קרב הבלימה של פלוג ובר: הסיפור המפתיע מאחורי פרשת פישמן

הסיכול של יוזמת ח"כ נחמיאס-ורבין להקמת ועדת חקירה ■ איך הפך יואב גלנט לתקלה של כחלון ■ הבעיה בתוכנית הכלכלית של אבי גבאי ■ הפוליטיקה של הכלכלה

חדוה בר וקרנית פלוג / צילום: תמר מצפי ואיל יצהר
חדוה בר וקרנית פלוג / צילום: תמר מצפי ואיל יצהר

1. "אדוני מכדרר ברחבה", הטיח ביום שלישי האחרון יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, איתן כבל, בסגן המפקחת על הבנקים, אור סופר. הלשון הציורית של כבל עבדה שעות נוספות בדיון שעסק במתווה הסדר החוב של אליעזר פישמן, אבל במקרה הזה בנק ישראל לא כדרר ברחבה אלא ניסה בכל הכוח לפסול את המשחק. לא את המשחק של פישמן, חס ושלום - את המשחק של הכנסת.

הסיפור הלא ייאמן הזה, שפרטיו המלאים מתפרסמים כאן לראשונה, מתחיל בפברואר האחרון. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני) דורשת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית כדי להרים את המסך מעל משולש הברמודה של פישמן, המערכת הבנקאית והמנגנון שאמור היה לפקח עליה. למרות ההתנגדות המסורתית לוועדות חקירה פרלמנטריות שנתפסות ככלי אופוזיציוני לניגוח הממשלה, ורבין הצליחה לגייס את הסכמתו של יו"ר הקואליציה דוד ביטן (ליכוד). בחושיו החדים, היה לביטן תנאי אחד בלבד: הוועדה לא תעסוק רק בפישמן, אלא בסיפורם של כל הלווים הגדולים. משם הדרך הייתה קצרה גם אל יו"ר ועדת הכנסת יואב קיש ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין.

קצרה, עם מכשול ענק במעלה: נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, והמפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר. אין נייר אחד כתוב עם עדות להתנגדות של השתיים, אבל את השיחות שהן ניהלו בניסיון לסכל את המהלך גם בבנק לא מכחישים. פלוג ובר הבהירו בדרכן היצירתית לשר האוצר משה כחלון ולראש המטה שלו, נדב שיינברגר, שעל רקע שורת העימותים בין הבנק המרכזי לאוצר, כדאי שהצדדים יבחרו טוב-טוב את המלחמות שלהם.

כחלון, שלא ידוע בחיבתו הגדולה למערכת הבנקאית, בחר הפעם שלא להתעמת. במקום ועדת חקירה פרלמנטרית החלו לדבר על ועדה רגילה ללא סמכויות שימוע, אבל גם זה לא ריצה את פלוג ובר. הפיקוח על הבנקים צריך להיות בבנק ישראל, לא בכנסת ישראל - הן הסבירו. בתום סדרה של ניסיונות שכנוע ולחצים מכל הכיוונים, ורבין החליטה על מסלול עוקף: הקמה של ועדת משנה לוועדת הכלכלה, שלא מצריכה אישור מצדו של איש מלבד איתן כבל. היה מי שהזכיר לורבין שגם כחלון עשה את הקריירה שלו מוועדת משנה כזו, שעסקה בעמלות הבנקים.

ב-19 בפברואר, בשיא קרב הבלימה ועוד לפני שוועדת המשנה יצאה לדרך, דאגו לפתע בבנק ישראל לפרסם מסמך בן 10 עמודים שמתייחס לראשונה למה שהם מכנים "הלקחים מכשלי האשראי ללווים הגדולים". לא כשלים של הפיקוח, חלילה, כשלים של הבנקים. "מובן שהיכן שזוהו הכשלים בהליכי הביקורת, הבנקים נדרשו לפעול ככל שניתן לצמצום הסיכון", נכתב באותיות בולטות. בכלל, בנק ישראל יצא מגדרו להדגיש במסמך כי היקף הפסדי האשראי במגזר הצרכני (משקי בית) גבוה מזה של המגזר העסקי, וכי "האיכות הכוללת של תיקי האשראי של הבנקים בישראל גבוהה מזו של בנקים מובילים בעולם".

