מי באמת אחראי על יעילות הרשות השופטת?

במאמר שהתפרסם בשבוע שעבר ב"גלובס" ("מערכת המשפט בישראל: השכר בשמיים - אך היעילות ברצפה", ג', 20.3.18), טען הכתב אלי ציפורי כי שכר הבכירים במערכת המשפט הוא גבוה באופן מופרז, ואילו התפוקה שהם מייצרים נחותה.

ניכר כי את עיקר חיצי הביקורת מפנה ציפורי כלפי השופטים. אך בהיעדר נתונים על שכרם יצא ציפורי נגד כל בכירי "מערכת המשפט", כגון היועץ המשפטי לממשלה ויתר ראשי הפרקליטות. מאמרו של ציפורי מבוסס על שגיאות עובדתיות ומבטא תפיסות בעייתיות באשר למבנה מערכת המשפט ותפקידיה.

נושא הערכת התפקוד של מערכת המשפט מעורר שאלות לא פשוטות. לדוגמה, האם נכון להתייחס לראשי התביעה, הייעוץ המשפטי ובתי המשפט, כמכלול אחד וכראשי "מערכת המשפט"? האם נכון לבחון את תפקוד הרשות השופטת רק באמצעות "מדדי יעילות", תוך התעלמות מהמתח בין יעילותה הכוללת - שאין עוררין על חשיבותה - לבין תכלית קיומה לשם פתרון סכסוכים ועשיית צדק בכל מקרה ומקרה?

כדי שלא להאריך, אתמקד כאן בשתי סוגיות. ראשית, אין זה נכון ש"השכר בשמיים" במערכת המשפט בכללותה. אם אתמקד ברשות השופטת, מי שמייצרים בה את עיקר התפוקה הם שופטים בערכאות נמוכות (לדוגמה, שופטי בתי משפט השלום), שמחליטים לפי החוק בלבד ובלתי תלויים בהחלטותיהם ב"ראשי המערכת", או בכל אדם אחר. כמו שיודע כל עורך דין מנוסה ומוכשר דיו, כדי שיהיה מועמד טוב לשיפוט, שכר השופטים האלה נחות יחסית לאפשרויות בשוק הפרטי, והעבודה קשה לא פחות ובתנאים רעים ונוקשים הרבה יותר.

שכר השופטים בישראל נמוך במיוחד בהתחשב בצורך בשכר ראוי, כדי להגן באמצעותו על אי-תלות השופטים, וכדי למשוך אל הרשות השופטת את המשפטנים המוכשרים ביותר. ייתכן שהמסקנה המתבקשת היא שיש צורך דווקא לשפר את תנאי עבודתם ושכרם של שופטי השלום, כדי להגביר את איכות ומהירות פסיקתם, וכדי להמשיך ולשמור על אי-תלותם.

שנית, הטענה כי שכרם הגבוה של השופטים צריך לבוא לידי ביטוי ביעילות גבוהה של המערכת בכללותה - מופרכת. מבחינה אדמיניסטרטיבית, מערכת בתי המשפט אינה מנוהלת על-ידי ראשיה, ולכן אין זה רלוונטי לנסות ולקשור בין שכרם לבין יעילות פעולתה של הרשות השופטת. לפי חוק, מי שאחראי על יעילות פעולתה של הרשות השופטת היא שרת המשפטים; ומנהל בתי המשפט אחראי בפניה על סדרי המינהל. שרת המשפטים והממשלה הן אלה שאחראיות לתקצובה החסר של המערכת הזו, הגורם לעומסים מוגזמים הפוגעים במהירות עשיית הצדק בישראל.

ברור שמבנה זה דורש רפורמה יסודית, הן מבחינה ניהולית והן על בסיס נימוקים חוקתיים כבדי-משקל. אולם המלצותיה של ועדה ציבורית שעסקה בנושא הזה, ועדת קדמי, שוכבות כבר יותר מ 20 שנה כאבן שאין לה הופכין, והממשלה אינה עושה דבר.

מן הראוי להגביר את עצמאותה המוסדית של הרשות השופטת באמצעות העברת סמכויות ניהול משר המשפטים למועצת רשות שופטת, שיכהנו בה נציגי רשויות השלטון, כולל שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון, וכן נציגים מן החברה האזרחית. בעשורים האחרונים, מועצות דומות מקבלות סמכויות ניהול ביותר ויותר מדינות בעולם, כגון אירלנד והולנד.

אינני יודע אם יש אמת בטיעון על יעילותה הנמוכה של מערכת המשפט. אולם גם אם כן, עד שייעשו רפורמות במבנה המערכת, מי שאחראית לכך היא ממשלת ישראל.

■ הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.