הבטחות הן לא רק הבטחות

מערכת היחסים בין האזרח לבין הממשלה רוויה בהבטחות. שר האוצר מבטיח להוריד את מחירי הדיור, שר הרווחה מבטיח לדאוג לניצולי השואה ושר הביטחון מבטיח להילחם בטרור. הבטחות שממלאות את דפי העיתונים, פותחות מהדורות ומייצרות דיונים ברשתות החברתיות. וזה לא נגמר שם. ההבטחות - ההתחייבויות השלטוניות לציבור - נולדות כמעט מדי יום. זו הבטחה כשהממשלה לבנות עוד כ-400 מעונות יום לפעוטות ברחבי הארץ, להעניק לחיילי המילואים הנחות בארנונה או לקדם את הנגב וזו הבטחה, לא פחות דרמטית ולא פחות מתוקשרת, כשהכנסת מעבירה את חוק זכויות תלמידים עם לקות למידה.

ההבטחות הללו מהוות חלק בלתי נפרד משיח הציבורי, אך המהדורות, יועצי התקשורת והמסרים התמציתיים הרגילו אותנו להתמקד בעיקר בכותרות שמלוות אותן ובמקרה הטוב בסימני השאלה על נחיצותן - האם נכון שהממשלה תאתר פתרונות דיור למגזר החרדי? האם יש סיבה טובה מספיק לחוקק חוק דווקא לפיצוי נפגעי מחלת הפוליו? ואלו שאלות חשובות ומהותיות, והשיח הביקורתי סביבן הוא חלק בלתי נפרד מהמהות הדמוקרטית.

אבל בלהט ובקצב השיח הזה נזנח לעיתים דיון חשוב ונוסף, בעל השפעות עמוקות ובוודאי ארוכות טווח - הדיון על עצם קיומן של הבטחות ועל התרבות השלטונית אותה היינו רוצים לפחות לדמיין. תרבות שלטונית נקייה מהבטחות סרק, שבה אפשר להסתמך על התחייבות של נבחר ציבור ולתכנן על פיה את הצעדים הבאים, שבה כל החלטת ממשלה, חקיקה או הצהרה חד-משמעית באולפן היא לעולם לא רק תוצאה של גחמה או אינטרס פוליטי, אלא תמיד תוצר של עבודת מטה ובדיקת היתכנות והיא בהכרח תחילתה של עשייה בפועל.

כי כשמתפזרות מסיבות העיתונאים ומסתבר שחיילי המילואים לא קיבלו מעולם את ההנחות בארנונה, שפחות ממחצית ממעונות היום נבנו בפועל וכמעט 1.3 מיליארד שקל לא הגיעו בסוף לידי הציבור, שמוקדי רפואת החירום בנגב לא נפתחו ושהחוק החדש לקידום תלמידים עם לקויות למידה מעולם לא יושם - אלו לא רק האינטרסים הפרטניים שסופגים את הפגיעה. אלא כולנו, שהופכים קצת יותר ציניים ומתרגלים לבטל בהינף העברת ערוץ כל הבטחה דרמטית של פוליטיקאי או פקיד בכיר. אנחנו, שמאבדים עוד שכבה של אמון במנגנון ובעומדים בראשו ועוד גרם של מוטיבציה לנסות ולהשפיע על מקבלי ההחלטות ולהשתתף במשחק הדמוקרטי.

הבשורה הטובה היא שתרבות שלטונית, ותיקה ככל שתהיה, אינה עובדה מוגמרת. השנים האחרונות והזירה התקשורתית החדשה כבר הצליחו להוכיח שהירתמותם של הציבור והתקשורת למטרה מסוימת יכולה גם להניע את מקבלי ההחלטות להביא לשינוי של ממש. כך למשל השתנתה התפיסה הממשלתית בנוגע להנגשת מידע ולשקיפות וכך גם הצליח, למשל, המאבק המתוקשר לחשיפת הפרוטוקולים של ילדי תימן.

וכך הדבר גם לגבי תרבות הבטחות הסרק - אם נצליח לקדם שיח נרחב כנגד אי קיום הבטחות ולהתעקש על הדרישה הבסיסית מהממשלה לעמוד בכל התחייבויותיה, אם נצליח להסיט את תשומת הלב מהכותרות הגדולות לעובדות הקטנות - ללוחות הזמנים ולהקצאת התקציבים - ונדע לתת הד ציבורי לביצוע ההבטחה ולא רק לפרסומה - כנראה שנצליח, גם כאן, לשנות את מערך התמריצים שחל על נבחרי הציבור ולשפר את רמת המחויבות של הממשלה לעמוד במילתה.

תהא אשר תהא ההשקפה הפוליטית או הערכית שלנו, תהא אשר תהא ההבטחה עבורה אנחנו מוכנים להיאבק, היינו רוצים לחיות במציאות שבה כשסוף סוף תישמע ההבטחה מפי הגורם המוסמך, נוכל גם להאמין לה ולדעת שמאחוריה יעמוד מנגנון ממשלתי שיצליח להפוך אותה למציאות.

■ הכותבת היא מנכ"לית המרכז להעצמת האזרח.