוצאים את קו האורך בים. הספר הזה הציב סימני שאלה והיו בו מסתורין, חקר, היסטוריה, מלחמות בין מעצמות והמון מתח, שכן האקדמיה המלכותית האנגלית הבטיחה פרס עצום למי שיפתור את הבעיה הגדולה של אותם ימים כי את קו הרוחב מוצאים על פי כיווני השמים, אבל קו אורך זה דבר שרירותי, שנקבע על ידי בני אדם. זה היה עולם של תעשייה ומסחר ימי, הם ידעו למדוד קו אורך אבל לא במדויק, ובלי למצוא את קו האורך וקו הרוחב אוניות עלו על שרטון, אימפריות איבדו הון עצום, ספרד ואנגליה איבדו המון כסף וחיי אדם, עד כדי כך שבערך בשנת 1700 האקדמיה האנגלית הציעה הון עתק כפרס למי שיצליח למצוא את הדרך המדויקת לקבוע קו אורך בים.

"אז אני קראתי את הספר, שנכתב כספר מתח, העיניים שלי הלכו ונפתחו, למדתי ממנו היסטוריה, על אימפריות, על כלכלה. בסופו של דבר את הבעיה פתר ג'ון הריסון, שען אנגלי שבנה ארבעה כרונומטרים. הכרונומטרים האלה נמצאים היום בגריניץ', במצפה הכוכבים. בפעם הראשונה שהייתי בלונדון נסעתי לגריניץ', ירד גשם, המטרייה שלי נשברה, הגעתי ספוגת מים, נכנסתי למקום וראיתי מולי את הכרונומטרים שהריסון בנה, ובבת אחת השמש זרחה לי. מה זה? זה סיפור אנושי שיש בו כל האלמנטים וכל הדיסציפלינות, שגרם לי ללמידה ענקית, על אסטרונומיה, מאבקים בין אימפריות, פתרון תעלומות, איך לספר סיפור. זה תהליך למידה, אבל אנחנו לא מלמדים ככה".

 - מה את מצפה מ"חינוך חינם", שעולה לנו 100 מיליארד שקל בשנה?

"אני מצפה שנפסיק לעשות רפורמות, לא צריך עוד רפורמה, אנחנו חייבים מהפכה במערכת החינוכית".

 - מה את מצפה מהממשלה?

"עזבי את הממשלה. קודם כול מערכת החינוך צריכה לשבת ולחשוב מה היא רוצה. אני בכלל לא בטוחה שמערכת החינוך שאלה את עצמה את זה".

 - נו, מה מערכת החינוך רוצה? להגיע בשלום ומוקדם הביתה, להגדיל את המשכורת ולאיים בשביתות.

"אז זה בדיוק מה שהיא מקבלת. מה שאת מצפה - זה מה שתקבלי. אני לא שמעתי מהמערכת המחנכת למה היא מצפה. אין לי מושג למה היא מצפה".

 - איך את מזעזעת מערכת חינוך שמנה ומרוצה? איך את גורמת לה לרצות לעשות מהפכה? איך את משכנעת שמה שהם עושים זה לא כל-כך טוב?

" יש לי פתרונות. יש הרבה אנשים עם פתרונות. הבעיה היא שמערכת החינוך טוענת כל הזמן שהיא לא מרוצה, לכן היא כל פעם מכניסה רפורמה חדשה. אם יש להט לרפורמה חדשה, סימן שמישהו לא מרוצה, נכון?"

 - מי לא מרוצה?

"לא יודעת, מישהו, מי שמכניס את הרפורמה הזו והרפורמה היא וזו שתהיה. אומרים שהתדרדרנו במיקום במבחנים בינלאומיים, זה נשמע שלא מרוצים, אבל מה עושים?

