הנקראות ביותר

"לא נוכל לשפר את מצב הקופים בלי לשפר את מצב בני האדם"

חוקרת השימפנזים האגדית ג'יין גודול, שעשתה מהפכה באופן שאנחנו רואים בעלי חיים, כבר מנסה להציל את הקופים בטנזניה מהכחדה ● בראיון מיוחד ל"גלובס" היא מבהירה מדוע אף אחד לא צריך להוליד יותר משני ילדים, מייחלת ליום שבו גברים יכירו ביכולות היתר של נשים, ומגלה למה התכוונה כשהשוותה בין טראמפ לשימפנזים

ג'יין גודול / צילום: רויטרס
ג'יין גודול / צילום: רויטרס

לפני יותר מ-50 שנה, עשתה ד"ר ג'יין גודול מהפכה במחקר של בעלי חיים ובתפיסה העצמית של בני האדם, אחרי שגילתה שגם שיפמנזים, כמונו בני האדם, משתמשים בכלים. בעקבות הגילוי הזה אמר המנטור שלה, פרופ' לואיס ליקי: "כעת עלינו לשנות את ההגדרה שלנו לבני אדם, את ההגדרה שלנו לכלים, או לקבל את השימפנזים כבני אדם".

זאת לא הייתה הגזמה. מחקריה של גודול, ששהתה במשך שנתיים, בין השנים 1962-1964, בחברת קבוצה של שימפנזים בשמורת גומבי בטנזניה, החלו מהפכה באנתרופולוגיה של בעלי החיים וקידמו את ההבנה שיש להם אישיות, יכולת לתקשר, אפילות תרבות, והם לא עד כדי כך שונים מאיתנו, כפי שחשבנו.

גודול היא גיבורת תרבות, חלק מההיסטוריה, לא מעט בזכות סרט של "נשיונל ג'יאוגרפיק", שיצא ב-1965 ותיעד את השנתיים שבילתה במחיצת שימפנזים. היה זה סרט טבע יוצא דופן לזמנו, והוא נחרת במוחם של רבים מבני הדור ההוא, וגם הדור שאחריו, שחלמו לחקור את התנהגות בעלי החיים בטבע כמוה. זו הייתה ההרפתקה האולטימטיבית. מאז הופקו לא פחות מ-40 סרטים על חייה של גודול.

גודול אינה מסתפקת, גם היום, בהיותה פיסת היסטוריה ותרבות. רחוק מכך. בגיל 83, היא עדיין חוקרת, אקטיביסטית ומבריקה. החשיבה האינטגרטיבית שלה ייחודית גם בין מדענים מובילים, והיא חיונית לה במשימה שקיבלה על עצמה: להציל את חבריה הוותיקים, השימפנזים בטנזניה, מסכנת הכחדה. משימה שכרוכה בכמה משימות קודמות, כמו הצלת המערך האקולוגי שבו הם חיים, ולא פחות, הצלת האנשים החיים בצמידות למערך האקולוגי הזה, כדי שלא יכלו את השמורה בצעד אחרון של עוני וייאוש.

לשם כך צריך להתקרב לממשלות אפריקה ולהבין את מערך הכוחות בהן, כדי שלא יטרפדו את מאמציה; לעבוד עם ילדים ובני נוער ברחבי העולם, כדי שבעתיד יוכלו להפעיל לחץ על ממשלות ולדרוש מהן לנהוג באופן חומל יותר כלפי הסביבה וכלפי בעלי חיים ובני אדם אחרים.

אותה נחישות ומחויבות שאפשרה לגודול לשהות כשנה בגומבי לפני שהשימפנזים התקרבו אליה, מאפשרת לה גם כיום להזיז הרים, מילולית. או למנוע את הזזתם. בלעדיה, בהחלט ייתכן שהיערות המשתרעים היום בטנזיה כבר לא היו קיימים.

גודעים את העצים כדי לשרוד עד מחר

עמותת Roots and Shoots שייסדה גודול הוקמה מתוך דרישה של השטח. "הייתי פעילה בשנות ה-80 של המאה הקודמת בטנזניה בהגנה על בתי הגידול של השימפנזים, כאשר ניגשו אליי 12 ילדים מבתי ספר באזור וביקשו לשוחח איתי על הבעיות הבוערות שלהם. הם היו מיואשים וכעוסים. הם אמרו לי, 'אתם קיפחתם את העתיד שלנו, אתם הרסתם את יכולת הקיום והפרנסה שלנו, ואתם צריכים להחזיר'. טנזניה הייתה אז כמו גוף שמסירים ממנו בניתוח עוד ועוד חלקים, עד שהגוף כבר לא יכול להתקיים".

רוטס אנד שוטס מפעילה היום אלפי פרויקטים ב-100 מדינות ברחבי העולם - בבתי ספר, באוניברסיטאות, ולאחרונה גם בבתי כלא. הדרישה מגיעה, כמו בפרויקט הראשון של הארגון, מהשטח. "זה מתפתח ויראלית", אומרת גודול.

"החלטנו להקים תוכנית הוליסטית שבה כל תלמיד מתחייב לפרויקט או לפרויקטים עם שלוש מטרות: עזרה לאנשים, עזרה לחיות ועזרה לאיכות הסביבה. חברי הקבוצה שותלים עצים, ובכך מועילים גם ליציבות האקלים וגם למניעת סחף אדמה, מתנדבים בפנסיונים לכלבים נטושים, עושים פרויקטים שמניבים הכנסה כספית ותורמים אותה לבתי יתומים או לבתי מחסה לחיות. באחת הקבוצות היו שני אחים בני 12 ו-10. הם חיברו חמור למכונת כיסוח דשא והציעו לשכנים לכסח את הדשא עבורם. את הקקי של החמור הם מכרו להם כדשן".

זה בסדר מבחינת החמור?

"אם הוא מועסק בגבולות הסביר".

לפעמים, היא אומרת, הילדים רוצים לעשות את הבלתי אפשרי, שפתאום הופך אפשרי. "בקונגו, קבוצה של ילדים רצתה לשתול עצים על הר קדוש, שבעבר היה מיוער אך כל העצים שלו נגדעו. חשבנו, כמה עצים הילדים הללו יכולים כבר לשתול? כדי להוציא את התוכנית לפועל הם היו צריכים ללכת למיליציה המקומית כדי לבקש רשות. גם הם גיחכו, אבל אמרו 'בסדר, נשלח איתכם חיילים כדי שישמרו עליכם'. היה חם, ואחת הילדות בכתה, וחייל אחד עזר לה לחפור. עד סוף היום כל החיילים הניחו את הרובים, חפרו ושתלו".

והיער חזר לשגשג?

"לא בדיוק, כי תוך זמן קצר האזור הפך שוב לאלים ואי אפשר היה להגיע לשם. אפילו פעילי שמורות הקופים בסכנה.

גם את בסכנה?

"כן, אני ברשימת החוקרים העשירים בבריטניה, אף שאין לי כסף בכלל. אני לא מקבלת משכורת מהארגון, שילמתי לא מעט מכספי כדי לממן לימודים לסטודנטים בטנזניה".

איך את מנווטת בסצנה הפוליטית באפריקה?

"בטנזניה אני בקשר עם כל מי שרלוונטי ושכנעתי אותם שהפעילות שלנו כדאית להם. במקומות אחרים אני בדרך כלל נשארת מתחת לרדאר".

גודול הייתה נשואה במשך שלוש שנים לדרק בריקסון, חבר בפרלמנט הטנזני ואחראי על הפארקים הלאומיים במדינה. הוא עזר לה רבות בפעילותה, עד שנפטר ב-1980. השניים התאהבו במסגרת פעילותם האקטיביסטית ועזבו את בני זוגם כדי להתחתן ולפעול יחד.

מה הוביל למעבר שלך ממחקר לאקטיביזם, ומקופים לבני אדם?

"כששהיתי בגומבי בשנות ה-60, השמורה הייתה חלק מיער רחב ידיים. בשנות ה-80 טסתי מעל האזור וראיתי שהשמורה הפכה לאי קטן של יער ומסביבו שממה של ממש. לא היה לי לגמרי ברור בהתחלה מדוע התושבים גודעים את היער שלהם. האם אינם מבינים את ההשלכות? אבל הם מבינים היטב, הם פשוט עניים מדי. ואז הבנתי שלא נוכל לשפר את מצב השימפנזים בלי לשפר את מצב בני האדם".

בהרצאותיה מזכירה גודול את הסיפור על תושבי איי הפסחא שגדעו את העץ האחרון שלהם, מעשה שאולי נראה לבני המערב טיפשי, משום שלא ניתן להתקיים באי בלי עצים. "התושב שגודע את העץ האחרון, לא עושה זאת משום שהוא טיפש. הוא עושה זאת כי זו הדרך היחידה שלו לשרוד עד מחר", היא אומרת.

לבנים, לפטופים ורפואת אליל

לדברי גודול, היא נזהרה שלא לחזור על טעויות של אקטיביסטים קודמים. "במקום להיכנס לכפרים כקבוצה של לבנים שחצנים, גייסנו קבוצה של טנזנים שכבר היו מעורבים באקטיביזם למען הסביבה, אבל הם היו מקומיים ולא בעלי תארים מתקדמים, כך שלא היו איום. תחילה, הקשבנו להם. אחר כך, תיאמנו יחד איתם תוכנית להשבה של גידולים מהעבר למקום - בלי כימיקלים, כי אנחנו לא מאמינים בזה.

"אחד הדברים הכי אפקטיביים באזורים הללו הוא מיקרו-קרדיט (הלוואות זעירות לתושבי המקום המאפשרות להם להתחיל פעילות עסקית חדשה), בעיקר לנשים. מייסד השיטה בבנגלדש, מוחמד יונוס (שגם זכה בפרס נובל - ג"ו) הוא הגיבור שלי. 90% מהלווים השיבו את הכסף, והשיטה מחייבת אותם לעסוק ביזמות שהיא בת קיימא ברמה הסביבתית. ההצלחה גדולה. השתמשנו בשיטה הזו גם בפעילות שלנו בטנזניה. למשל, הם שותלים קפה, וזה קפה שזוכה בפרסים - הקפה של גומבי. הוא מגודל ומשווק על ידי האנשים שאנחנו עובדים איתם. הם קנו מכונה לקלייה ולטחינה של קפה באמצעות קו-אופ של כל הכפר, שאנחנו עזרנו לארגן.

"בהדרגה, תושבי המקום התחילו להאמין בנו. אחרי זמן מה, הם הסכימו להימנע מגדיעת עצים באזור חיץ בין הכפרים, היער התפשט לשם וחבר ליערות אחרים. קבוצת השימפנזים שלנו בגומבי לא יכלו להתרבות לבדם, לא היו להם מספיק אפשרויות וגיוון. עם חיבור היער, הם יכולים להחליף קצת גנים עם קבוצות אחרות. לפני שנתיים הגיעו לקבוצה הזאת שתי נקבות חדשות ואחת כבר ילדה. כעת אנחנו מנסים לחבר את היער הזה עם יער נוסף בבורונדי".

גודול מספרת שהעמותה עובדת הרבה עם נשים וילדות, כדי להשאיר את הילדות בבית הספר. "אם הן משכילות הן לא יולדות כל כך הרבה ילדים. ילודה נמוכה מקילה עליהן להימנע מעוני וגם טובה יותר לאיכות הסביבה. גילינו, למשל, שאחד התנאים הקריטיים לכך שהן יישארו בבית הספר הוא שיהיו להן שירותים נפרדים במקום. לא היינו חושבים על זה אם לא היינו מקשיבים באמת לאוכלוסייה. והנה, השינויים הללו בהדרגה מתרחשים, וגם גברים קושרים צינורות זרע. הם יודעים שאם יהיו להם ילדים רבים הם לא יוכלו לתת לכל אחד מהם מספיק אדמה, ואז הילדים בורחים לעיר ולא תומכים בהורים שלהם.

כאנתרופולוגית, מהי עמדתך המוסרית לגבי השתלבות בתרבות קיימת במטרה לשנות אותה?

"מי שינה את התרבות? המיסיונרים הנוצרים שפעלו באפריקה במאות ה-18 וה-19, הם ששינו את התרבות. אנחנו מנסים דווקא להחזיר אותה. יחד עם השבת הפריון לאדמות שלהם, החזרנו את האמונה ברופאי האליל. אנחנו עוזרים להם ללמוד מחדש את החשיבות של היערות לרפואה. צמחי מרפא הרי לא יצמחו בלי יערות. בפרויקט שלנו ישנה קבוצה של ילדים בני 8 ששאלו לפטופים והם עושים רישום של כל הצמחים והחיות ביער, כדי לוודא שישמרו עליהם, ומתייעצים עם זקני השבט לגבי הפעילות הרפואית של הצמח. אז הלפטופ הוא 'מערבי', אבל הצמח הוא מקומי".

בטנזניה, הרס היער הוא הבעיה העיקרית. במקומות אחרים, הבעיה היא ציד בלתי חוקי. "אנחנו נמצאים בקשר עם 72 כפרים שבכל אחד מהם יש נציג שלא יודע לקרוא או לכתוב, אך הוא מצויד בסמארטפון המאפשר לו לאסוף סימנים המעידים על ציד לא חוקי, או בפן החיובי - קוף במקום שבו לא שהה בעבר. אין מתח בינינו לבין תושבי הכפרים הללו, כי הם יודעים שהם זקוקים ליער. הם רואים אותו בתור היער שלהם. הציידים הם פורעי חוק גם בעיני המקומיים, אך היום קל הרבה יותר לעקוב אחריהם".

פגישה עם תוכי שיודע 1,700 מילים

אין זה מפליא שגודול, שהתאמנה ברכישת אמונם של בעלי חיים, מצליחה ליצור קשר קרוב ועמוק עם מגוון בני אדם. בתקופה שבה שהתה בגומבי, היא חיכתה כמעט שנה עד שהשימפנזים נתנו בה אמון. לקראת סוף שהותה שם, היא כבר הגיעה איתם ליחסי חיבוק, השתוללות הדדית ומשחק. היא נתנה שמות לכל אחד מחברי השבט, ובסרטים מתקופות מאוחרות יותר ניתן לראות אותה חוזרת לאותם אזורים, פוגשת מחדש את הקופים, מזהה אותם בשמות שנתנה להם ומתקשרת איתם כאילו מעולם לא נפרדו.

את עדיין בקשר עם הקופים שחקרת?

"היום קשה לראות אותם בטבע, כי המקום הפך לתיירותי".

התשובה הזאת קצת פרדוקסלית, בהתחשב בעובדה שהמקום הפך לתיירותי כנראה בזכותה. בכל מקרה, קיימות היום טכנולוגיות המאפשרות לחקור את הקופים גם בלי להתקרב אליהם, למשל מחקרים המבוססים על צילומי לוויין הבוחנים את תנועתם במרחב היער כדי לבדוק את אופן השימוש שלהם באדמה. קרן ג'יין גודול, המתמחה בפן הזה של הפעילות של גודול, נמצאת בקשר עם Google Earth ועם נאס"א בתחום זה.

המחקר שלך הראה שקופים משתמשים בכלים, מזהים את עצמם במראה, מתקשרים זה עם זה ויש לכל אחד מהם אישיות. הם לומדים זה מזה כך שלכל שבט יש מנהגים ייחודיים משלו, מה שמוגדר "תרבות", ואפילו עורכים מעין "ריקוד גשם" עם בואו, אולי במטרה לשדל את אלי הטבע להפסיקו. אם כך, מהו בכל זאת מותר האדם, אם בכלל?

"מה שחסר לקופים הוא שפה עשירה, שתאפשר להם לדון בבעיה מופשטת ולהסיק ממנה לגבי בעיות דומות לה, לתאר כללי יסוד ולתכנן באמצעותם את העתיד. יש להם תקשורת פשוטה, המאפשרת להם לקבל החלטה משותפת בנוגע לבעיה ממשית הנמצאת מול עיניהם, אבל הם לא דנים ברעיונות".

אבל גם זה בעירבון מוגבל. קופים שגדלים בשבי ולומדים שפה מבני אדם, יכולים להגיע לאוצר מילים של עד 150 מילים ולשוחח בשפת הסימנים עם בני אדם שיודעים שפה זו, גם אם אין היכרות מוקדמת בין אותו אדם לקוף. גודול מספרת כי פגשה כמה חיות שהשתמשו בשפה בצורה מעניינת מאוד, אחרי שבני אדם לימדו אותם לעשות זאת.

"פגשתי תוכי שיודע 1,700 מילים - לא כחיקוי. הוא משתמש בהן בהקשר הנכון. פגשתי אותו, בעקבות פנייה של הפרטנרית שלו איימי".

שהיא בן אדם.

"כן, זו אישה תושבת ברונקס, ניו יורק, לא אקדמאית, שתמיד רצתה לדבר עם ציפורים. היא החליטה ללמד את התוכי שפה כמו שמלמדים ילדים והיא פשוט דיברה איתו 24 שעות ביממה. לפני שבאתי לבקר היא הראתה לו סרטים שלי. כשהגעתי, היא ביקשה שאציג את עצמי. אמרתי, 'שלום קייסי, שמעתי עליך הרבה, והוא ענה, 'זו ג'יין. יש לה שימפנזה".

לא יכול להיות.

"בחיי! יום אחד קייסי ראה שמכסים את הכלוב של חבר שלו. הוא אמר, 'פוקבר המסכן. בטח חשוך שם'. דוגמה אחרת, לקייסי היו צעצועים שאיימי נתנה לו. הייתה בבית גם איגואנה. יום אחד האיגואנה מתה ואיימי הביטה בה בצער. אז קייסי אמר, 'תנסי סוללה חדשה'".

שימפנזים בשבי, היא מספרת, יודעות לצייר ולסמן בשפת הסימנים מה ציירו. כך הם פותחים צוהר לעולמם, כמו השימפנזה שציירה תמונה שנראתה כמו הרים ואמרה 'כדור!', כנראה משום שציירה את התנועה שעושה הכדור כשהוא קופץ.

גודול כבר כמעט לא מופתעת מסיפורים כאלה. "יש המון סרטים שמראים התנהגויות אנושיות או על-אנושיות אצל בעלי חיים. יו-טיוב מלא בסרטים הללו, למשל סרט שבו רואים עורב במגרש החניה ומתקרב אליו עכבר, והעורב בוצע מן הלחם שהוא אוכל ומשאיר לעכבר, שיהיה לו".

יש להם חוש הומור? דת?

"הם בפירוש צוחקים כשהם משחקים. ראיתי גם מקרה שבו גור שימפנזה מציע לאחיו הקטן יותר מקל, וכשהאח הקטן מושיט יד למקל, הגדול מושך אותו וצוחק מזה נורא. גם אנחנו צוחקים כשאנחנו יודעים משהו שמישהו אחר לא יודע.

"לגבי דת, יש בגומבי מפל שנופל דרך חור באבן באופן שיוצר מעין קול שאגה. ראינו את הקופים מתקרבים לשם ונכנסים למים, שזה מאוד חריג, ועושים כל מיני פעולות סביב המפל. נראה שהם מנסים להבין מה קורה. אני חושבת שלו היו יכולים לדבר, היו אומרים שקורה פה משהו 'אלוהי', אבל אין דת בלי שפה".

אם נלמד את החיות שפה, אנחנו עלולים ליצור מעין חיה שתתחרה בבני האדם על השליטה בכוכב?

"אני לא מאמינה שזה יגיע לכך".

מדוע היינו כל כך עיוורים לדמיון בינינו לבין החיות עד שנות ה-60?

"כנראה זו הייתה אשמת הדת, שהשפיעה גם על המחקר בתחום. האנתרופולוגים הממוסדים ביקרו אותי מאוד כשהתייחסתי לבעלי החיים בשמם במקום במספרים סידוריים, וכאשר ציינתי שיש להם אישיות. אבל לתחום הזה היה לי מורה מצוין - הכלב שאיתו גדלתי. איך אפשר לגדול עם חיה בלי להבין שיש לה אישיות?".

כחוקרים, התערבתם כשראיתם, נניח, שתי נקבות שימפנזים רבות עד זוב דם?

"אי אפשר להתערב באמצע, כי תיקרע לגזרים, אבל אנחנו ניתן עזרה רפואית למי שנפגע. אם הם חולים, נטפל בהם. בעבר, אנתרופולוגים, גם של בני אדם, לא התערבו במקרה של מחלה כי רצו לראות 'את מופע המחלה עד הסוף'. זה לא קביל בעיניי".

בחברת מי את אוהבת יותר לשהות, קופים או אנשים?

"אני אוהבת חלק מהקופים יותר מחלק מהאנשים, ולהיפך. בתחילת הדרך המחקרית שלי שמתי לב רק להתנהגויות נעימות של השימפנזים, לקשר בין האימהות לגורים, לשיתוף הפעולה ביניהם במשימות שונות. ואז נתקלתי בזכר אלפא אחד שכל הזמן הרג זכרים צעירים, אף שהם היו יכולים להיות החברים שלו.

"לקראת בחירות 2016 אמרתי שההתנהגות של הנשיא (אז עדיין מועמד) דונאלד טראמפ מזכירה לי את ההתנהגות של השימפנזים הגברים כשהם דואגים לדומיננטיות שלהם. אמרתי שכדי להרשים יריבים, הזכרים נוטים לבצע הפגנות כוח כמו רקיעה ברגליים, גרירת ענפים וזריקת אבנים. טענו אז שאמרתי שטראמפ הוא כמו קוף, אבל זה לא מה שאמרתי, אלא השוויתי תכונות מסוימות שלו לאלה של קוף. לומר שהוא כמו קוף זה עלבון לקופים".

גודול אמרה לא פעם שהשנתיים בחברת השימפנזים היו מהנעימות ביותר בחייה, חלום שהתגשם. עם זאת, היא בילתה אז שעות רבות לבדה, ושעות רבות בחברת שותפים ספורים שקיימו עבורה את המחנה בטבע.

האם השימפנזים היו עבורך חברה, כמו בני אדם?

"זה לא בדיוק אותו דבר, אבל הכרתי אותם ואהבתי אותם ואהבתי מאוד ללמוד עליהם, בעיקר על הקשר המיוחד שנוצר בין אם לילד. מאוד מצחיק להסתכל איך הצעירים לומדים מהבוגרים - הם מחקים את התנהגותם ובהתחלה מנסים להשתמש בתנועות או בכלים ללא הצלחה, עד שהם מבינים מה בדיוק יעבוד, ממש כמו ילדים. הזכרים מסתכלים לרוב על האבות, והנקבות על האימהות, והגורות לומדות לרוב מהר יותר, כי תשומת הלב שלהן יותר ממוקדת. הגורות לא כל הזמן רוצות לרוץ אחרי משהו".

הבדלים מובחנים כל כך קיימים גם בין בני אדם, זכרים ונקבות?

"בעיניי כן. גברים צריכים להכיר ביכולות היתר של נשים - אמפתיה, סבלנות וכל מה שלמדנו מגידול ילדים. נשים נכנסות היום לתחומים חדשים, וחבל שכדי להיכנס אליהם אנחנו מנסים לפתח את עצמנו להיות גברים, במקום שהגברים ידבקו בתכונות של נשים. האנושות היא כמו ציפור עם שתי כנפיים, כנף נשית וכנף גברית, והן צריכות להיות שוות, אבל בניגוד לכנפיים של ציפור - לא זהות".

"עדיף שאיש לא יעשה יותר משני ילדים"

את חושבת שהאנושות צריכה להביא פחות ילדים לעולם?

"אני חושבת שעדיף שאיש לא יעשה יותר משני ילדים, אלא אם כן הוא גר במקום שבו יש תמותת תינוקות. כל ילד נוסף שנולד במערב, ישתמש במשאבי כדור הארץ ממש כמו כפר שלם באפריקה. בין בעיות העולם, עוני הוא כנראה הבעיה שהכי קל להתמודד איתה וגם החינוך. סגנון החיים של העולם המערבי והשפעתו על העולם - עם זה כבר יהיה יותר קשה להתמודד.

"מי שמעוניין ביותר משני ילדים, הייתי ממליצה לו לאמץ. כך גם עם בעלי חיים - חיות המחמד בעולם המערבי גם הן בסוג של התפוצצות אוכלוסין וגם הן מעיקות לא מעט על משאבי הסביבה".

גודול מאמינה שהומוסקסואליות היא פתרון של הטבע להתמודד עם התפוצצות האוכלוסין. לה עצמה יש ילד אחד ונכדה אחת.

בעיה נוספת שקשה להתמודד איתה, אומרת גודול, היא השחיתות - "היחסים הסימביוטיים בין הפוליטיקאים, חברות הפארמה הגדולות, חברות החקלאות הגדולות וחברות הנשק. אנחנו רואים בעיניים שלנו מה קורה באפריקה כשחברת חקלאות כמו מונסנטו כובשת עוד ועוד חלקות טובות עם המונו-צמחים שלה (צמחים שכולם זהים - ג"ו), ולא משנה אם זה מהונדס גנטית או לא. צמחים כה דומים רגישים יותר למחלות כי ברגע שיש מחלה שמכלה אחד מהם, היא כבר מכלה את כולם.

כדי להתמודד עם זה משתמשים בהדברה, ואז הכול מורעל. לא פלא שהצמחים הללו לא מצליחים לצמוח כמצופה. מסכנים קטנים. אין להם אוכל כמו שצריך, הם טובעים בכימיקלים".

אולי גם הצמחים דומים לנו יותר מכפי שחשבנו?

"אני מאמינה שצמחים מתקשרים זה עם זה. בהדרגה אנחנו לומדים שמה שחשבנו בעבר - שעצים עושים צל זה על זה וכך לא מאפשרים לגדול, אלה בעצם 'עצים הורים' ששומרים על ה'ילדים' שלהם קטנים ומזינים אותם, ורק כאשר העץ ההורה לא שורד, הקטן צריך לגדול ולייצר המשכיות משלו.

במחקר אחר, הוצמח שדה של אפונים, ואז הושרו תנאי בצורת על אחת השורות. כאשר צמחים נמצאים בתנאי בצורת, הם מגיבים בהפרשת חומרים שמקנים להם עמידות, אז השורה הראשונה עשתה את זה, וכאשר השרו תנאי בצורת על יתר השדה, האפונים הגיבו במהלכי התמודדות הרבה יותר מהר מאשר התגובה בשורה הראשונה. כאילו החברים שלהם כבר סיפרו להם שזה עומד להגיע".

מה זה אומר על האופן שבו עלינו להתייחס לצמחים?

"בדיוק! אנחנו עוד לא יודעים אפילו איך להתייחס לחיות כמו שצריך".

אז מה יאכלו הצמחונים?

"אולי האנושות תרעב וזה יהיה הכי טוב. נו, אולי לא צריך לקחת את זה כל כך רחוק, אבל אל תגדעו עץ יפה ועתיק רק כי הוא מפריע לכם".

למעשה, אומרת גודול, חשוב יותר להיות טבעוני מאשר צמחוני, בגלל התנאים המחפירים שבהם מגדלים את החיות לתעשיית המזון מהחי. "ואם מישהו חייב לאכול חיות כדי לשרוד, אין מה לעשות, אבל חשוב שיהיו להם חיים טובים ומוות הוגן".

10 דברים על שימפנזים

1. בכל ערב הם בונים לעצמם מחדש מיטה מענפים בתוך העץ. המיטה היא קן מורכב למדי, שילוב של ענפים ועלים. עליהם להקימה כל לילה מחדש, שכן הם ישנים כל ערב במקום אחר - היכן שסיימו לאכול באותו היום.

2. הם נעים בקבוצות של 3-6 שמשתנות מיום ליום ואין להן מנהיג ברור או קבוע.

3. השימפנזים אינם מונוגמים. הקשר הקבוע היחיד הוא בין אם לגור.

4. השימפנזים הם חברותיים מאוד - הם מתחבקים, משתוללים יחד במשחק ואפילו מתנשקים.

5. השימפנזים מרבים לעסוק בפעולות טיפוח הדדיות, כגון סירוק ופליית כינים.

6. כאשר מעמידים אותם מול מראה, שימפנזים מקשרים בין התנועות שלהם לתנועות שמשתקפות בה.

7. קבוצות שימפנזים פועלות בשיתוף פעולה. בוגרים אף עשויים לאמץ זה את טפו של זה בעת הצורך.

8. לעומת זאת, בין הקבוצות ישנה יריבות מרה, ולא ניתן לעבור בין קבוצות. הפרט היחיד שיאומץ על ידי קבוצה חדשה הוא שימפנזה נקבה צעירה שטרם ילדה.

9. בתקופה שבה חקרה גודאל את השימפנזים בגומבי, אירעה מלחמה יוצאת דופן שנמשכה כמה שנים בין כמה קבוצות, שגבתה קורבנות רבים.

10. שימפנזים יכולים לשוחח בשפת הסימנים, גם עם בני אדם שיודעים את השפה.

"טרזן התחתן עם ג'יין הלא נכונה"

ג'יין גודול בצעירותה / צילום: Gettyimages/Anadolu Agency

ג'יין גודול נולדה ב-1934 בבריטניה, לאב איש עסקים ולאם שכתבה פרוזה תחת שם עט. מגיל צעיר היא אהבה את נוכחותם של בעלי החיים והסתקרנה לגביהם, ולדבריה, לאמה היה חלק מהותי בטיפוח הגישה החיובית הזאת. גודול מספרת שכאשר נכנס חרק הביתה, האם לא הרגה אותו אלא אמרה לבתה, "ודאי יהיה לו נעים יותר בחוץ".

היא התבגרה בשנים שבהן החל להתבסס המחקר האנתרופולוגי כהרפתקה וחוקרים נסעו להתערות בשבטים רחוקים וגם לחיות עם בעלי חיים, אולם מעט מאוד נשים עשו זאת. ג'יין קראה את ספרי טרזן וחשה הזדהות גדולה עם הגיבור שחי בין הקופים בג'ונגל. "כעסתי שהוא התחתן עם הג'יין הלא נכונה", היא צוחקת.

גודול נולדה למשפחה לא עשירה במיוחד ולא ידעה כיצד להגשים את חלומה לחקור בעלי חיים באפריקה. שוב הייתה זו אמה שאמרה לה שכדאי פשוט לנסוע לשם ולראות מה יקרה. כך, שתיהן נסעו לאחר שגודול סיימה קורס מזכירות, כנהוג בסביבתה ובתקופתה. כשהגיעו לאזור, היא פנתה לאנתרופולוג מפורסם, מכר של אמה, לואיס ליקי שמו, וביקשה "לדבר על בעלי חיים". הצעירה הסקרנית וההרפתקנית מצאה חן בעיניו והוא לקח אותה, כשהייתה בת 23 בלבד, למסע באפריקה הפראית, שכלל בריחה מאריות ועימות עם קרנף זועם. כשהייתה בת 26, ללא תואר רשמי באנתרופולוגיה או תמיכה ממוסד מחקר כלשהו, נסעה בתמיכתו ובמימונו של ליקי לשמורת גומבי, והקימה שם מחנה עם שני מקומיים ואמה. "אני חושבת שליקי הזמין דווקא אותה להיות איתי שם, כי הוא ידע שאעשה את העבודה הטובה ביותר אם לא יהיה שם עוד מישהו שיתחרה בי", היא אומרת היום. בסרט הראשון על גודול, Miss Goodall and the Wild Chimpanzees, שלמעשה בנה את המיתוס שלה, האם אינה מוזכרת. נראה שהרעיון של אישה לבנה צעירה לבדה בג'ונגל, בחברת המקומיים ובעלי החיים בלבד, קסם לתסריטאים יותר.

