הנקראות ביותר

מוסדות התרבות בישראל בונים על פלח שוק חדש: קהל הילדים

במוזיאון תל אביב לאמנות "כמעט הכול נמכר מראש" ■ באופרה סימנו "פלח שוק חדש". בתיאטרון גשר מעלים הצגה במציאות רבודה ■ בבאר שבע השיקו תיאטרון חדש. וזה ממש על קצה המזלג. עולם הילדים חווה בשנים האחרונות מהפכה תרבותית חסרת תקדים, עם כניסת מוסדות האיכות לתמונה ■ ניתוח G

"רוח התיאטרון" / צילום: וקטוריה שוב
"רוח התיאטרון" / צילום: וקטוריה שוב

למרות הסכנה להישמע פומפוזיים, את שלוש-ארבע השנים האחרונות אי אפשר להגדיר במונחים שאינם מהפכניים בכל הקשור להיצע התרבותי לילדים ולאיכותו. שימו לרגע בצד את ספריות ה-VOD הגדושות ואת ההפקות המסחריות לחנוכה, שגם שם, אגב, הרמה אינה כשהייתה, והביטו סביב אל ההיצע: עולם הילדים עלה כיתה, נמצא בכל פינה ותופס מקום של כבוד ברפרטואר של הנחשבים שבמוסדות. בין שזה תיאטרון גשר שלפני ארבע שנים השיק הצגת ילדים ראשונה ומאז שתיים נוספות. בין שזה תיאטרון באר שבע לילדים, שהוקם לפני פחות משנתיים, וכבר חובק עשר הפקות ו-300 הרצות ב-2017, כ-30% מהן בדרום. בין שזהו הבלט הישראלי שמגיש קלאסיקות ססגוניות לכל המשפחה דוגמת "פיטר פן", "היפהפייה הנרדמת" ו"היפה והחיה". ובין שזו האופרה הישראלית, ששרת התרבות מירי רגב אומנם התריסה בהופעתה בקיץ האחרון בוועדת הפנים של הכנסת, שהיא "חשובה ומייצגת אותנו בכבוד, אבל מי נהנה ממנה? רק 3% מהאוכלוסייה". אז 90 מופעי ילדים ב-2017 וצפי של 133 מופעים ב-2018, מהווים תשובה לא רעה באשר לחשיבות שלה בחינוך התרבותי-מוזיקלי של הדור הבא - וזה לא כולל את הפעילויות שמקיימת האופרה במסגרת בתי הספר.

וישנה גם סנסציית "ילדי הבית העץ" של האחים רן ויאיא כהן אהרונוב, שבאבולוציה המסחררת שלה משרטטת אולי טוב מכל דבר אחר את ההתפתחות בתחום כולו. מה שהתחיל באלבום ב-2015 ורכב על גל אלבומי הילדים המקסימים "ענן על מקל", "פלא" של עלמה זהר וגרסת האנימציה ל"עץ הכוכבים" של חוה אלברשטיין - הפך לספר, עובד להצגה מצליחה בתיאטרון הילדים המדיטק בחולון, ואז אלבום שני, ותקליט זהב ועשרות הופעות סולד-אאוט, וספר נוסף, וסדרה מעולה בטלוויזיה החינוכית, וב-2017 כבר אלבום שלישי.

"הפריחה הזו מגיעה אחרי הרבה שנים של דעיכה, שבה התרבות לילדים הפכה לבידור לילדים", אומר הסופר ואיש החינוך רן כהן אהרונוב. "מתוך הניסיון שלי בתחום החינוך, הבנתי שיש פה צורך במשהו חדש, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת התוכן. אבל לא היה ברור מי ישקיע בזה, כי חברות תקליטים לא ראו בזה פוטנציאל, חשבו שהדור הזה צריך יותר בידור ופחות תרבות".

ילדי בית העץ / צילום: "בני גם זו לטובה" ומדיטק חולון
 ילדי בית העץ / צילום: "בני גם זו לטובה" ומדיטק חולון

איך אתה רואה את ההבדל?