"אתן לך דוגמה שמקוממת אותי מאוד. הייתי בירוחם. אני מכירה את ראש העיר מיכאל ביטון שנים, רציתי לראות מה הוא עושה במדעים. מסתבר שהם לקחו את נושא הרובוטיקה והפכו אותו למנוע שמפתח שם דברים שהם הרבה מעבר לרובוטים הספציפיים שהם מפתחים. הילדים שם עסוקים בחשיבה יצירתית. הם יושבים שעות אחרי הלימודים, לפעמים עד ארבע בבוקר. זה חוג שהפך למנוע אדיר של חשיבה יצירתית, של פיתוח הילדים ושל חשיבה ביקורתית. הם בונים שם מודלים, הם נכנסים לתחרויות. הם עושים את זה לא רק עם ילדי ירוחם, אלא עם הילדים שבסביבה, כולל הבדואים. עושים שם פיתוח לילדים עם צרכים מיוחדים, פרויקטים מדהימים. מבחינתי כאשת חינוך - זה מה שאני רוצה לראות. ושתינו נסכים, אני מניחה, שירוחם זאת פריפריה, גיאוגרפית וחברתית. כולל הסיפור של קיפוח עדתי. אבל ירוחם מצאה את הדרך".

 - אז מה בכל זאת הבעיה?

"אז הנה: לפרויקט הנפלא הזה חסרה הבטחה לעשר השנים הקרובות. חסרים לו סדר גודל של 300 אלף שקל בשנה כדי שהוא ימשיך להתקיים. אבל למועצה אין את הכסף הזה. הם כל הזמן מגרדים מהיקב ומהגורן כדי שזה יתקיים, ולא כולל ממשרד החינוך שכמעט לא מעורב שם.

"בינתיים משרד החינוך העלה את הפרסומות על אימוץ חלקים מהמלצות ועדת ביטון (ועדה בראשות המשורר ארז ביטון שדנה בהעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, ס.ק.ל), עם כל מיני שחקנים שמספרים שנורא חשוב להם להיות חלק מהשואה, שגם אצל ההורים שלהם היה כך ואחרת. ואני אומרת: 'קחו את הכסף שעלתה לכם פרסומת אחת כזו בפריים טיים, תורידו רק יום אחד בשבוע - ואת הכסף הזה תעבירו לילדי ירוחם והסביבה, שיפתחו חשיבה ביקורתית, חשיבה מדעית, עבודה חברתית, התנדבות חברתית בסביבה. שימשיכו לעשות מה שהם עושים, זה הרבה יותר משמעותי והרבה יותר נכון לצמצום הפערים והקיפוח. איפה סדרי העדיפויות של שר החינוך? של המנכ"ל? של הפקידות הגבוהה?

"זה מרגיז אותי נורא. יותר חשוב שיראו את הפרסומת בטלוויזיה שאומרת שהמשרד מיישם את המלצות ועדת ביטון מאשר שייתנו לילדים האלה את הכסף לסגירת הפערים האלה. והציפייה שלי מאוד פשוטה: שר החינוך, מנכ"ל המשרד, צריכים להחליט שהם אחראים לזה. זה עניין של החלטה, ואני מצפה שזה מה שיעשו".

 - מה את מצפה?

"אני מצפה קודם כול מעצמנו כחברה. מה שנדרוש מעצמנו כחברה זה מה שנקבל. הנה עוד תופעה מקוממת: בפייסבוק יש דף שנקרא 'מחליפים דוט קום', קבוצה שהחליטה שהיות שיש מחסור במורים, הם יפתחו דף פייסבוק שיהיה בו מאגר אנשים שיכולים ורוצים להיות מורים מחליפים לימים שבהם המורים הקבועים לא מגיעים ללמד. מי שיש לו כמה שעות פנויות, שיבוא, יירשם במאגר, אנחנו נפנה אליו. לא צריך תעודת הוראה, לא צריך להיות מומחה, לא צריך להיות איש מקצוע. זה יהיה קרוב לבית, הכנסה קבועה וקלה".

 - מה רע?

