פס"ד תקדימי: עוה"ד של הגבר יחשפו את נכסיו בפני אשתו

פסק דין תקדימי, שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, קובע כי החיסיון לו זכאי בעל מעורכי הדין המטפלים בעסקיו - יוסר, וכי אשתו תוכל לקבל את המידע אודות הרכוש שמוחזק על-ידי הבעל מעורכי הדין שלו.

בני זוג צברו במהלך נישואיהם רכוש רב. הבעל, שהוגדר על-ידי אשתו "גאון פיננסי", עשה חיל בעסקיו לאורך השנים. הרכוש שנצבר נרשם באמצעות מנגנוני נאמנויות בינלאומיים שהבעל הקים. לימים, בני הזוג הסתכסכו, והאישה טענה כי הבעל מסרב למסור לה מידע אודות מלוא הרכוש שנצבר במהלך הנישואים ואף פועל להסתירו. בית המשפט קבע כי אם הבעל מסרב לחשוף את רכושו, עורכי הדין שלו ייאלצו לעשות זאת במקומו.

החלטה זו אינה עולה בקנה אחד עם זכות לקוח לחיסיון ענייניו אצל עורך הדין המטפל בו. מדוע, אם כן, החליט בית המשפט להסיר את החיסיון? והאם אמורים כל הלקוחות לחשוש שמא גם החיסיון בעניינם יוסר, ועורכי הדין שלהם ייאלצו למסור מידע עליהם?

בהתאם לחוק, חל חיסיון על "דברים ומסמכים" שהוחלפו בין עורך דין ללקוחו, שיש להם "קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך הדין ללקוח". שני דגשים בעניין זה: ראשית, החיסיון שייך ללקוח עצמו, ולא לעורך הדין. ברצותו יכול הלקוח גם להסירו ולאפשר לעורך דינו למסור מידע על אודותיו. שנית, כדי שיחול החיסיון, נדרש קשר ענייני עם השירות שניתן על-ידי עורך הדין ללקוח.

בפסקי דין שניתנו בסוגיה זו נקבע כי פרטים כגון זהות הלקוח, הסכם שכר-הטרחה ומסמכי הנהלת החשבונות אינם חוסים תחת החיסיון. אין הדבר אומר שלא ניתן לטעון לחיסיון גם של מסמכים אלה, אולם נטל ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחו של הטוען לחיסיון.

מקובל לראות בחיסיון עורך דין-לקוח, כל עוד הוא אכן מקיים קשר ענייני עם השירות שניתן, חיסיון מוחלט. אין בפסיקה נוסחת איזון באשר לשאלה מתי ואם ניתן להסירו. כמו כן, לא הוקנתה לבית המשפט סמכות להורות על הסרתו. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש בעבר בפסקי דין שניתנו כי "החיסיון לא נועד לאפשר לעורך הדין לשמש 'עיר מקלט' לביצוע עבירות".

מנגד, זכותו של הלקוח לחיסיון אמורה להעניק לו אפשרות לשוחח עם עורך דינו באופן חופשי ולמסור לו מידע. פגיעה בזכות זו עלולה להביא לחוסר אמון מוחלט בין ציבור הלקוחות לבין עורכי הדין, שכן לקוחות יחששו לפרוש בפני עורכי הדין מידע מלא אודות רכושם, דבר שעלול להוביל לטיפול מקצועי לקוי, ובהמשך גם להליכים משפטיים מוטים במסגרתם כל שחקן "מותיר את הקלפים קרוב לחזה".

במקרה האמור התייחס בית המשפט למה שנתפס על-ידו כ"הברחת נכסים" וראה בו כניסיון להשתמש בעורכי הדין המסחריים כ"עיר מקלט". בית המשפט פסק כי הבעל מסתיר רכוש רב מפני האישה ואף נוהג בחוסר תום-לב, כאשר הוא טוען כי חשף את כל המידע אודות הרכוש, אך ממשיך לסרב להרשות עדות לעורכי דינו המסחריים.

בהחלטתו, בית המשפט העדיף את זכותה של האישה לקבל מידע מלא אודות היקף הרכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואים, הנגזרת מזכות היסוד של האישה לקניין - על פני זכותו של הבעל לפרטיות.

מנקודת מבטה של האישה, מדובר בהחלטה אמיצה ותקדימית, המאפשרת להימלט ממצבי "שטח אפור" הקיימים בתיקים בענייני משפחה, בהם נחשף מידע חלקי בלבד אודות היקף הנכסים שנצבר במהלך הנישואים. הדבר מקבל משנה תוקף במצבים בהם הרכוש פזור על פני מדינות שונות בעולם, בנאמנויות, בתאגידים ובשרשורי חברות.

קיימת סבירות גבוהה שהבעל יגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, נוכח הפגיעה בזכותו לחיסיון מול עורכי דינו המסחריים. יהיה מעניין לעקוב אחר התוצאה, כמו גם אחר השלכותיה בפועל בערכאות השונות.

■ הכותבת היא בעלת משרד העוסק בדיני משפחה וירושה.