איך נימקו בבנק ישראל את עצם פרסום המסמך מבלי להסגיר במילה את הניסיון להקים ועדה מיוחדת בכנסת? "לאחרונה עלו שאלות רבות בציבור נוכח כשלי אשראי של מספר לווים וקבוצות גדולות במשק". מה שמות הלווים והקבוצות הגדולות? טוב, לא על כל השאלות מוכנים לענות שם.

איך קורה שגוף ציבורי עושה שמיניות כדי לרתום פוליטיקאים למנוע מהכנסת להקים ועדה, גם כשזו אינה מוגדרת ועדת חקירה ואין לה יותר מדי שיניים? בבנק ישראל מסבירים כי המגעים שהתנהלו בעניין מול האוצר הם חלק מהשיח השוטף עם המשרד על עניינים שונים. ועדה פרלמנטרית, הם אומרים עלולה לבזבז זמן ומשאבים הן לבנק והן לחברי הכנסת - בטח אם זו ועדה שפתוחה לציבור ולמצלמות הטלוויזיה.מה לגבי השקיפות? אנחנו לא יכולים לחשוף נתונים של גופים ספציפיים, הם מסבירים, משום שהמידע סודי.

מי שניסה לענות על החידה הזו הוא חבר הכנסת יוסי יונה, שהקריא השבוע בוועדת הכלכלה את רשימת השמות המלאה של ראשי הפיקוח על הבנקים לדורותיהם. אחרי כל שם שהקריא, סיפר לאיזה בנק הוא עבר רגע אחרי. "חוץ מצדיק אחד בסדום, כל מי שכיהן בתפקיד הזה עבר לעבוד באחד מהבנקים המסחריים. כאשר מאפשרים לחתול לשמור על השמנת, אין לתמוה מדוע ניתן אשראי כה גדול ללא ביטחונות נאותים וללא ערבויות".

"חוץ מצדיק אחד בסדום, כל מי שכיהן כמפקח על הבנקים עבר לעבוד באחד מהבנקים המסחריים. כש מאפשרים לחתול לשמור על השמנת, אין לתמוה מדוע ניתן אשראי כה גדול ללא ביטחונות נאותים וללא ערבויות"

2. שר השיכון והבינוי יואב גלנט הולך ומסתמן כ"תקלה" במפלגתו של שר האוצר משה כחלון, כולנו. גלנט צורף לרשימה בבחירות האחרונות כדי להוסיף לתמהיל הכלכלי-חברתי מעט נופך לאומי-ביטחוני. הימים היו ימי פוסט "צוק איתן", וגלנט שהפך במלחמה ההיא לפרשן מחוזר באולפני הטלוויזיה, נתפס כסמל לתעוזה, נחישות ויצירתיות צבאית - ההיפך מהאפרוריות שאפיינה את המטכ"ל באותה עת. שכחו לו כבר את הפלישה לקרקעות במושב עמיקם, אז כחלון קפץ על ההזדמנות.

מהר מאוד התברר כי עם כל הכבוד למאמץ של יו"ר המפלגה להוריד את מחירי הדיור, לגלנט יש אג'נדה חשובה יותר: למצב את עצמו כשר הביטחון בממשלה הבאה, רצוי מהספסלים של הליכוד. מספיק לראות את הנשיקות החמות שהוא מחלק בכניסה ללשכתו של דוד ביטן לחברת הכנסת נאוה בוקר ולמנהלת סיעת הליכוד עליזה ("המצליפה") בראשי, כדי להבין את עומק הקשר שיצר הפלרטוט המתמשך עם מפלגת השלטון.

