במקום שבו הזיכרון הולך ומידלדל חובה עלינו לזכור ולהזכיר

ביום השואה לפני שנה החלטתי להתחקות אחר הסיפור האישי של משפחתי. הכרתי עוד לפני כן שברירים ממנו, כשם שכל אחד מבני משפחתי הכיר חלק קצת אחר. החלטתי לנסות להרכיב את הפאזל ולהעלות אותו על הכתב למען משפחתי, למען הזיכרון המשפחתי ומתוך ידיעה שלא ירחק היום ולא יהיה עוד מי במשפחתי שיוכל לספר את הסיפור הזה ממקור ראשון. האירוע הזה חידד אצלי את ההכרה שבמקום שבו הזיכרון הולך ומידלדל חובה עלינו, בני הדור השני והשלישי, לזכור ולהזכיר וכמי שנפלה בידיהם הזכות להיות חלק מפלטפורמה שמספרת סיפורים, החובה של מלאכת התיעוד חלה עלינו אפילו ביתר שאת. זו המהות של הפרויקט הזה, וזהו הסיפור של משפחת סיקולר המורחבת כפי שנכתב על-ידי לפני כשנה, סיפור שהוא למעשה ארבעה סיפורים שונים על שואה גבורה ותקומה.

1. השנה 2006. סבא יעקב כבר איש חולה, בקושי הולך על שתי רגליו. לראשונה מזה שישים שנה הוא מסכים לחזור לאדמת פולין. במשך שנים הוא עשה הכל כדי להדחיק. גם כשהגיעו מ"יד ושם" לתעד את הסיפור שלו הוא השמיט את החוויות הזוועתיות ביותר מבירקנאו. סבתי, שהכירה את הסיפורים מהימים שהזיכרון עוד היה טרי, נזפה בו. והוא בשלו. רק כמה שנים לאחר מכן, כששב לאדמת פולין בערוב ימיו, הסכים לחשוף עוד קצת. כשמשלחת של תיירים יפנים ביקשה למשש את המספר שעל זרועו החשופה, הוא דיבר קצת על הזוועה, הפחד והרעב, על הביתן הארור ההוא, על המשרפות, על צעדת המוות, על המשפחה שלא ראה עוד לעולם. ההדחקה הצילה את סבא יעקב. הוא העדיף לשכוח - משימה קצת יומרנית מצד אדם שהיה עדות מהלכת לתופת, שנשא על גופו את זיכרון השואה במובן הפיזי ביותר שאפשר להעלות על הדעת - מספר שהיה חקוק על זרועו. בשנת 2010 הוא נפטר.

2. השנה 1944. אבא של סבתא רעב, גופו מתנפח, המילה האחרונה שהוא מוציא מהפה לפני שהוא נושם את נשימתו האחרונה היא 'לחם'. מכאן ואילך ישתנו לבלי היכר חייה של סבתא שלי, סבתא צילה, אז ילדה בת 12. עד היום יכולה סבתא צילה לתאר כל סצנה, כל תמונה לפרטי פרטים, אבל הדבר שהכי נוכח בחוויה שלה הוא תחושת ההחמצה. זו לא רק המלחמה שלקחה את אבא שלה, זו גם המלחמה שלקחה את הנעורים שלה, את התמימות, את הביטחון בבני אדם, את היכולת לישון לילה אחד ברציפות. זו המלחמה שהפכה אותה ברגע אחד לאדם מבוגר שעסוק עד היום באופן כפייתי בהישרדות ובחיסכון, שדואג לכל העולם לפני שהוא דואג לעצמו. היא חלמה להיות עורכת דין. זה כבר לא יקרה.

3. פולין-רוסיה-אוזבקיסטן-פולין-אוסטריה-איטליה-ישראל. מסע הנדודים וההישרדות של סבתא רחל ילידת העיר וישקוב 50 ק"מ צפונית מזרחית לוורשה. חניכת השומר הצעיר, בצעירותה מורה לספרות רוסית ובארץ מורה לעברית. ציונית גדולה. את כל חייה בארץ ובחו"ל הקדישה כדי ללמד ילדים, משנתו ואישיותו של הרופא והמחנך יאנוש קורצ'אק, שאותו פגשה בצעירותה, היו עבורה מקור השראה. היא נפטרה בשנת 2007 בגיל 93.

4. סבא שלמה מעלה זיכרונות במכתב שכתב לבת דודתי מרב --1979, שנתיים לפני מותו. "בהגיעי לאיטליה התוודעתי לאנשי המוסד לעלייה ב' של ההגנה, ולאחר שנודע להם שאני רופא במקצועי ודובר עברית, הם הציעו לי להתגייס לארגון ולצאת לארץ כרופא באניות המעפילים. אוניות אלו, קטנות ורעועות, הובילו עולים הרבה מעבר ליכולתן. שוכנתי בתא צר, דומה לקופסת סרדינים. בשעות המנוחה המעטות נחתי על דרגש צר ברוחב של כמה עשרות סנטימטרים ללא יכולת לזוז או לשנות תנוחה. עם זאת, לא היה מאושר ממני. העבודה הייתה רבה, מרבית העולים היו חולים. נשים היו הרות, יילדתי באוניות לא מעט תינוקות. הימים היו ימי 1947, הימים שלפני קום המדינה. הבריטים שלטו בארץ והגבילו את העלייה.

"כשהתקרבנו לארץ השתלטו הבריטים על האונייה וגירשו אותנו למחנות בקפריסין, משם הוצאתי ע"י אנשי המוסד לעלייה ב' ונשלחתי למשימה הבאה. בהיותי בלב ים, ביום ה' באייר, שמעתי על הכרזת המדינה. בימים הבאים התקרבנו לארץ. האורות של חיפה נראו מרחוק, עמדתי על הסיפון, רעדתי, דמעות בעיני. בהגיעי לחוף השתטחתי על האדמה, חיבקתי אותה. האם בכיתי, כן, בכיתי. בגעגועים שבתי אליך ארץ מולדתי, טוב לבכות בחיקך אימא".

בכניסה הדרומית לחיפה, עיר הולדתי, ניצבת עד היום אוניית המעפילים "אף על פי כן" שסבי שלמה היה רופא המעפילים שלה. זו התמונה שאני רוצה לזכור בשמם של גיבורי משפחתי וגיבורי השואה בכלל.

יהי זכרכם ברוך.