"אנחנו לא מתיילדים. אנחנו נוגעים בדברים אמיתיים, בתחושות של מה ילד מרגיש, חושב, מדמיין, ואלה דברים שמעסיקים אותך גם כהורה, כי הילד שבנו מלווה אותנו וזה לדעתי מה שעושה את החיבור. אם אתה ילד סנדוויץ', תמיד תהיה ילד סנדוויץ'. למרות שאני מאוד מצליח היום, תחושת הבינוניות שבית הספר גרם לי להרגיש, עדיין מלווה אותי כבוגר. בטקסטים אנחנו לא מפחדים לגעת בנושאים כמו גירושים ('חצי אחותי') או 'איתי ילד לא רגיל', שהוא שיר אוטוביוגרפי שכתבתי על הבן הצעיר שלי שהוא אוטיסט, והשיר מדבר דווקא על החוויה בלהיות אחיו.

קיראו עוד ב"גלובס"


"קיבלנו עליו המון פידבק מהורים של ילדים אוטיסטים, אחים של, וגם מילדים שהם אוטיסטים. כשהצטרפה סדרת הטלוויזיה, הורים אמרו לי שהם רואים את זה עם הילדים כדי לפתוח את השיח על ילדים לא רגילים".

"אני מכיר ילד שהוא נמוך ושומע בלופ את השיר 'גבוה' כי זה מחזק, או ילדה שהחתולה שלה מתה ושמעה את 'שאנטי'", אומר יאיא (יאיר) כהן אהרונוב, איש "הדג נחש", והחצי השני של הפרויקט. "ילדים שמרגישים שהשירים נכתבו עליהם כי יש להם הפרעת קשב, או אמא שגילתה דרך השיר 'לא מפחד' כל מיני פחדים של הילדים שלה. זה מייצר שיחות, זמן משפחתי שבעידן שלנו הוא מאוד חסר. התייחסנו לזה בתחושת שליחות מהרגע הראשון ואני שמח על זה. אלבומי הילדים שגדלתי עליהם עיצבו אותי כבן אדם וכמוזיקאי, וגם לילדים שלנו מגיע".

המפתח הוא באינטימיות

מעורבות ואחראיות אישית ברמה שחורגת מזו של "עוד הצגה" חש גם רועי חן, מחזאי הבית של תיאטרון גשר, שכתב את הצגות הילדים "מסעות אודיסאוס", "רוח התיאטרון" ו"גוליבר" שמוצגות בו. "זה פרויקט שחשוב לי גם כאבא", הוא אומר. "אני מאוד מחובר לעולם הילדים - לספרות, לסרטים - ורציתי לייצר חוויה אינטימית על הבמה הגדולה שלנו בנגה. יש לנו אולם שמיועד ל-750 איש, אבל גם כשהוא מלא, הילדים מרגישים בו כאילו הם יושבים על שטיח ושומעים סיפור".

מה ההבדל בין הצגה לילדים בגשר להצגה רגילה?

"מבחינתנו, הצגת ילדים לא נופלת בכלום מהצגת גשר למבוגרים. בין אם בתפאורה, במוזיקה, בתקציבים, או בשחקנים המובילים של התיאטרון, שלא פקפקו לרגע בלעשות הצגת ילדים. אלה הפקות מושקעות מאוד, אבל הפוכות מאוד בקונספט שלהן ממופעי הילדים הגדולים, כי הן בנויות על חוויה אינטימית, מבחינת הנושאים שמתעסקים בהם ומבחינת הרמה.

"אני חושב שאמנות היא כלי לביטוי ולפיתוח אישי. הצגות, סרטים, תערוכות, מוזיקה - כל הדבר הזה באופן כללי, מאוד סייע לי לצלוח את המסע הזה שנקרא החיים ולפחות להשתדל להפוך לאדם טוב יותר. המקומות המפחידים ביותר בחיים של ילד זה השתיקות וההשתקות. מקומות שלא מדברים עליהם. שם הילדים הולכים לאיבוד, אבל התיאטרון כן מדבר על זה. מלמדים אותנו לא לריב, אבל התיאטרון לא מתקיים בלי קונפליקט. לכאן באים בשביל לראות אנשים רבים, אבל בתבנית בטוחה עם סוף טוב, כי אי אפשר אחרת. כשמגיע קיקלופ באודיסאה, אתה נבהל, אבל כמו ברכבת שדים, אתה יודע שאתה פוחד, אבל גם מוגן.

"חוץ מזה, ילד הוא המון פעמים מובל - לוקחים אותו לחוג, לאכול, להתקלח, אבל בדמיון שלו הוא יכול להיות מוביל. כשהוא רואה מסע על הבמה, גם אם הוא לא אקטיבי, הוא יכול להזדהות ולהרגיש כאילו הוא יכול לשלוט בגורלו שלו. הילד באודיסאוס, למשל, עוצר את המציאות ומשנה את הסיפור. באודיסאה שלי, הילד הוא בעל כוחות העל, הוא זה שמשפיע על הסיפור - וזו העצמה. כילד, אתה יוצא מההצגה הזו אופטימי יותר, חזק יותר, שמח יותר ומחובר יותר לעצמך. חנוך לוין אמר 'הראה לנו בתוך השקר של חיינו רגע של חיי אמת', וכך גם הערכים הבסיסיים של כל הצגת ילדים מסתיימים בזה שפתאום דווקא השקר של התיאטרון יותר אמיתי מהאמת".

ואתה לא חושש שזה יהיה גדול עליהם?

"אנחנו לא מפחדים לעשות הצגות מורכבות לילדים. כיוצר, חשבתי תוך כדי, שאולי אני מגזים שאני מדבר עם ילדים על נושאים מורכבים כמו אודיסאה והרצון להתאחד עם המשפחה, אבל זה הוכיח את עצמו כל-כך בגדול, שהיום אני פחות מפקפק. כשכתבתי את 'רוח התיאטרון' (שרצה כבר 500 פעם) ידעתי שילדים יכולים להכיל הכול, ואם אצור את 'ביצת ההיפך' שהם נכנסים אליה כילדים ויוצאים זקנים, כך אוכל לדבר איתם על זקנה, על העולם הבא, על געגוע וחברות וגם רגעים ממש פילוסופיים כמו מה זה אמת, שקר, דמיון ומציאות".

"גוליבר"מיכאל קרמנקו ואדי קבטנר / צילום: מיכאל קרמנקו ואדי קבטנר
 "גוליבר"מיכאל קרמנקו ואדי קבטנר / צילום: מיכאל קרמנקו ואדי קבטנר

בכל זאת, זה לא קהל רגיל. מה אתם עושים אחרת?

"לפני כל הצגה יש תוכנייה שקשורה בסיפור המחזה ושקוראת לילדים לשחק, אבל גם לחשוב ולפעול עם תשבצים, מבוכים ושאלות. יש גם שפת סתרים, שרק מי שהיה בהצגה יוכל להבין אתכם. זה מייצר בונדינג בין אלה שראו את ההצגה, והעדפנו שיהיה תוכן משלנו - במקום כובעים ורובי מים שיימכרו במחיר מופקע.

"בנוסף, אחרי כל הצגה מתקיים מפגש חגיגי של הילדים עם שחקני ויוצרי ההצגה. 200 ילדים שואלים אותנו שאלות - והכול פתאום נורא גלוי. עולות שאלות על אהבה, על איך זה להיות שחקן ואיך לא מתביישים על הבמה. המון שאלות מרתקות ועמוקות ואתה כל פעם נכבש בזה מחדש. וכמובן גוליבר, שהיא הצגה חדשה שצופים בה בעזרת משקפים מיוחדים למציאות רבודה. זה ניסוי שלא היה ומאוד אתגר אותנו לתת לזה הזדמנות, לחבר שחקנים עם סביבה משתנה בגרפיקה שמגיבה לשחקנים בלייב. כמובן שזה קשור לזה שאנחנו עדים לדור המסכים, זה מעניין אותם וזה חלק טבעי מהעולם שלהם. כמו בכל פורמט, כל דור בטוח שזהו, הרסתם את הספרים, אבל הפורמט לא משנה. תלוי מה רואים דרך המשקפיים האלה".

רואים גם הרבה הפקות מושקעות פחות.

"לא הכול איכותי, זה נכון. יש חלטורות והצגות ציניות לילדים שאתה כהורה לא שמח על קיומם. מצד שני, יש גם דברים מאוד טובים ויש גם מקום ליובל המבולבל ולמיכל הקטנה, בדיוק כמו שרוק יכול להתקיים לצד פופ. אלה פשוט ז'אנרים שונים. הם עושים משהו כל-כך שונה, שאני לגמרי מבין את הצורך בו, וזה לא סותר. ילדים יכולים לראות יובל המבולבל ולקרוא את 'איתמר פוגש ארנב' של דויד גרוסמן. ילדים הרי משוללי דעות קדומות, עד שההורים דוחפים להם את זה לתוך הראש. מה שכן, תפקידנו כהורים לבחור מה אנחנו נותנים, ופה אני חד-משמעית אומר שההורים חייבים להיות מודעים ולבחור. כמו שלא תקנה להם כל היום תפוצ'יפס. אתה אחראי על הילדים שלך".

בניגוד לרושם: זה לא כסף קל

רן גואטה, מנכ"ל תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, עומד בראש מפעל ההצגות הגדול במדינה עם 50 הצגות שונות שפועלות בו במקביל וסך הכול של 2,650 הרצות רק בשנה החולפת. "מדינת ישראל היא הראשונה בעולם מבחינת צופי תיאטרון באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, כאשר 60% מהצופים הם קהל של ילדים ונוער", הוא מסבר את האוזן עם הנתונים המרשימים, שבהחלט שופכים אור על היקף התופעה. "אני בקשר עם הרבה תיאטראות בעולם, ומה שקורה פה לא קיים באף מקום בעולם. כמות התרבות שאנחנו מצליחים לייצר היא מטורפת".

בדומה לחן, גם גואטה סבור ש"אין שום דבר שאפשר ללמד ילדים בכיתה כמו שהם מקבלים בהצגת תיאטרון. להגיע לאולם, להצגה שאתה מזדהה בה עם סיטואציות ערכיות משמעותיות, זה מאוד משפיע על הילדים. יש לנו למשל את ההצגה 'הצמיד של אופירה' שעוסקת בחרם, ובכל פעם כשהיא מסתיימת, ילדים נפתחים וקורים דברים. פתאום הם ניגשים למחנכת ומספרים על דברים שקורים בכיתה. יש לנו גם הצגה על אלימות ברשת, נושא שהוא פחות מדובר בין הילדים בתוך בית הספר, אבל דרך ההצגה אנחנו מצליחים להגיע אליהם".

"הרעיון הוא לדאוג כמה שיותר להיות קשוב למה שמעסיק ילדים ונוער, ולטפל בנושאים האלה באופן שהוא לא דידקטי", מסכימה גם איילת בראל מנכ"לית תיאטרון באר שבע לילדים. "לעסוק בשאלות מורכבות, עם חוויה תיאטרלית שגורמת לצופים להרגיש. יש לנו הצגה לתלמידי חטיבת הביניים שנקראת אקסטרה לארג', על בחור שמתאהב בבחורה שהיא במידה גדולה. כשהחברים שלו מגלים את זה, הם מריצים עליה תמונות ובדיחות שיימינג. ההצגה עוסקת בנושאים כמו מודל היופי, איך אתה עומד על שלך מול החברים שלך ונאמן לעצמך.

"מסעות אודיסאוס" / צילום: כפיר בולטין
 "מסעות אודיסאוס" / צילום: כפיר בולטין

"המסר נתון לפרשנות, אבל התגובות בכל הארץ מדהימות. מורים מספרים איך ביומיום זה מזמן שיחות על הנושאים האלה וזה התפקיד של תיאטרון: קודם כול לייצר חוויה שהיא תיאטרלית, מרגשת ובעלת משמעות, ואחר כך לגרום למסרים להדהד. כי למרות או בגלל שהנושאים האלה הם יומיומיים, אף אחד לא עוצר לחשוב עליהם".

"אני זוכרת את ההתנסות הראשונה שלי בתור ילדה", אומרת אילון נופר, מייסדת מיומנה וכיום המנהלת האמנותית של מיומנה לילדים. "כשההורים לקחו אותי בגיל ארבע לקרקס, ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. האתגר הוא למצוא את הגבול בין מסורת תיאטרלית ומילים גבוהות והגייה, לבין הסלנג של סטטיק ובן אל, שהילדים חשופים לו, ולשמור על האלגנטיות של המקצוע שלנו בלי שיהיה מיושן. אני רואה בזה אחריות של הנגשת האמנות והיצירתיות. ביצירות שלי אני מתייחסת לילדים כאל בני אדם עם חוש הומור ואינטליגנציה גבוהה. אני כותבת את ההצגות שלי להורים ולילדים כאחד, במחשבה ששניהם צריכים ליהנות באותה מידה ואז המופעים גם לא מתיילדים".