כבר לפני כשנה ניסה כחלון לשכנע את גלנט לעבור למשרד הכלכלה, אבל גלנט סירב באלגנטיות. השבוע, זמן קצר אחרי שהתייצב בעוד כנס ביטחוני והציע לחסל את בשאר אסד, חשף גלנט תוכנית גרנדיוזית לבניית 67 אלף יחידות דיור בשטחים. בזמן שכחלון מכוון אל הזוגות הצעירים בפריפריה, גלנט קורץ לגרעין הקשה של הימין ומגדיר את האזור "מזרח גוש דן".

המשמעות של התוכנית היא הכפלת מספר המתנחלים ביהודה ושומרון, משהו שלא האמריקאים ולא המציאות בשטח לא יאפשרו את יישומה, אבל בכל זאת כולם מרוצים: גלנט מתקרב אל האלקטורט העתידי שלו וראש הממשלה נתניהו מרוויח עוד תוכנית על הנייר. רק כחלון נותר עם סוס שברח מהאורווה, בלי שום דרך להחזיר אותו הביתה.

המניפסט של גבאי

התוכנית הכלכלית-חברתית שהציג אתמול המועמד לראשות מפלגת העבודה אבי גבאי אומרת את כל הדברים הנכונים, נוגעת בכל הבעיות המהותיות ומציעה את כל הפתרונות המבטיחים שבמדף.

רשתות הגנה בתחום התעסוקה, הצמדת קצבאות הנכות לשכר המינימום, תמריצים להיי-טק בעיקר בפריפריה, הפרדה מוחלטת בין רפואה ציבורית לפרטית, יום חינוך ארוך לכולם, חיסול תופעת עובדי הקבלן, השוואת רמת התחבורה הציבורית למערב אירופה, הגדלת קצבאות הזקנה למקבלי הבטחת הכנסה, שכר מינימום ללוחמים בשירות חובה, מחיקת התור לדיור ציבורי, פטור ממס חברות לעסק קטן במשך שנתיים ועוד ועוד.

ישנה רק בעיה אחת: זו לא תוכנית כלכלית, זה מניפסט כלכלי. יש הרבה מה, אין כמעט איך. כבר ראינו פוליטיקאי טרי ששאל "איפה הכסף" וכשנכנס למשרד האוצר עסק בעיקר בקיצוצים. דווקא מגבאי, הציפייה הייתה לראות יותר מספרים. הוא צמח במשרד האוצר, ניהל את בזק, מספרים זה הביזנס שלו. למה הוא לא עשה את זה? טראומת יחימוביץ'. במערכת הפוליטית זכורה היטב תוכניתה הכלכלית של שלי יחימוביץ', שהוצגה בשנת 2012 תחת השם המבטיח "התוכנית לכלכלה הוגנת".

יחימוביץ', שלא כמו גבאי, סימנה את מקורות המימון לתכניתה שעיקרם העלאת מס החברות ל-30%, מיסוי הרווחים ממשאבי טבע שאמור היה להניב 9 מיליארד שקל בשנה ומלחמה בתכנוני המס האגרסיביים ובהון השחור, מה שאמור היה לייצר עוד 35 מיליארד שקל בשנה, לא פחות. המספרים האלה, באופן לא מפתיע, הפכו במהרה ללעג. "מדע בדיוני", היה מי שקרא לזה.

אז גבאי, הכלכלן, החליט לוותר על המספרים. בראייה פוליטית, זה כנראה המעשה הנכון. אבל בעניין אחד הוא דווקא לא ברח, וכתב בתוכנית את מה שיחימוביץ' לא העזה לומר בסיבוב ההוא שלה: "מיליארדי שקלים מתבזבזים על מאחזים והתנחלויות שגם לימין ברור שבעתיד לא יהיו בשליטה ישראלית. את הבזבוז הזה ממשלה בראשותי תעצור מיד ביומה הראשון. דימונה לפני עמונה".

הפוליטיקה של הכלכלה
 הפוליטיקה של הכלכלה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא שוק ההון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988