רבים מסיפורי השואה שאני מכיר עוסקים ברעב. בסיפור של המשפחה שלי נחרת לי בזיכרון דווקא הדימוי ההפוך: תפוחי עץ וספלי קפה עזובים בסלון, במטבח כלים מלוכלכים, על הכיריים סיר עם אוכל שבינתיים העלה עובש, וסיר דומה על השולחן. כך תיאר סבא שלי, יצחק, לבתו - אמא שלי - את מה שראה כשחזר יום אחד לדירת הוריו בעיר הצרפתית הכבושה פריגו. ההורים עצמם כבר לא היו שם.
10 שנים קודם לכן נמלטו יצחק והוריו, אלפרד ומרגוט, מברלין לפריגו, לאחר שב-1933 אסרו הנאצים על היהודים לעסוק במקצועות חופשיים, והאב שהיה עורך דין לא יכול היה עוד לעבוד. בצרפת הוא הקים בית דפוס שפרנס את המשפחה הקטנה, והאמין שבכך ניצל. כמו רבים אחרים, הם לא העלו בדעתם שהנאצים יכבשו בקלות גם את צרפת ושמשטר הבובות שלהם יסגיר את היהודים למחנות ההשמדה. אחיו של אלפרד הספיק לעלות לפלשתינה, והפציר בו ובמרגוט לעשות כמוהו. הם נשארו שם רגע יותר מדי, ונשלחו לאושוויץ.
יצחק עצמו נשלח למחנה כפייה במרכז צרפת, משם הצליח להימלט בעזרת המחתרת היהודית לחווה בהרים. כשגם זו עמדה בפני סכנת חשיפה הוא נמלט שוב, הפעם עם קבוצת יהודים שחצתה ברגל את הפירנאים המושלגים מצרפת הכבושה אל ספרד החופשית. בדרכם כבר היכה הרעב: במשך חמישה ימים בהרים הם אכלו שלג, אבל הגיעו לחוף מבטחים. אחר כך, כשהתנאים איפשרו, הוא הגיע לקיבוץ טירת צבי ושם פגש את סבתא שלי. לא זכיתי להכיר אותו.
סיפור הבריחה של סבתי מרים, שבגיל 92 עדיין חיה ובועטת בקיבוץ סעד, הירואי פחות ופרקטי יותר. גם היא התגוררה בגרמניה, בעיר קאסל, עם הוריה אליזבט ואוטו. ההורים שלה ראו גם הם את הנולד ועם עליית הנאצים הם שלחו את אחיה הגדול לדודה בבלגיה, ואת סבתא שלי, שהייתה רק בת 12, לפנימיה בשווייץ. לאחר שנה צירפו אותה ל"קינדר טרנספורט" לאנגליה, שם עברה את המלחמה בחברת בנות עקורות כמוה הרחק ממשפחתה. ההורים עצמם תכננו להישאר בגרמניה, אך לאחר ליל הבדולח ומאסר האב בידי הגסטפו הם נמלטו על נפשם והצליחו להגיע לפלשתינה. עם שני ילדיהם התאחדו רק עם תום המלחמה.
אמא שלי, הבת של מרים ויצחק, מספרת שבמשך שנים לא חשבה על עצמה כעל "דור שני" ולא ראתה בהורים שלה ניצולי שואה. הם הרי הצליחו למלט את עצמם. את סיפורי הזוועה על המחנות והגטאות שמעתי בבתי הספר ובטלוויזיה. בבית שמעתי סיפורים על תושייה, נחישות, וגם לא מעט מזל: שני אנשים צעירים שנותקו מחיק משפחתם ומצאו את דרכם בין הריסות העולם. סבא שלי, בהיותו בחוות המסתור, הפך בגיל 22 למבוגר האחראי בעיני יתר הקבוצה, בני 18-17. הוא אפילו פתח בית ספר מאולתר. סבתא מספרת עד היום אנקדוטות, לא קודרות מדי, מחיי הפנימייה באנגליה.
ובכל זאת, לסבא וסבתא שלי יש מקום ברשימה הארוכה של קורבנות השואה. לא רק בגלל האובדנים שחוו, אלא גם כי במשך שש שנים נלקחה מהם אחת החירויות הכי חשובות לאנשים צעירים: החופש לטעות. החופש לקבל את ההחלטה הלא נכונה, להסס או להיות פזיזים בתגובה, לא לעשות את כל השיקולים, לא לפעול נכון בתנאי אי-ודאות.
במובן מסוים, זו חירות שנלקחת מכל אדם בזמן מלחמה. אלא שחיילים שנלקחים לקרב, למשל, לפחות מתכוננים אליו. הם גם יודעים מתי השירות שלהם ייגמר, מתי ישובו להיות אנשים חופשיים. מרים, ועוד יותר ממנה יצחק, נזרקו בבת-אחת לסיטואציה המסוכנת ביותר לאדם יהודי מאז ומעולם והיו צריכים לפתח במהירות שיא את כלי ההישרדות שלהם. כך עשו גם מיליוני יהודים אחרים שרובם לא שרדו. לא כי הם לא היו טובים, או חכמים, או נחושים. רק כי הם עשו טעות קטנה, מינורית, שכל אחד היה יכול לעשות במקומם.
אני כותב את השורות האלה שבועיים אחרי יום הולדתי ה-30, סוג של פרידה מעולם האנשים הצעירים. עשיתי לא מעט טעויות בדרך. אני יכול לשלוף בקלות מצבים שלא הבנתי נכון, אנשים שבטחתי בהם ללא הצדקה, רגעים שבהם האינטואיציה הכזיבה אותי. לפעמים אני נזכר בדברים שעשיתי לפני חמש או עשר שנים, מכה את עצמי במצח וחושב 'אידיוט, מה חשבת לעצמך?'. וזה דבר טוב: היה לי את כל מרחב הטעות שאדם יכול לבקש. וכשאני חושב על סבא וסבתא שלי, אין דרך שאני מעריך יותר מהחופש הזה ומההצלחה שלהם להסתדר בלעדיו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
