ההפגנה ה-40 בפתח-תקווה, ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, הייתה בסוף הרבה יותר רגועה ממה שנדמה היה שהיא הולכת להיות. אולי היא מתחילה להתנהג בהתאם לגילה? יגידו המוצ"שים הבאים. בג"ץ הגביל בצו ביניים את מספר המשתתפים בהפגנה אתמול בכיכר ל-500 והנחה את המשטרה להפנות את המפגינים הנוספים לכיכרות סמוכות. המשטרה עשתה חצי עבודה: את הכיכר גידרה וחסמה, את המפגינים מנתה וספרה, אבל את המפגינים לא ממש כיוונה לכיכרות קרובות, אבל לא היה צורך. המפגינים הסתדרו לבד.
כשאני מגיע, כארבעים דקות לפני השעה הנקובה, הכיכר כבר מלאה ומצב הרוח טוב. כמעט כל המפגינים מספרים אותה בדיחה זה לזה: איזה מספר אתה? אני מפגין 496, אני 497 וכך הלאה. חלק אפילו הדפיסו חולצות ממוספרות במיוחד לאירוע. מני נפתלי ואלדד יניב, שממש כמה דקות קודם לכן אמר גלעד ארדן בטלוויזיה שמעצרם היה לא נחוץ, מסתובבים כחתנים ביום חופתם: סלפי ועוד סלפי, חיבוק ועוד חיבוק. "תוחמים אותנו פה כמו כבשים בסאונה", אומר מני נפתלי. אני עוד לא שמעתי על כבשים בסאונה, אבל זורם. אייבי בנימין, מארגן נוסף של ההפגנות, מעדיף דווקא את מטפורת הסרדינים, "חסר רק שישפכו עלינו קצת שמן", הוא אומר.
אין נאומים הפעם, לפי הוראות בית המשפט, ורק שני מגפונים. זה משפיע על ההפגנה, אבל בינתיים עוד לא ברור איך: שרים שירי עידוד, הון שלטון עולם תחתון - משום מה הם חוזרים שוב ושוב על שירי חנוכה, למרות שעוד לא ראש השנה - מניפים כרזות נגד נתניהו, נגד היועמ"ש, שלו מוקדשים כמה שירים, להיט פוטנציאלי הוא "אביחי תתעורר" ועוד.
לבי יוצא דווקא אל אלה שמנסים להתחיל שיר בהפגנה - "אנחנו לא נזוז מפה היום!" - אבל לא הולך להם כשהקהל זורם דווקא עם שיר אחר - "ביבי תתפטר!" - והם נשארים ככה עם השיר שלהם על השפתיים. זה קצת מביך וזה קורה הרבה בהפגנה הלא מאורגנת הזאת. "אי אפשר להגביל רצון טבעי ולא מאורגן", אומר לי אייבי בנימין.
המארגנים עושים את עצמם זועמים נגד החסימות. זה באמת מרגיז, אבל מבחינתם נראה שכל דבר שקורה, קורה לטובתם. מהר מאוד יש יותר מ-500 מפגינים והבאים מתחילים למלא את הכיכר שממול, אי תנועה לכל דבר ועניין, ואת משטח החניה הגדול שממול. הם עומדים משני צידי הכביש ומצלמים אחד את השני. זו הפעם השלישית או הרביעית שלי פה, ובכל פעם יש יותר ויותר אנשים. מדברים על משהו כמו 2,500 איש.
כשהכיכר מתמלאת מבקשים המארגנים בשם המשטרה שכולם יעזבו את הכיכר ויעברו בקבוצות של ארבעים - כי אסור תהלוכה - לכיכרות הבאות. זה מבלבל את המפגינים ומוריד את האנרגיות. יש דקות ארוכות של מבוכה. אף אחד לא מרים את האווירה. עומדים בשני הצדדים של הכביש ומחכים.
"בואו נעבור בשקט", אומר אחד מהמארגנים, "כי אנחנו לא לה פמיליה". באוויר כעס ומרמור אבל בגדול, כולם מצייתים ועוזבים בשקט. תראה מה זה, אומר לי אחד, בכל מקום אחר בעולם היו עושים פה בלגן. כיכר גורן, סמל המאבק, מתרוקנת לה וההפגנה עוברת לצד השני. "בכל מקום אחר בעולם היו שורפים פה הכל", אומר לי מפגין חצי זועם, אבל מתפנה בשקט כמו כולם.
בהתחלה חשבתי שזה יהרוג את הערב, אבל לא. מהלימון עשו לימונדה, מהסרדינים ברבוניה ומהכבשים סטייקים. בסוף החוסר בנאומים גרם להפגנה הרבה יותר שמחה ופזורת דעת.
"אלביס עדיין חי!"
חם ולח ויש כבר יזמים זריזים שמוכרים מים בשישה שקלים. אנשים מזיעים את נפשם. ברחוב מול הכיכר יש הפגנת ימין קטנה וספונטנית. אני עובר את הכביש אליהם. כעשרה אנשים עומדים שם, והם כועסים. המנהיג, בחור חסון עם חולצה של כוח לימין, זועם. "אני טעון כמו בטריה", הוא זועק מדם לבו, "אם אני נוגע בשלומי עכשיו - הוא מתחשמל". הוא מנהיג את הקבוצה הקטנה לקריאת "שמע ישראל" מאורגנת וכשעובר מפגין ממול הם צורחים עליו שהוא בוגד. מישהו הביא שלט: ניסיון הפיכה!
מהצד שלהם לא שומעים את הפגנת השמאל, ממש כמו שמהצד של השמאל לא שומעים אותם. אם זה לא משל על השיח הציבורי בישראל, מהו המשל? שני הצדדים פחות שונים ממה שנדמה: שניהם באים בטענות למדינה, למשטרה - "המשטרה כשלה בניסיון להגן על תושבי שכונת כפר גנים גימל!", זועק מפגין - וכל צד בטוח שכולם נגדו ורק מחכים לעצור אותו. זה לא רק משעשע, יש בזה ממד טראגי שבולט לאחרונה בחברה הישראלית: אין סיכוי לדיבור. כל אחד צועק בשביל לשמוע את עצמו יותר טוב.
כשעומדים באמצע הדרך בין שתי ההפגנות שומעים הכל הסטריאו והשירים מתערבבים. הון בוגדים עולם לכו לעזה. נקודת אור קטנה נרשמה כשחבורת בני עקיבא נחמדים מגיעים ומתחילים להטריל את ההפגנה עם שלטים בעד דולפינים, צועקים שאלביס עדיין חי ושלל אג'נדות מומצאות. כולם דווקא זורמים איתם.
בשעה עשר, כמו שעון, שרים התקווה ומתפזרים, לא לפני שמבקשים מאיתנו להשאיר כיכר נקייה ולהרים מהרצפה. אין מה לומר, מדובר באנרכיסטים מסוכנים ממש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