"תחשבי מה עומד מאחורי אמירה כזאת: שלהיות מורה זה לא מקצוע. שמי שבא לו, יש לו קצת זמן ורוצה להתנדב - יכול לבוא ללמד. וגם יקבלו אותו. בית הספר מקבל, משרד החינוך מקבל. זו תפיסה שבית הספר זה בייביסיטר. פעם מטפלת זו, פעם היא. הרי יש גם מחסור ברופאים, נכון? אז למה שלא נפתח דף פייסבוק, יבואו ממלאי מקום, מי שבא להם, ויהיו גינקולוגים, רופאי ילדים, מנתחי מוח. אם יש מחסור בטייסים נעשה קורס קיץ מזורז וניתן להם להטיס אותנו? יש מחסור באחיות, אז מי שבא לה ויש לה קצת זמן ורצון לעזור תבוא ותהיה אחות חדר ניתוח? לא, נכון? אז אם רופא ואחות לא, אז למה מורה כן? זה לא מקצוע?

"מי שאומר כל יום וכל לילה שהדאגה שלו היא לעתיד ילדי ישראל - שידאג שהחינוך יהיה הכי טוב".

אז איך משנים את התודעה, את המורים, את ההורים, את המערכת?

"הוא שאמרתי: נדרוש מעצמנו כחברה. אם נדאג שמערכות המיון לסמינרים למורים יהיו הרבה יותר חזקות ממה שהן היום, מיד ישתנה היחס וישתנו הציפיות. אנחנו חייבים לשנות את המיון להוראה והפוך אותו לזהה בעוצמתו למיון לרפואה, ואז צריך להעלות את המשכורות באופן משמעותי, שכל מורה מתחיל יקבל משכורת גבוהה.

"אם נמיין כמו שממיינים לרפואה, נעלה אוטומטית את הרמה, את הציפיות, את הדרישות ואת התודעה וכשנשלם למורה מתחיל משכורת התחלתית של 20 אלף שקל בחודש, נוכל גם לדרוש ממנו ונוכל גם לפטר אותו אם הוא לא יעמוד בדרישות וברמה. עם דרישות גבוהות ושכר גבוה אפשר יהיה לומר, במקרה הצורך, 'אדוני, שלום, אתה לא שווה את הכסף הזה'".

 - מי את, ליאת בן דוד?

"מה אפשר לומר על מישהי שהיא גם חנונית וגם בלתי קונבנציונלית?" מנסה בן דוד להעיד על עצמה. "שאני אוהבת את האנושות, אבל פחות את בני האדם. שאני יכולה להתרגש עד דמעות ממוסיקה, קולנוע, אמנות וספרות - כמו גם מהמצאה טכנולוגית משוכללת, פתרון מדעי אלגנטי וארוחה מעולה. שאני לא נותנת אמון במי שנוטה להיות עובר ושב, אבל מי שלא מוותר עליי דרך כל המהמורות - יגיע איתי רחוק.

"שכל ההטיות של השורש פ.נ.ק טובות בעיניי: אני מפונקת, אני מפנקת. אני ובתי יכולות לצאת למסע שופינג רציני שממנו אני חוזרת עם שקיות כבדות ועמוסות בספרים, דברים לבית ומתנות מפנקות לאהוביע, אבל בשום אופן לא קניות של בגדים, תכשיטים או נעליים.

"אני בת 57, גרה במכבים, אבל הייתי יכולה לחיות באושר רב גם בין הסולות כחולות הרגליים באיי גלפאגוס וגם במרכז מנהטן.

"לאלה שממש זקוקים לפרטים יותר קונבנציונליים, אספר שאני ד"ר לביולוגיה מולקולרית, פרסמתי למעלה מ-25 ספרים, ספרי לימוד, ספרי ילדים, רומן אחד, והשני בדרך. אני עוסקת כבר למעלה מעשרים שנה בפיתוח וניהול של מערכות חינוכיות.

"והכי חשוב זה שיש לי שלושה ילדים מדהימים, בת ושני בנים, והם ובני הזוג שלהם מעשירים את חיי ואני מאוד מאוד אוהבת אותם. יש לי חמישה נכדים, וגבר אחד, דוד, שכל אשה חולמת עליו, ושעד היום מופלא בעיניי שהוא אוהב דווקא אותי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות