זיכוי - לא מילה גסה: למה כל זיכוי נתפס כ"תבוסה לפרקליטות"?

הזיכוי של אלון חסן מכל האישומים שיוחסו לו סוקר ביום חמישי האחרון כזיכוי "מהדהד", כ"תבוסה" וכ"מכה" לפרקליטות, ואלה הם רק הביטויים המעודנים יותר שנבחרו לתאר את הכרעתו של השופט יואל עדן מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

מדוע בעצם כל זיכוי של נאשם בהליך פלילי נחשב לזיכוי "מהדהד" וכ"תבוסה" לפרקליטות? מניין הציפייה שכל כתב אישום יסתיים בהרשעה, ומדוע מצופה מפרקליט המדינה "להתאבד" בעקבות זיכוי בהליך מתוקשר? (כך אמר אמנון דנקנר לאחר הזיכוי הראשוני של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשות ראשונטורס ומעטפות הכסף).

ההסבר הקצר הוא - כי אין כמעט זיכויים.

מנתוני הפרקליטות לשנת 2016 עולה כי רק 3% מבין 6,500 נאשמים אשר הפרקליטות הגישה נגדם כתבי אישום, זוכו. מדוע הנתון הזה כל-כך נמוך?

בפשטות, כי הפרקליטות לא מגישה כתבי אישום במקרים גבוליים. התביעה מעדיפה לשחרר לחופשי עבריינים, או לחתור להסדרי טיעון מקלים עימם, מאשר "להסתכן" בהליך משפטי ממושך, שייתכן שיסתיים בזיכוי.

נתון נוסף שיש להציג על-מנת להשלים את התמונה, הוא כמות התיקים שסוגרת הפרקליטות מבלי להגיש כתב אישום - אל מול כ-29,500 תיקים שנפתחו בפרקליטות בשנת 2016, הוגשו על-ידי הפרקליטות באותה השנה כתבי אישום בכ-3,300 תיקים בלבד. כ-5,100 תיקים הועברו על-ידי הפרקליטות לבחינה של גופי תביעה אחרים (שבהם אחוזי סגירת התיקים לא שונים בהרבה מהפרקליטות), וקרוב ל-70% מהתיקים נסגרו ללא הגשת כתב אישום. 

 תוצאות הליכים משפטיים בתיקי פרקליטות

לאור הגישה התביעתית המחמירה הזאת, של הגשת כתבי אישום רק במקרים המאפשרים לתביעה "ללכת על בטוח", הורגל הציבור שזיכויים הם מחזה נדיר במערכת המשפט הישראלית. ואולי הביקורת הציבורית על הזיכויים היא זאת שיצרה את הציפייה מהפרקליטות "לנצח" בכל הליך?

כך או כך, נראה כי הרף הראייתי שמציבה כיום הפרקליטות להגשת כתבי אישום, הגיע לרמה כל-כך גבוהה, שקיים חשש ממשי כי הוא "מרדים" את בתי המשפט בבואם לבחון את התיקים המובאים לפתחם. השופטים מודעים לסינון האגרסיבי שמבצעת הפרקליטות, והדבר עלול לפגוע בשיקול-דעתם ולגרום להם להניח, כנקודת מוצא, שהנאשם העומד לפניהם הוא קרוב לוודאי אשם.

יתרה מכך, קיים חשש שההימנעות מהגשת כתבי אישום בתיקים "גבוליים", עלולה להוביל לתופעה הפוכה בקרב חלק מהשופטים - העלאת הרף גם מצידם של השופטים, שמעדיפים להרגיש שהם אינם חותמת גומי של הפרקליטות, ולעשות מאמץ מיוחד על-מנת לאתר את החולשות הראייתיות בתיקים המועטים שכן מוגשים ומתנהלים בפניהם.

בנקודה הזו יש לציין גם את הכמות הגבוהה של הסדרי הטיעון בישראל. אם נחזור שוב לנתוני הפרקליטות לשנת 2016, נמצא כי 77% מבין המורשעים בכתבי אישום המוגשים על-ידי הפרקליטות, מורשעים במסגרת הסדרי טיעון אליהם מגיעים הצדדים. מכאן אנו למדים כי כמות התיקים בהם זוכים השופטים להכריע את דינם של הנאשמים לאחר ניהול שלב ההוכחות בפניהם - היא מזערית.

אז כיצד נקבע הרף לפיו הפרקליטות אמורה לקבוע האם להגיש כתב אישום, ובמה הוא שונה מהרף השיפוטי להרשעת נאשם בפלילים?

בשנת 1997 הטיב להציג את עמדת הפרקליטות לפני בג"ץ, באשר לרף הנדרש להגשת כתב אישום, הכוכב העולה של מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה באותה תקופה - הפרקליט הצעיר שי ניצן. ניצן הציג את עמדת המדינה בנושא זה במסגרת עתירה שהוגשה אז על-ידי חברי הכנסת יונה יהב ויוסי ביילין, שדרשו מהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה דאז לנמק מדוע החליטו שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו על חלקו בפרשת בר-און-חברון.

העמדה שהציג ניצן התקבלה והפכה להלכה של בית המשפט העליון, שעוגנה מאוחר יותר בהנחיה מקצועית של פרקליט המדינה לכל גופי התביעה, באשר לרף הראייתי הנדרש לשם הגשת כתב אישום.

לפי ההנחיה, הגשת כתב אישום תתבצע רק כאשר הניתוח הראייתי שערכה התביעה מצביע כי קיים "סיכוי סביר להרשעה" של הנאשם בתום ההליך המשפטי.

בתי המשפט, לעומת זאת, נדרשים להרשיע אדם בפלילים רק כאשר אשמתו הוכחה "מעבר לספק סביר", כך לפי לשון חוק העונשין.

על אף שהמחוקק ובתי המשפט נמנעים (בצדק) מלכמת את המונחים הללו לכדי אחוזים, לא צריך להיות פרופסור למשפטים כדי להבין שקיים פער בין הרף של "סיכוי סביר להרשעה" לבין הוכחת אשמה "מעבר לספק סביר".

ההיגיון שעומד מאחורי הפער הזה הוא העובדה שגם כאשר נסמכת הפרקליטות על חקירת משטרה מקיפה ויסודית ככל שתהיה, התמונה הראייתית הנגלית לפניה עשויה עוד להשתנות במהלך ניהול ההליך בבית המשפט. פערים אלה נובעים מכך שרק במסגרת ניהול ההליך בבית המשפט מקבל הנאשם אפשרות אמיתית להציג את גרסתו ולנסות להפריך את התזה של התביעה, לאחר שקיבל לעיונו את חומר הראיות בכללותו (דבר שלא מתאפשר לו בטרם מוגש כתב האישום).

ובחזרה לזיכוי של אלון חסן ביום חמישי האחרון בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע: הכותרות בדבר הזיכוי הדרמטי ו"יום האבל" בפרקליטות לאור החלטת הזיכוי פורסמו עוד בטרם הסתיימה הקראת הכרעת הדין באולמו של השופט עדן.

מספר גורמים נושאים באחריות משותפת לליבוי השיח הביקורתי והדרמטי באשר לזיכוי - התקשורת, הרשתות החברתיות ואפילו הפרקליטים עצמם שהסתובבו במסדרונות הפרקליטות וסיננו לעצמם ולחבריהם "איזו מכה", תוך שהם כבר מדמיינים כיצד הם נדרשים לספק הסברים ל"מחדלי" הפרקליטות במהלך ארוחת החג.

לאור כל זאת, נראה כי יש מקום להדגיש, לצד ההתרגשות הגדולה מהזיכוי בפרשת נמל אשדוד, כי זיכויים הם חלק אינטגרלי ורצוי מ"כללי המשחק" בשיטת המשפט שלנו. ה"דרמה" האמיתית בהכרעתו של השופט עדן היא הביקורת הנוקבת שמתח על רשויות אכיפת החוק באשר לאופן ניהול החקירה וההליך כולו על-ידי המשטרה והפרקליטות. ביקורת שבוודאי כבר נלמדת ונבחנת לעומקה על-ידי קברניטי רשויות האכיפה, במנותק משאלת הגשת הערעור על קביעותיו המשפטיות באשר לטיב הראיות שהוצגו לפניו.

מצופה כמובן ממשרתי הציבור בכלל, ומפרקליטים בשירות המדינה בפרט, לשקול שיקולים מקצועיים בלבד הרלוונטיים לתיק המובא בפניהם, ולפעול ללא מורא במסגרת המלחמה בפשיעה על כל גווניה בחברה הישראלית. בתוך כך, מצופה מהפרקליטים שלא להקל ראש בסגירת תיקים של חשודים בפלילים, ולאפשר גם למקרים ה"גבוליים", אך העומדים בהגדרה של "סיכוי סביר להרשעה", להיבחן על-ידי בתי המשפט, מתוך הבנה שגם תוצאה של זיכוי היא תוצאה סבירה לחלוטין במערכת משפטית בריאה.