נופר, שכבר הפיקה שלושה מופעים שונים לילדים בהלך הרוח היצירתי של מיומנה - את "אדרבא", "מומנטיטו" ו"מיומנה עם קרן פלס" - עובדת בימים אלה על המופע "תירס חם" עם תיאטרון בים בם בום. "המטרה היא להוציא את הילדים עם חשיבה יצירתית, לפתוח להם את הראש", היא אומרת.

פעילות במוזיאון ת"א לאמנות / צילום: דוברות אגף החינוך של מוזיאון תל אביב
 פעילות במוזיאון ת"א לאמנות / צילום: דוברות אגף החינוך של מוזיאון תל אביב

והפן הכלכלי. יש בזה כסף?

"זו תעשייה שמאוד קשה לעשות בה כסף, כי הכרטיסים זולים, והאולמות יקרים וגם הציוד הנדרש הוא יקר. מי שעוסק בזה יודע שזה סיכון כלכלי, אבל הוא גם עושה את זה כי הוא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה. מעט מאוד נמצאים שם רק בשביל הפרנסה. הצגות ילדים הן לא ביצי זהב, אלא אם כן זה יובל או מיכל. אתה עושה את הכי טוב שאתה יכול וכל השאר זה הימור. ככה זה בכלל בשואו-ביזנס".

דור המסכים? "זה לא סותר"

מוסד תרבותי שנמנה עם חלוצי אימוץ הילדים לחיקו הוא מוזיאון תל אביב לאמנות. "זה התחיל עוד בשנות ה-80", מספרת שני אלמוג, מנהלת אגף החינוך במוזיאון, "והתרחב בשנים האחרונות ליותר ויותר גילאים. כיום, הפעילות אצלנו מתחילה מגיל שנה וחצי, וקהל נוסף שבשנה האחרונה אנחנו חפצים ביקרו זה הפעוטות, גילאי 5-3. לילדים מגיל 9-5 יש גם את 'שבתות חורף' של פעילויות וסדנאות וסיורים.

הכניסה למוזיאון היא חינם עד גיל 18. אם מגיעים לפעילות במוזיאון, המחירים נעים בין 30 ל-70 שקלים. "כל מוסדות התרבות מבינים שזו הדרך: לחנך מגיל צעיר לצרוך אמנות ותרבות, כדי שגם כשיגדלו יגיעו לפה", אומרת אלמוג. "זה חלק מהתפיסה שהאמנות היא בגובה העיניים ופחות אליטיסטית. בתי ספר וילדים תמיד היו קהל חשוב שרצינו בו, ועכשיו אנחנו גם מבינים שלא חייבים לעשות את ההפרדה - הורים וילדים יכולים לצרוך תרבות ואמנות ביחד".

מה בתפריט? שעת סיפור על יצירה בתוך חלל המוזיאון, סיורים לקטנטנים בעקבות הצבע, סדנאות משפחתיות של חשיבה יצירתית, ציור ופיסול, חדר בריחה עם כתב חידה שמאפשר הסתובבות חופשית במוזיאון - ובמילה אחת אינטראקטיביות. כל דבר שיגרום לילדים להיכנס ולחוות את המוזיאון. "הביקוש הוא מטורף", אומרת אלמוג. "אנחנו לא עומדים בעומס ומוסיפים עוד ועוד פעילויות בשבתות כי כמעט הכול נמכר מראש, אז נמשיך לייצר עוד ועוד פעילויות וסדנאות במקביל, ונגדיל את כמות המקומות איפה שנוכל, בהתאם למגבלות".

"אקסטרה-לארג" / צילום: מעיין קאופמן
 "אקסטרה-לארג" / צילום: מעיין קאופמן

בקרוב אף יוקם במוזיאון אגף ילדים ומשפחה חדש, כאשר "התפיסה היא שמגיל אפס אפשר לצרוך אמנות", אומרת אלמוג. "וכמו שיש ספר, אייפד ומסך טלוויזיה, יש גם אמנות. זה לא לחנך לאמן וליצירה אלא לייצר חשיבה ביקורתית, הסתכלות אחרת על האמנות, כדי שגם אם הילד יגיע באופן עצמאי, יהיו לו את הכלים להתבונן ביצירות ולשאול שאלות. יש לנו מדריך קולי שמיועד במיוחד לילדים, מחולק חינם, שכל פעם מדבר בסגנון אחר לגמרי על היצירות. בקרוב תהיה גם אפליקציה. הרעיון הוא לגייס אותם יותר בזמן שהם בתוך המוזיאון לראות, לחוות, לשחק. מבחינתנו זה עוד כלי. כמו שיש מכחול ועיפרון, יש גם אייפד.