לאחר מכן הגיעו התגליות הגדולות, כולן חדשות למדע באותו זמן: שימפנזים משתמשים בכלים, והם יצורים חברתיים ותקשורתיים מאוד. כעבור זמן, גילתה גודול גם את הצד הפחות יפה שלהם: הם אוכלים בשר, לעתים גם בשר של שימפנזים אחרים, והמלחמות בין הקבוצות יכולות להיות עקובות מדם. כשהמימון לפרויקט נגמר, גודול הבינה כי לא תוכל לנתח את הממצאים כראוי אלא אם כן תשיג תואר רשמי. היא למדה באוניברסיטת קייימברידג' במסלול ישיר לדוקטורט, ללא תארים קודמים, ואף שקהילת האנתרופולוגים הייתה תחילה חשדנית ביחס לשיטות המחקר שלה, שנראו אז לא מספיק אובייקטיביות, ממצאיה התקבלו. לאחר שהשלימה את הדוקטורט, נסעה פעמים רבות נוספות לטנזניה.

זמן קצר אחרי שחזרה מגומבי התחתנה עם הוגו ואן לוויק, צלם טבע שצילם אותה למגזינים "נשיונל ג'יאוגרפיק" ו"לייף". לשניים נולד בן, שאותו גידלה גודול בהשראת השימפנזים - הם לא נפרדו ליותר מכמה שעות עד שהיה בן שלוש. באותה תקופה אמרה נחרצות: "מי שאין לו זמן לילדים, שלא יעשה אותם".

בסוף שנות ה-70, לאחר שהחלה בפעילותה למניעת הכחדת השמורות, הכירה את דרק בריקסון, האחראי על הפארקים במדינה, והשניים התאהבו והמשיכו לפעול יחד, עד שמת מסרטן. גודול טוענת היום כי נישואיה הראשונים הסתיימו כשבעלה החל לבלות זמן רב במסעות הצילום שלו, ואילו היא חשה כי לא תוכל להרשות לעצמה להצטרף אליו ולהזניח את הקריירה שלה. כשדרכיהם נפרדו, בנה החל ללמוד בפנימייה ושני ההורים נסעו הלוך וחזור. "זה מה שהיה מקובל אז", אמרה לאחרונה בראיון ל"גרדיאן" הבריטי.

לאחר 30 שנה של חקר שימפנזים, גודול מתמקדת היום בהצלתם באמצעות הפעילות האקולוגית-חינוכית-חברתית של קרן ג'יין גודול ועמותת Roots and Shoots. מעבר לכך, היא פעילה למען צמחונות וטבעונות, חקלאות אורגנית, נגד מחקר רפואי בקופים, ונגד ציד שאינו למטרות קיום. עם זאת, היא אינה מתנגדת להחזקת קופים בשבי אם מדובר ביחידים שאינם מסתדרים בטבע והיחס אליהם בשבי הוא הוגן.

ג'יין גודאל / תעודת זהות

גיל: 83

■ מצב משפחתי: התאלמנה מבעלה השני, אם לילד אחד מנישואיה הראשונים

■ תפקיד: אנתרופולוגית החוקרת שימפנזים ואקטיביסטית למען הסביבה ובעלי חיים. מייסדת ומובילת העמותות Jane Goodall Foundation ו-Roots and Shoots

■ השכלה: ד"ר לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג'

■ פרסום: בעיקר בעקבות מחקריה שהתבססו על התערות מוחלטת באוכלוסיית השימפנזים. גילתה כי שימפנזים, כמו בני אדם, מייצרים כלים ומשתמשים בהם

■ עוד משהו: גודאל שומרת עדיין על בובת קוף שקיבלה לפני 60 שנה והיא מרבה להצטלם איתה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות