"משחק יכול להיות חרא של מקצוע ובו-בזמן מקצוע אלוהי"

אישי: 28, רווק, גר בתל-אביב

אקטואלי: משחק בהצגה "התקווה" שעולה בימים אלה בתיאטרון הבימה. ב-11 וב-12 במאי יעלה עם אביו סשה דמידוב את ההצגה "מוצרט וסליירי" במסגרת פסטיבל JAFFA FEST

לא להרבה שחקנים נופלת הזכות לשחק עם ההורים שלהם על במה אחת, בטח לא בשנה השלישית ללימודי המשחק ובטח שלא פעמיים תוך פחות משלוש שנים. כשתיאטרון גשר שלפו את דניאל דמידוב מהלימודים לככב ב"קדוש מעונה" לצד אביו סשה ואמו סבטלנה, הייתה בו התרגשות מעצם המעמד והמפגש המשפחתי המיוחד; אבל בביטחון של מתחילים, בגיבויה של הבמאית ומנכ"לית התיאטרון לנה קריינדלין, צלח את ההרפתקה הזו בשלום ועם ביקורות לא רעות.

בקרוב ישחק דמידוב ג'וניור בפעם השנייה עם אביו ב"מוצרט וסליירי", מחזהו של פושקין בתרגום חדש של רועי חן, שיעלה במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי JAFFA FEST של גשר ועיריית תל אביב, שיתקיים במוסדות התרבות של יפו לאורך חודש מאי; והפעם, הוא אומר, זה כבר יהיה אחרת. המקום שממנו יביא את מוצרט הגאון המוזיקלי יהיה בוגר, בשל יותר.

"ב'קדוש מעונה' הגעתי לתיאטרון שבו גדלתי, לתפקיד ראשי, הייתי בוסר, פחדתי לצאת מאזור הנוחות שלי. היום אני מאפשר לעצמי את זה", הוא אומר. תווי פנים עדינים, גזרתו גבעולית ושברירית ובמהלך השיחה שלנו היו רגעים שבהם ראיתי את אביו משתקף בחיוך ובמניירות הקטנות, אבל הנוכחות הרעננה שלו מביאה משהו אותנטי שחורג מהצל המשפחתי רחב היריעה. "בחזרות עכשיו אני מרגיש שאבא מכיר אותי יותר טוב כשחקן, מה אני יודע לתת ומה הוא יכול לתת לי".

המחזה עוסק בקנאה בין אמנים, בין תלמיד שעולה על המורה שלו.

"אני מוצרט, אבא סליירי שנחשב למלחין הגאון של תקופתו עד שמוצרט הופיע והביא את הכישרון האלוהי שזרם דרכו לעולם, והוא מעיף לסליירי את המוח. ב'קדוש מעונה' נלחמתי באבא, שהיה המורה שלי. פה הוא מקנא בי קנאת מוות וגם מאוהב במוזיקה שלי".

חווית קנאה כזאת?

"לא קנאת מוות. הייתי בכיתה מאוד מוכשרת אצל יורם לוינשטיין, עם טום מרסייה ורעות אלוש, אחותו של אביב אלוש".

תחרות קשה.

"אבל בריאה. לא היינו מרפקנים, אלא הרמנו אחד לשני. מישהו היה מפוצץ את עצמו וכולנו רצינו לפוצץ עוד יותר. היה שלב שבו עלינו עם שתי הצגות במקביל, 'קליגולה' שביימה לילך סגל, גורו אישי שהייתה לי ממש אם בבית ספר, שבה אני שיחקתי בתפקיד הראשי, ו'פצצה מאוהבת', שבה טום מרסייה שיחק נסיך פרובוקטיבי. ההצגה שלו עלתה קודם והוא היה כל-כך טוב והייתי בקנאה מטורפת ממקום שגם אני מקווה שאגיע לזה. ידעתי לנתב את הקנאה הזאת למקום טוב ובאתי אליו ואמרתי לו את זה פשוט ככה, ידעתי לקחת את זה למקום של אהבה".

נשמע כמו משהו משיעורי הקבלה שידוע שאביך לוקח.

"זה לגמרי משם, כי אני מאוד בעניין של הקבלה. אבל אני לא הולך לשיעורים כמוהו. הוא ממש עמוק בזה. יש לי ספר מאמרים של בעל הסולם, ספר לא פשוט עם טקסטים מורכבים, אבל הכוונה מאוד פשוטה. אם אפשר היה לדחוס אותה למשפט הוא היה - שאם נלמד לאהוב אחד את השני האור יתפוצץ החוצה משמיים והדברים הטובים יבואו".

שאיפה שכל-כך נוגדת את האווירה המשסה שבה אנחנו חיים היום.

"לפי הקבלה, העם היהודי נבחר כדי להביא את התורה לשאר העמים וכשאנחנו מפנים את השליחות הזאת למקומות לא נכונים, אנחנו מקבלים בראש. איכשהו קורה שרק במלחמה, כשאנחנו תחת איום, אנחנו מתאחדים. כל עוד נמשיך ככה, רק נחטוף".

למה סליירי לא מצליח לתעל את הקנאה הנוראית שלו במוצרט למקום קבלי של אהבה?

"יונתן אסתרקין הבמאי, אבא ואני, רצינו להביא משהו מעבר למחזה המוכר של פושקין, שעובד גם לסרט - והרעיון הוא שהם סימבול בתוך אותו בן אדם. סליירי עובד מאוד קשה כל יום, מנסה להגיע לשלמות מקצועית ולא מצליח להמריא. הוא חרוץ, סגפן, לא מקיים יחסי מין בשביל אלוהים והמוזיקה, ולמוצרט הכול בא בקלות, והוא רואה את הרקעים המזוקקים האלה של אושר וכישרון - ולא מצליח".

גם אצלך המשחק בא בקלות? בכל זאת, יש לך את הגנטיקה לזה.

"יש תפקידים שבאים לי יותר בקלות, כמו מוצרט למשל, שכבר בקריאה הראשונה היה לי איתו חיבור - אולי כי יש בו משהו ילדי ותמים - ויש תפקידים שעליהם העבודה יותר קשה. בשביל להביא לקהל יצירה מושלמת, צריך המון בחירות והחלטות בדרך. כדי לבוא לגמרי משוחרר, אתה חייב להיות מאוד מוכן, לדעת בדיוק מה אני עושה ומתי. אגב, ב'קדוש מעונה' זה לא קרה. לא נתתי לעצמי לעזוב ממש. עצם המעמד שבו הייתי כתלמיד בית ספר על במה כזאת, עצר אותי".

מאז, הופעת גם בקאמרי, במסגרת אנסמבל עיתים המוערך של רנה ירושלמי.

"אני קשור לגשר בדנ"א - והתיאטראות האחרים אוהבים שחקנים מגשר - אבל אחרי 'קדוש מעונה' לא היה שם פרויקט חדש בשבילי, וכשהציעו לי לשחק ב'טימון בן אתונה', הסכמתי".

לא פחדת? מחזה של שייקספיר והפעם בלי מישהו שמכיר אותך מילדות להחזיק לך את היד.

"זה חופש".

באיזה מובן?

"ההורים שלי הם הכי מגבים, הכי אוהבים והכי נותנים שיש. אבל הם מגיעים מהתיאטרון הרוסי, שהסטנדרטים שלו קשים באופן מטורף. אפשר להרגיש את זה מסתם ללכת לראות תיאטרון במוסקבה. יש משחק שמזכיר את המשחק של הארץ, אבל יש את המשחק העמוק והכבד במובן הטוב של המילה, עם פרפקציוניזם מהסוג הכי גבוה - משחק מלא, ולא חצי, על הדרך. וכשאתה יוצא מהמסגרת הזאת, שלפעמים היא קצת נוקשה, אתה מרגיש חופש. ויצא לי לעבוד בקאמרי עם רנה ירושלמי האגדה על שייקספיר, תענוג. ההצגה רצה חצי שנה ועכשיו היא בהפסקה".

ועכשיו הבימה לקחו אותך ל"התקווה", שזו כבר קפיצת ראש אל הבמה הכי מרכזית של התיאטרון הישראלי.

"מבחינתי, זה יתרון לטעום מכל מיני עולמות. 'התקווה' הוא מחזה מקורי שכתב וביים רוני פינקוביץ ומביא שלושה סיפורים קצרים, כל סיפור מתקופה אחרת וכל אחד קשור לאחר. הראשון הוא סיפור אהבה בין יהודייה לגוי באוקראינה. אני מגלם את הגוי למרות שאני ממש לא מדבר בו רוסית ואפילו המבטא הוא קל".

וזה טבעי לך? בגיל שנה עלית לארץ. לא ממש "עולה חדש".

"משם אני עובר לגלם קיבוצניק רשע, טיפש קצת, הכי צבר שיש, בקיבוץ שאליו נשלחת היהודייה על-ידי הוריה, כדי להרחיק אותה מהגוי. הבחירה של הבימה להעלות מחזה כזה של שעתיים וחצי לא מובנת מאליה. צריך בשביל זה ביצים, ולמשה קפטן, המנהל האמנותי, יש ביצים".

תגיד, כיום, כשיש לך ניסיון פרקטי כשחקן, אתה יכול להבין למה ההורים לא התלהבו שתהיה שחקן?

"חד משמעית. משחק יכול להיות חרא של מקצוע ובו-בזמן מקצוע אלוהי. הוא נע בין קצוות, והעניין הוא לא לעוף ולא ליפול. לשמור על איזון. הייתי יכול להיות אחלה מהנדס תוכנה, כמו שתכננתי, בקלות, אבל המשחק לא משחרר אותי. לפני חצי שנה התחלתי ללמוד את שוק ההון וזה פתח לי את המוח לראות איך הכלכלה בעולם עובדת. הנדסת תוכנה אני לא יכול ללמוד כרגע, בגלל העומס, אבל שוק ההון הדליק אותי ואני נכנס לזה לאט-לאט. זה סופר מעניין. אפשר לשלב את זה עם המשחק".