"לקטנים יש פאזלים של יצירות האמנות, שאפשר לקבל בהשאלה בכניסה למוזיאון ולהרכיב רק ליד היצירה אחרי שמצאת אותה בגלריה. כדי שהחוויה תהיה באתי-ראיתי-עשיתי. השבוע למשל עולה תערוכה חדשה בשם 'עולמות רכים', שבה אמנים יוצרים עם חומרים רכים יצירות אינטראקטיביות. אפשר להוסיף ליצירה על הקיר, או לשנות אותה, או להשפיע עליה, בשיתוף עם האמנים".

מוסד גבה מצח, שגם כן פותח את הראש ואת שעריו, הוא האופרה הישראלית. "מבחינתנו, הילדים הם פלח שוק חדש", אומרת הבמאית שירית לי וייס, האחראית על התחום באופרה - מסדרת צלילי הקסם הוותיקה בניצוחה של הזמרת ניצה שאול, ועד להצגות האופראיות החדשות "עליסה בארץ הפלאות" ו"מה עושות האיילות". "ילדים הם קהל מאוד אמיתי", אומרת לי וייס. "הם בגיל שבו הם פתוחים לכל דבר. אין בהם בהלה או התנגדות למוזיקה קלאסית או לשירים אופראיים, להיפך: יש בהם נכונות לשמוע ולהתחבר לכל הסגנונות, כל עוד הם מתחברים לפנטזיה ולדמויות. בצלילי הקסם, למשל, האישיות של ניצה שאול כריזמטית וכובשת, ומאפשרת לה להכיר את המלחינים השונים לילדים דרך הסיפורים. זו פורמולה פנטסטית, עם שימוש בצבע ובתנועה. האתגר שלנו הוא לייצר חומרים מקוריים, לצד חומרים קיימים - כמו היצירות של המלחינים הגדולים - ולעבד אותן באורך ובשפה שיכולה לדבר לילדים".

קהל שרגיל לדבר דרך מסכים.

"אפשר להתחבר גם לזה וגם למסכים, זה לא סותר. בפרויקטים הקהילתיים הגדולים, שמתקיימים פעמיים בשנה, אנחנו יוצרים את האופרה מחדש יחד עם הקהילה; דיאלוג עם המוזיקה, בין עם חבורות נוער ששרים, או רקדני היפ הופ. בימים אלה אנחנו עושים את זה עם חליל הקסם של מוצרט במועצה אזורית מטה אשר וזו חגיגה וחוויה קהילתית, ילדים מבתי הספר באים לראות את החברים שלהם מופיעים.

"מעבר לכך, בכל מקום לפני שאנחנו מגיעים עם האופרה להופיע - בין אם זה בכיתה או בגן - הצוות המוזיקלי והסולנים נפגשים עם הילדים, באופן הכי בלתי אמצעי. הצפייה במופע אחרי שהם מכירים את המושגים האופראיים ואת הקשר בין דרמה למוזיקה, עושה את כל ההבדל, זה הכי קרוב לילדים שיכול להיות. כמובן שיש פה גם חשיבות ושליחות אדירה בחינוך הדור הבא, שיגדלו בו גם מבצעים. מדהים לראות איך כתוצאה מהמפגש עם זה, אנשים רוצים להתעסק, וזה כמובן גם הקהל של העתיד, במובנים של חינוך הדור הנוכחי".

"האופרה לילדים" / צילום: יוסי צבקר
 "האופרה לילדים" / צילום: יוסי צבקר

מה עושים בפורים? | הנה כמה אפשרויות ברחבי הארץ

פסטיבל ירון של תיאטרון אורנה פורת. 15 הצגות מבית התיאטרון יעלו במסגרת הפסטיבל הוותיק שיתארח לראשונה בתיאטרון הקאמרי. חידוש נוסף הוא שילובה בפסטיבל של האופרה עם מופעים ייחודיים לה, שיתקיימו בבית האופרה הסמוך לקאמרי.

28.2-3.3. בין 40 ל-90 שקל להצגות אורנה פורת. 65 שקל להצגות האופרה

פורים במוזיאון חיפה לאמנות ובשלוחותיו. בין היתר יתקיימו הפנינג יפני במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, והפנינג פיראטים יתקיים במוזיאון הימי הלאומי. במרכז שטרוק לאמנויות ההדפס תתקיים סדנת יצירה של שבלונות, ובמוזיאון העיר תתקיים סדנת מסיכות ייחודיות.

24.2-2.3. בין 25 ל-40 שקל

פסטיבל ירושלים לאמנויות. הפסטיבל הוותיק יפנה השנה לראשונה גם לילדים ולהורים עם מיטב הצגות האיכות מהתיאטרונים המובילים בארץ, ביניהן "הדוד אריה" ו"הנעליים של טמבורי" (בערבית). ההצגות והסיפורים בשפות עברית ו/או ערבית, תתקיימנה בספריות העיר ברחבי ירושלים.

6.3-11.3. הכניסה חופשית או במחיר סמלי

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

"מוזיאון על הדשא", הפנינג אמנות ישראלית, ייערך בגן הפסלים של המוזיאון, כאשר במסגרת התוכנית, תיאטרון מסתורין יקיים את המופע "משחקי הכס" - הופעת אקרובטיקה ואקרובאלנס בהשראת הפסלים שבגן. במתחם יסתיים מסלול הצעידה של העדלאידע העירונית

1.3. הכניסה חופשית

"כמעט הכול מתרכז סביב הילדים"

פרופ' זהר שביט על המעמד המרכזי של ילדים בחברה כיום

"בניגוד לתזה של ניל פוסטמן על תום עידן הילדות, מעמדה של הילדות כאחד הגורמים החשובים ביותר בארגון החברתי של העולם המערבי מעולם לא היה בעל עוצמה כמו היום", מתייחסת לתופעה פרופ' זהר שביט, שעומדת בראש התוכנית לתואר השני למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב. "התופעה הזו נובעת מהמעמד המרכזי שיש לילדים ולבני נוער בחברה שלנו. אחד הביטויים לכך הוא שאנחנו פותחים יותר ויותר מוסדות תרבות לילדים, אבל גם מוסדות אחרים: מספרה לילדים, חנויות מיוחדות לילדים, חופשות לילדים, מאכלים לילדים, תפריטים לילדים. מערכת מקבילה המכוונת רק לילדים".

מאיפה זה בא?

"מהמקום ההולך ומתחזק של הילדים בתרבות המערבית בכלל ובתרבות הישראלית בפרט. אם בעבר הרחוק לא הייתה הפרדה בין ילדים למבוגרים, במובן הזה שהם יצורים שונים בעלי צרכים שונים הנמצאים באחריות המבוגר, הרי שהיום אנחנו חיים בחברה שבה כמעט הכול מתרכז סביב הילדים, וזוגיות שאין בה ילדים נחשבת לפגם מוסרי. את רואה את זה יותר ויותר גם בקרב זוגות חד-מיניים, שמביאים ילדים לעולם. במקביל, שיח על זכויות הילדים רק הולך ומתגבר. בשבדיה אתה כבר יכול להתגרש מההורים שלך. זאת תופעה יחסית חדשה, שהחלה להתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם התעוררו בבוקר שאחרי ועמדו נדהמים מול הזוועות הנוראות שהם ביצעו ושמו את כל תקוותיהם בדור הבא ששווה להשקיע בו כי 'אנחנו כבר מקוללים ואבודים'.

"מאז, ההשקעה בילדים הולכת וגוברת, והגיעה למצב אבסורדי שבו כביכול אסור להניח לילדים ללכת בטל. הפנאי שלהם חייב להיות מועשר בתוכן, בחוגים, בהצגות ובמחול. אין פנאי חופשי, שבעיניי יש לו חשיבה רבה. זה אומר שלא מניחים לילד לרגע, כדי להבטיח שעשיתם הכול כדי שהוא יצליח בחיים. שלא לדבר על כך שבארץ אנחנו אף פעם לא מפסיקים להיות ההורים, גם כאשר הילדים שלנו בעצמם הורים. אצלנו הקשר עם הילדים הוא קשר בל יינתק, אנחנו מסתובבים עם חבל טבור מטאפורי כל החיים, לא חתכנו אותו באמת, רק פיזית".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!