חלומות הפוכים: מדברים על עירוניות, גרים בפרברים

גל תוכניות המתאר המקודמות ובאזז ההתחדשות העירונית (פינוי-בינוי/ תמ"א 38) הביאו איתם התעוררות אדירה במודעות לנושא איכות התכנון בעיר: כותבים על זה יותר בעיתונים, בפייסבוק יש דפים על דפים שמוקדשים לעניין, באוניברסיטאות פועלות "קליניקה אורבנית" ו"מעבדה אורבנית", הוקם "פורום ישראלי לעירוניות" ובחודש דצמבר האחרון התקיימה "ועידת עכו לעירוניות", שבה חברו עמותות וארגונים, משרדי ממשלה, מתכננים וסתם פעילים כדי לדבר על הנושא. הסיסמא הייתה: "שמים את העירוניות על המפה".

נדמה שהסופרת והעיתונאית האמריקאית ג’יין ג’ייקובס, שפעלה בעיקר בשנות ה-60 ונפטרה לפני כ-12 שנים, חדרה לתודעה הציבורית בישראל, קיבלה מעמד של כוהנת והפכה ממש לקונצנזוס, הישג נדיר במיוחד במדינה שסועה כמו ישראל. מאז שספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" תורגם לעברית, כולם מרבים להתייחס אליו כאל מדריך לעירוניות, באביב מתקיימים סיורי "הליכות ג’יין" ("Jane’s Walk") והסרט התיעודי שהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון, "האזרחית ג’יין - הקרב על העיר", זוכה להצלחה ומוצג במקומות שונים. הפופולריות הגואה של ג’ייקובס גרמה לכך שלשיח הציבורי חדרו מושגים כמו "עירוב שימושים", "רחובות מוטי הליכה" ו"הליכתיות" (walkability).
אז אולי מדברים המון על עירוניות, אבל בפועל בונים פה כידוע בעיקר פרברים, שכונות שינה, הרחבות, ומיני צורות מגורים שרחוקות מאוד מלהיות עירוניות.

"תחושת קהילה יוצאת מן הכלל"

אבנר לינדר, מהנדס מחשבים משכונת אם המושבות בפתח תקווה, פתח לאחרונה דיון סוער בפייסבוק כשהעז וכתב בפורום "עירוניות מתחדשת", שהוא לא מבין את "כת עירוב השימושים" ו"קדושת הבנייה הנמוכה" (ובמילים אחרות: ההתנגדות למגדלי המגורים): "אני גר כבר חמש וחצי שנים באם המושבות, שכונת מגדלים בלי עירוב שימושים, ויש בה פי אלף יותר קשרי קהילה מהשכונה שבה גרתי בתל-אביב 12 שנה".

לינדר עורר ביקורת עזה, אך נותר בעמדתו. בשיחה איתו הוא מודה שיש משהו לא נעים בהליכה לאורך הרחובות המרכזיים בשכונה (משה סנה למשל), הריקים מאנשים, אך לדבריו בשכונה יש תחושה קהילה יוצאת מן הכלל: "המרכזים המסחריים בשכונה שוקקי חיים. ברולדין, לנדוור וארומה יש פרלמנטים שבהם יושבים כל הפעילים החברתיים של השכונה. מצד שני, קבוצת הפייסבוק שלנו פעילה מאוד. יש לנו 10,000 חברים. האדמינים (מנהלי הקבוצה) מוחקים פרסומות ולא מאפשרים פוליטיקה, או השמצות. הקשר הקהילתי נוצר שם.

"המפגש הזה מתחיל בפייסבוק, או בווטסאפ ומתקדם הלאה. לפני חמש שנים הבחנתי בקבוצה של רצים בגינה למטה. מהפייסבוק הבנתי שמדובר בקבוצת ‘רצי אם המושבות’, שנוסדה על ידי שני מאמנים מוסמכים שפועלים בהתנדבות. אנחנו קובעים ריצות ביחד, יש סבבים של מתחילים, משתתפים במרוצים למטרות פילנטרופיות, יש אירועים חברתיים.

"יש בשכונה רוב חילוני מוחלט, אבל מארגנים פעילויות לחנוכה ופורים. יש אקטיביזם מאוד חזק. הניכור הזה שהאורבניסטים מדברים עליו, לא קיים.
"עיריית פתח תקווה היא לא עירייה מצטיינת, אבל בגלל הלחץ החברתי שאנחנו מפעילים, הם כבר לא יודעים מה לעשות איתנו. אנחנו מפונקים ואנחנו רוצים לקבל איכות חיים גבוהה ואנחנו לא מוותרים להם. הם קוראים לנו ‘אם המתלוננות’".

"מבחינתי, העיר לא הייתה אף פעם אופציה"

יפתח אשר, מנהל בכיר בתעשיית המזון, מתגורר ב"יישוב שינה" קלאסי - ההרחבה של מושב אלוני אבא, במערב עמק יזרעאל. הוא עובד במפעל בעמק חפר, אשתו עובדת בחדרה, יש לו בן אחד בצבא, בתו בת ה-16 לומדת בטבעון ובנו בן ה-12 בכפר יהושע: "נולדתי בקיבוץ וחיפשתי סביבה כפרית, דומה לזו שבה נולדתי. זה ישוב באווירה מאוד כפרית, עם איכות חיים של עמק יזרעאל. מבחינתי, העיר לא הייתה אף פעם אופציה. מרכזי הערים בישראל הם מקום מאד לא אטרקטיבי עבורי".

אשר מודה שהמחיר הוא בזבוז של שעות בנסיעות: "או שאתה עובד במשרד במרכז העיר, או שאתה עומד כל היום בפקק. הרי ממילא רוב מרכזי התעסוקה מרוחקים ואין אליהם תחבורה ציבורית. גם ככה כל מרכז הארץ, בין ראשון לציון לכפר סבא, פקוק לגמרי".

עו"ד סיגל פרטוק עברה גם היא לאלוני אבא, מהעיר חיפה: "ממקומות מסוימים בתוך חיפה לוקח יותר זמן להגיע לעיר התחתית מאשר מכאן. אנשים שגרים בעיר, יש להם יותר פקקים. בעלי ואני עצמאים ולכן אנחנו פחות תלויים. לצורך העניין, היינו יכולים לגור ברמת הגולן. אני מרכזת את העבודה שלי כך שאני מגיעה רק יום אחד בשבוע לעיר. אין לי שום צורך להגיע לעיר. בשבילי לגור בשכונת וילות בכפר סבא זה עדיין עיר, ואין לזה את האיכות של ישוב קטן שהוא מנותק מעיר".

איתמר שחר, עורך דין ומתכנן ערים מירושלים סבור שהתכנון בישראל אינו מציע אלטרנטיבה ראויה: "לאנשים שונים יש העדפות שונות, וזה ברור ולא ניתן למחלוקת; זה שאני אישית אוהב עירוניות לא אומר שאני בעד החשיבה הדוגמטית שבעיניה מגדלים זה השטן וגריד מרקמי עם חזית מסחרית זה גן עדן. אפשר ומותר לחשוב אחרת ולאהוב דברים שונים.

"מה שלא ניתן לקבל זו העובדה שבישראל, מזה עשרות שנים, נבנות שכונות בדגם אחד בלבד, הדגם הלא עירוני. אפשרות הבחירה של מי שמעוניין דווקא בדגם העירוני הולכת ומצטמצמת בצורה דרסטית ביחס לאוכלוסייה, ואין לכך שום הצדקה. פלורליזם תכנוני וגיוון מוצרים הם ערך בפני עצמם, וזה משהו שמאוד מאוד חסר בארץ".

עמותת "מרחב - התנועה לעירוניות בישראל", הוקמה עוד בשנת 2004 ופועלת במטרה לקדם נורמות של תכנון ערים בר קיימא ועירוניות מתחדשת. אדריכל דרור גרשון, ממייסדי העמותה, מבין היטב שחלק מהאנשים רוצים לגור בסביבה כפרית, אולם הוא מוטרד מזה שהערים חלשות. הוא קושר את זה לסדר עדיפויות שגוי: "ברור שיש אנשים שאוהבים לשבת בבית, אבל לך לרחוב יפו במרכז ירושלים, לרחוב כצנלסון בגבעתיים, להרצליה פיתוח ותראה שכולם רוצים אינטרקאציה. זה לא קשור לטרנד. הצורך החברתי להתקבץ, להיפגש, עדיין קיים. הבעיה היא שהמדינה משקיעה מליונים בפיתוח הערים החדשות חריש, כרמי גת (שכונה מחוץ לקרית גת) וכסיף (בנגב, ליד ערד), ולא במרכזי הערים. מוכנים לסבסד פיתוח של קרקע חדשה, אבל לא מטפלים באמת באתגר הבעלויות הפרטיות של המגרשים במרכזי הערים ובהתחדשות עירונית".

"מה שמעניין בני אדם זה בני אדם"

לאדריכל פרופ’ הלל שוקן אין ספק שמרכז העיר הוא האלטרנטיבה המוצלחת והאולטימטיבית: "אנשים חושבים שעירוניות זה אופנה. אצלי זה בא מניתוח של צרכי החיה האנושית, ואני בטוח שהסביבה העירונית היא המתאימה ביותר לחיה האנושית. כשאתה מסתכל על החיה הזו לאורך ההיסטוריה אתה רואה שהיא בחרה בטיפוס הזה של מגורים. עירוניות נמצאת בכל תקופה, בכל מקום. זה לא אומר שאין העדפות שונות. זה היופי בחיה האנושית שהיא כל-כך מגוונת".

- יכול להיות שהמציאות הווירטואלית מחליפה את העיר? יש פייסבוק במקום כיכר השוק.

"הפריחה של בתי קפה, מסעדות וכיוצא באלה, מוכיחה שאנשים צריכים את הקשר הפיזי. ויליאם ווייט, שכתב את הספר social life of amall urban spaces, אמר פעם שמה שמעניין בני אדם זה בני אדם, לא בניינים, לא חנויות. אתה רואה ששום דבר לא הצליח להרוס את זה. תראה לאיפה אנשים נוסעים. איפה הם הולכים לבקר. בברזיליה או בריו דה ז’נירו? אני גר בנווה אביבים. אני הולך עם בת זוגי בשכונה ומשעמם לנו. לפעמים אנחנו לוקחים את האוטו נוסעים למרכז ת"א. אם הייתי יותר עשיר הייתי גר במגדל G במרכז תל-אביב".

 שדרות רוטשילד / צילום:מירב מורן

פרשנות / גיא נרדי

תקועים בפקק? מגיע לכם

בכירי עולם התכנון במדינת ישראל, שמדברים שוב ושוב על הצורך בתכנון שכונות טובות, בביטול הצורך בשתי מכוניות למשפחה, ובחיזוק הערים ומרכזיהן, מצביעים ברגליים: דלית זילבר, ראש מנהל התכנון, גרה במבשרת ציון (קודמתה, בינת שוורץ, גרה בכפר דניאל); שר השיכון יואב גלנט גר במושב עמיקם; השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, גר בכפר אלדד שבגוש עציון; מנכ"ל המשרד, ישראל דנציגר, גר ביישוב נס הרים; ואפילו ראש אגף שמירת טבע בחברה להגנת הטבע, ניר פפאי, גר במושב חוגלה. וזו רק רשימה חלקית, כמובן.

חזון העירוניות החדשה הוא פוליטיקלי קורקט, הוא סקסי, נכון לדבר עליו ולהטיף לו, אך מסתבר שבישראל של שנת 2018, הרבה יותר קשה ליישם את החזון מאשר להטיף לו.

בפועל, תמ"א 35 (תוכנית המתאר הארצית) העניקה זריקת מרץ לקיבוצים ולמושבים המנוונים, ויצרה מאות פרברים מרוחקים; השכונות התמ"ליות החדשות (המאושרות במהירות בשל מצוקת הדיור) תוכננו תמיד על חשבון השטחים הפתוחים הזמינים, כך שמדובר בשכונות מנותקות של מתחמי מגדלים; מרכזי הקניות והתעסוקה מתוכננים בעיבורי העיר, או בחצרות אחוריות של המועצות האזוריות, ומציעים אלטרנטיבה מצוינת למרכזי ערים מוזנחים ופקוקים; רשת הכבישים החדשה שבה מתגאה השר כ"ץ הפכה את בית זית, עומר ויקנעם המושבה, למשל, לפרברים של תל-אביב. אתם תקועים בפקק? מגיע לכם.