"בישראל חסרה הסתכלות לטווח ארוך; אין מצב של Win-Win"

3 אדריכלים ישראלים שעובדים בחו"ל מספרים איך התגלגלו לניו-יורק, ללונדון ולאמסטרדם - ומה ההבדלים הבולטים בין סביבת העבודה בחו"ל לבין המציאות בארץ?

ניו יורק, מנהטן תחתית, מימין נהר ההדסון ומשמאל האיסט ריבר / צילום: רויטרס
ניו יורק, מנהטן תחתית, מימין נהר ההדסון ומשמאל האיסט ריבר / צילום: רויטרס

לאדריכלים בישראל לא חסרה בימים האלה עבודה, אבל יותר ויותר בוגרי לימודי אדריכלות בוחרים לנסות את מזלם במקומות אחרים. בחרנו כאן לראיין כמה ש"עשו את זה". ערן מבאר-שבע עבר לניו-יורק, איציק מקריית מוצקין חי בלונדון ואורי מרמת השרון לאמסטרדם. הקפיצות האלה נשמעות לנו מבהילות, אבל, מסתבר שאף אחד מהם לא אמר שהוא מתגעגע ורוצה לחזור. הראיונות איתם מציבים לנו מראה, שבה משתקפת תרבות הבנייה שלנו, אבל, גם, פותחים את הראש לתפיסות אחרות של תכנון ועבודה וקיום.

ערן חן, ODA, ניו-יורק: "בארה"ב לאדריכל יש מקום מאוד מרכזי"

ערן עומד בראש משרד האדריכלים ODA שבסיסו בניו-יורק, יש בו 90 עובדים, והוא פועל בכמה מדינות. המשרד מתכנן פרויקטים גדולים, בעיקר למגורים.

גדלת בב"ש, אתה בוגר המחלקה לאדריכלות ב"בצלאל". איך הגעת לניו-יורק?

"תמיד חלמתי להגיע לניו-יורק. הייתה לי אפשרות, כי היה לי גרין קארד, ורציתי לנסות את מזלי. זה לא היה פשוט בכלל. הגעתי בסוף 1999, עם רזומה ישראלי רעוע, בלי שום הכנה מוקדמת, בלי תדרוך. נחתתי כמו בסיפורים והתחלתי לחפש מודעות לאדריכלות בניו-יורק טיימס. התקבלתי ב-Perkins Eastman כאדריכל זוטר תמורת 35,000 דולר בשנה, שזה גרושים, וככה התחלתי.

"ב-2007, אחרי שבע שנים ב-Perkins Eastman שבהן הפכתי לשותף, החלטתי לפתוח משרד שלי. זה קצת כמו סיפור הוליוודי, כי פחדתי מאוד לצאת מהמשרד שהיה עבורי כמו כלוב זהב. הייתי נשוי עם שני ילדים, בדירה קטנה, וסיכמתי עם אשתי שלא אעזוב, אבל אז קראתי ב'ניו-יורק טיימס' איזו כתבה על האדריכל הלונדוני דיוויד אדאג'ייה (David Adjaye), והחלטתי לעזוב".

קיראו עוד ב"גלובס"


ההכשרה בארץ מאפשרת להשתלב בשוק העבודה בניו-יורק?

"אין ספק שההתנהלות הישראלית שונה בתכלית מההתנהלות האמריקאית. צורת המחשבה, שגורמת לצורת ההתבטאות, שונה בהקצנה. בתרבות הישראלית אין מצב של win-win. זה או שאתה מנצח או שאני מנצח. בכל שיחה או עבודה קבוצתית התחושה היא שמישהו צריך לנצח. בארה"ב, התחושה היא שכולם יוצאים מנצחים. התרבות האמריקאית פחות אגרסיבית וצריך לגרום לאנשים לתמוך ברעיון ולא להוכיח שאתה הכי חכם בחדר".

איך אתה מוצא את האדריכלות הישראלית? זה עולמ-ות אחרים?

"אני לא חושב שהסטנדרט בארץ ירוד, בשום צורה שהיא. אני חושב שההבדל קשור לתהליך התכנון והבנייה שהוא מאד שונה בארץ ובארה"ב, ובמיוחד בניו-יורק. מקום האדריכל בניו-יורק הוא מאד מרכזי. האדריכל מנהל את כל תהליך התכנון בצורה חד משמעית. היזם משתתף מהצד, אבל הוא לא מנהל את התהליך. תוכניות העבודה הן מאוד מפורטות, ברמת הבורג, וכל סטייה דורשת אישור בכתב של האדריכל.

"יש גם עניין של נפח עבודה: שמתי לב שאצלנו במשרד (90 עובדים) אנחנו עובדים בכל רגע נתון על 15 פרויקטים. משרד כמו שלי בארץ עובד על 100 פרויקטים, אם לא יותר. שכר הטירחה בארץ מאד נמוך, הפרויקטים נמרחים כי לוקח הרבה מאד זמן עד שפרוייקטים מתממשים. נוצר מצב שאדריכלים שמובילים משרד משמעותי עסוקים בעשרות פרויקטים. קשה לי להבין איך אפשר בלחץ הכמותי הזה לחשוב באופן ביקורתי ולפרוץ גבולות. אין ספק שמעמד האדריכל משפיע על האיכות האדריכלית".

מה החזון שלך?

"סביבת החיים ברוב הערים בעולם מוכתבת ע"י המגזר הפרטי. זה לא עוד פרויקטים ממשלתיים או לאומיים, אלא יזמות פרטית, כולל מבני ציבור. יש איזה משבר די מהותי שקשור למהירות שבה ערים מצטופפות והצורך בבנייה. ראשי הערים נותנים ליזמים להיכנס במהירות ולעשות בנייה גבוהה. אני ראיתי שבונים קופסאות זכוכית חסרות השראה שמפרידות בין התא הפרטי לתא החברתי, שזה הרחובות. הפער בין מה ששלך למה של כולם גרם למחסור של שטחי ציבור, של אנושיות, של קשר לטבע. אני גדלתי בשיכון ד' בב"ש והחיים שלנו התנהלו בחצר שבין הבתים. אנחנו מנסים לשכנע יזמים לבנות בניינים שיש להם מורכבות פלסטית גדולה שמאפשרת שטחים ציבוריים ואיכותיים. אנחנו מאמינים שמדובר באטרקציה שתגרום לאנשים לשלם יותר".

יצחק בלפור סימון, Zaha Hadid Architects, לונדון: "להצטרף למשרד כזה זה 'ואוו'"

סימון סיים את הלימודים בבצלאל, עבר לעבוד בסין ואח"כ בהונג קונג. הוא סיים תואר שני ב-AA בלונדון, ומאז עובד כאדריכל במשרד זאהה חדיד, שעובדים בו כ-350 אדריכלים והוא אחד מהמותגים היותר בולטים בתחום ממשרדי האדריכלים כוכבים - הסטארכיטקטים.

"כשסיימתי את בצלאל שלחתי תיק עבודות ל-15 המשרדים הנחשקים ביותר בעולם. קיבלתי הזמנה ממשרד בבייג'ין בשם MAD שהיום הוא אחד מהגדולים. בחרתי לעבוד שם כי בשונה ממשרדים אירופאים אחרים שמעסיקים מתמחים, הם הציעו שכר. הם ביקשו שאגיע תוך שבוע. זה היה לפני האולימפיאדה וזו הייתה תקופה מרתקת בסין, תחושה של עולם חדש.

"אחרי כמה חודשים קיבלתי הצעה מנורמן פוסטר (גשר המילניום בלונדון, כיפת הזכוכית של הרייכסטאג בברלין), שעשה שם את שדה התעופה. זאת הייתה תקופה שדי הכתיבה את ההתנהלות שלי. זה היה משרד לוויין, של עשרה אנשים, שעזר לי לעבוד עם הבכירים. בייג'ין זה עולם שחייב אותי להתמודד עם עצמי. הלבד כל כך אינטנסיבי. התאגדנו שם חבורה של אדריכלים זרים שעבדו במשרדים אירופאים ואמריקאים ואלה חברויות שחתומות בדם. אחרי שנתיים בבייג'ין רציתי לצאת ולכן עברתי להונג קונג, שם עבדתי במשרד סקוטי שנקרא RMJM.

"ב-2003 עברתי ללונדון כי התקבלתי ללימודי מאסטר באדריכלות ב-AA. זה מאסטר מחקרי, העבודה בקבוצה, וזה דרש ממני הרבה. AA זה מקום שבו המחקר הכי מתקדם. החשיפה שלי לתכנון דיגיטלי מתקדם עיצבה אותי ומשפיעה על העבודה שלי היום. ב-AA למדתי עם פטריק שומאכר, ממשרדה של זאהה חדיד, והוא זה שהביא אותי למשרד". 

מה המשמעות של לעבוד במשרד בינלאומי בסדר גודל של זאהה חדיד?

"להצטרף למשרד כזה זה 'וואוו' בגלל הקירבה לזאהה, ההתמנגלות עם האנשים. יש הילה שמרוממת ונותנת ביטחון, יש מוטיבציה ענקית ולא צריך לבקש מאנשים להישאר שעות נוספות וסופי שבוע. יש הרבה תחרות ולמידה הדדית. יש הרבה בכירים במשרד שהם סינגלס שדוחפים את הקריירה. זה מה שהם עושים. אלה אנשים שלא מתפשרים בשום רמה. הציפייה והדרישה של הממונים היא תמיד ליותר טוב. אין פידבקים חיוביים. יש התעכבות על הקונספט ועל העיצוב. כל הזמן יש ביקורת איך לשפר. עד שזה לא נבנה מחפשים שיפור, נאמנות לכוונת העיצוב".

למה מתחברת האדריכלות שלכם?

"האנשים שעובדים במשרד באים מכל העולם, ככה שהעושר התרבותי שנמצא אצלנו מחייב תוצאה שהיא לא בריטית, לא עיראקית, ולא סינית. מצד שני, אנחנו לא מנחיתים בניין במרכז טייוואן. אנחנו מגייסים צוות שיודע לתקשר עם התרבות הזאת. אנחנו עובדים עם יועצים ועם בנאים מקומיים. הרעיון העיצובי מגיע מתחרות, או בקשה של קליינט, אבל משלבים ראשונים אנחנו עובדים עם מקומיים. אנחנו מביאים שפה אוונגרדית, אולי יותר מתוחכמת, משתמשים בכלים חדשים, אבל עובדים עם המקומי".

איך האדריכלות הישראלית נראית מרחוק?

"האמת היא שקצת מצער. אני אוהב את הדברים שנעשו לפני עשרות שנים. חבל לי לראות שהתוצרים של התרבות הישראלית מאכזבים. יזמים וקבלנים מובילים יוזמות שלא ראויות למדינה הקטנה. למדינת ישראל יש איכויות ויכולות ויצירתיות, אך היא לא מקבלת ביטוי באדריכלות כי תכנון היא דורש מחשבה לטווח ארוך, ניהול של תהליכים יותר ממושכים".

אורי גלעד, Winhov, אמסטרדם: "מקפידים לשמור על האינטגריטי של העיר"

אורי גלעד סיים את לימודיו במכון הטכנולוגי בחולון ונסע ללימודי תואר שני באדריכלות בהולנד. כיום הוא שותף יד עם Jan Peter Wingender במשרד האדריכלים Winhov באמסטרדם ומורה באקדמיה של אמסטרדם (Amsterdam Academy of Architecture ).

"כשסיימתי בשנת 2002 לימודי עיצוב פנים בחולון, האדריכלות ההולנדית (SuperDutch) הייתה באופנה. התלבטתי אז בין דלפט לבין אמסטרדם ובחרתי באפשרות השנייה כי מי שמנחה שם זה אדריכלים שעוסקים בפרקטיקה ולא תאורטיקנים, אקדמאים. וחוץ מזה שבאקדמיה היה אפשר גם לעבוד.

"המנחה האישי שלי היה האדריכל הנודע הרמן הרצברגר (שתכנן בין היתר את בניין המנהלה המפורסם של חברת Centraal Beheer ואת Diagoon Woning). סיימתי את הלימודים ב-2007 ועבדתי במשך שנתיים במשרדו של הרצברגר. רציתי אמנם להיות עצמאי, אבל מי שהיה מורה שלי וראש החוג לאדריכלות באקדמיה של אמסטרדם, יאן פיטר וינגנדר, הציע לי להיכנס למשרדו כשותף שלישי (השותף השני נפטר ב-2016). במקביל, התחלתי ללמד באקדמיה, שם אני אחראי על לימודים אורבניים.

"היה לי חשוב מאוד לעסוק בעניין הקיימות, שנוצל בדרך שלילית ל–greenwash. אנחנו משרד שמאמין שיש הבדל בין קיימות (sustainability) להמשכיות (durability) והדבר הזה לא מובן מאליו. אנחנו עוסקים הרבה בקונטקסט וזו הסיבה שבחרנו לעבוד בערים אירופאיות ולא בסין. היכולת שלנו להתערב בהתהוות העיר המתפתחת קשורה לידע והקונטקסט. אנחנו אומרים הרבה פעמים שלייצר בניינים עם תחושה שהם תמיד היו שם היא הרבה יותר משמעותית מאשר יוגדרו כבני קיימא , או שתהיה להם צורה שהיא כביכול סקסית.

"להולנד הגעתי אמנם בעקבות ה–SuperDutch (הכוונה לאדריכלים שפרצו בסוף שנות ה–90, כמו רם קולהאס, MVRDV, West 8 ), אבל היום אנחנו חלק מתנועה אחרת שנקראת super normal (התפתחה לפני כעשר שנים וקשורה לספר של ג'ספר מוריסון ונאוטו פוקסאווה "הסנסציה של היומיומי"). הרעיון שעומד מאחורי אהבת הפשוט, או הרגיל (ordinary), הוא שבניינים הם יותר מאשר אובייקטים בודדים. הם חלק מסביבה עירונית שאותה הם מעצבים. בניינים נשארים רלוונטיים תודות למוצקות, לשימושיות ולהמשכיות שלהם".

- איך אתה מתרשם מהאדריכלות הישראלית?

"חסרה לי מחשבה לטווח רחוק. זה מאוד אופייני לישראלים. אנחנו עובדים בשווייץ ושותפים לתכנון שנקרא test plan (מקרה בוחן, אבל בקנה מידה גדול). הכוונה היא להראות לעירייה אפשרויות תכנון לעתיד. יש דיונים סוערים סביב סוגיות כמו בנייה לגובה וציפוף, אבל, אנחנו מקפידים לשמור על האינטגריטי של העיר. ממה שאני רואה בארץ, הנושא הזה לא מספיק מוגדר".

לכתבה הקודמתמחר: דיון בבג"ץ בעתירה נגד תוכניות הבנייה בפ"ת וכפר סירקין