הנקראות ביותר

התנרמלנו מאז

הבריחות הליליות לחדר ההורים, סתימת הגולל על הלינה המשותפת ע"י סדאם חוסיין והחזרה לקיבוץ כאבא

קיבוץ אשדות יעקב בבקעת הירדן בשנת 1937 / צילום: קלוגר זולטן
קיבוץ אשדות יעקב בבקעת הירדן בשנת 1937 / צילום: קלוגר זולטן

200 מטר. זה היה המרחק בין גן העדן האבוד שממנו גורשתי בגיל שבועיים לבין בית הילדים בקיבוץ שבו עברתי להתגורר עם שאר בני גילי. 200 מטר הם כ-450 צעדים של ילד בן 5 בגובה מטר ואסימון. באומץ, שלעולם לא יהיה לי שוב כמוהו, הייתי ממתין מדי לילה לשמוע את טריקת הדלת של המטפלת העוזבת את הגן אחרי ההשכבה, ואז הייתי חומק מהמיטה, פותח חרישית תריס ורשת נגד יתושים, מזנק החוצה אל הלילה ורץ בשיא המהירות לבית של אמא ואבא.

■ לכל הכתבות בפרויקט הקיבוצים והכלכלה הישראלית

בגיל 7, אחרי כמה עשרות בריחות ליליות כאלה ואחרי התייעצות עם טובי הפדגוגים בתנועה הקיבוצית, ובראשם הגורו גדעון לוין (אביו של אלוף במיל' עמירם לוין), נפלה החלטה דרמטית, חסרת תקדים כמעט בקיבוץ הארצי: הילד, נכתב בדיו סתרים כדי שלא לעורר ספק בקרב המאמינים, יוכל לעבור לגור בבית הוריו לתקופת ניסיון, יחד עם אחיו התאום.

קשה לתאר במלים את ההקלה שחשתי בעקבות הצעד הכל-כך חריג בנוף הקיבוצי של שנות ה-80. אבל לצד הקלה, הציפה אותי גם בושה גדולה על החריגות והחולשה שהובילו אותי ואת שי להיות היחידים בין עשרות ילדים שישנים בבית הוריהם. כעבור פחות משנה, בסוף כיתה ב', החלטתי שדי. שאני כבר מספיק חזק ובשל כדי להתגבר על המום שדבק בי, מספיק חזק כדי לעזוב שוב את גן העדן, הפעם מרצון, ולחזור להיות אחד מהחבר'ה. באותו זמן גם החלטתי לכלוא את השדים והפחדים שבאו בלילות בתוך ספינת השודדים הגדולה שליד גן חצב. וזה הצליח. כמעט כל הזיכרונות שלי מאז הם טובים.

הקיבוץ של ילדותי היה בועה מוזרה ושונה, שונה מדי, משאר חלקי המדינה, אבל אנחנו ראינו בשונות הזאת רק את הטוב. לפחות כלפי חוץ, המבוגרים היו כל כך בטוחים בדרך החיים הזאת, שהביטחון הזה חלחל גם אלינו. הם גרמו לנו לחשוב בטעות שאנחנו טובים מאחרים רק בזכות היותנו קיבוצניקים. כשהודעתי יום אחד שאני אוהד את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, מיד הובהר לי שקיבוצניק אינו רשאי לאהוד את "הליכודניקים האלה" ועליי לאהוד כמו כל האחרים את הפועל ת"א או את מכבי חיפה. מאז אני אדום.

החינוך היה חינוך זורם, כמעט אנתרופוסופי. למדנו לפי חלוקה ל"נושאים" - נושא הדבורה, נושא הנמלה, נושא התנ"ך, נושא ספורט. אבל הלימודים אף פעם לא היו דבר מרכזי. יום אחד בשבוע הוקדש לטיול ביער הסמוך. מכיתה א' היינו צריכים לעבוד - לנקות את החדרים שבהם גרנו, להחליף מצעים, להאכיל את החיות במשק הילדים בשאריות האוכל של המבוגרים שהגיעו מחדר האוכל, לעזור לנכש עשבים בגיוסי כותנה.

מאוחר יותר, בגיל הנעורים, השתלבנו בענפי העבודה בקיבוץ. וכך, בכיתה ז' מצאתי את עצמי מכוון שעון מעורר לשעה 3 וחצי בבוקר כדי לקום לחליבה ברפת. וכן, עד כיתה ו' התקלחנו בנות ובנים ביחד. גם זה לא היה נראה לנו מוזר. בנות התחילו לסקרן אותנו רק ביום שבו בוצעה ההפרדה המגדרית במקלחות.

ב-1991 החליט סדאם חוסיין לשגר טילי סקאד לעבר ישראל. לקיבוץ הזורע מלחמת המפרץ עשתה רק טוב. מפעל הפלסטיק שייצר יריעות רב-שכבתיות העמידות לגז (שמעולם לא הגיע) התעשר בזכות הגידול בביקוש. וחשוב מכך, בתקופת המלחמה, בשל הצורך להסתגר בחדרים אטומים, עברו הילדים לראשונה מאז שהקיבוץ הוקם, ב-1936, לבתי הוריהם.

פתאום, בגלל סדאם, הבינו המבוגרים שאולי בעצם יש משהו די הגיוני בלכסות את הילד שלך בשנתו, בלהושיט לילדה שלך כוס מים כשהיא מתעוררת מחלום מפחיד באמצע הלילה. הילדים, מצדם, ראו לראשונה איך אבא נראה כשהוא מצחצח שיניים, איזה ספר אמא קוראת לפני השינה, ושהורים לפעמים גם רבים. אחרי כמה שבועות, כשתמה המלחמה המוזרה, אף אחד לא הסכים שילדיו יחזרו ללינה המשותפת, והעידן הזה בקיבוץ, כמו בכל הקיבוצים בארץ, הסתיים.

אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ ונסעתי לטייל במזרח. כשחזרתי מהטיול הגדול, בתקופת לימודיי באוניברסיטה, שכרתי דירה קטנה בקיבוץ ואחריה עזבתי שוב, בלי כוונה להביט לאחור. כל מה שרציתי היה לברוח מהעולם הכל-כך יפה, כל-כך סגור וקטן שבו גדלתי. עולם שבו מרוב יופי, לפעמים קשה היה לנשום. כ-12 שנה גרתי בחיפה ובעיקר בתל-אביב. למדתי, עשיתי התמחות במשפטים, עבדתי כעורך דין, התחלתי לכתוב ב"גלובס", התחתנתי, ונולדו לי ילדים.

אחרי לידת בני האמצעי, בר, פתאום, הזדחלה לאט-לאט המחשבה לחזור לקיבוץ. זה התחיל כחצי בדיחה שלנו ושל משפחות נוספות של חברי ילדות שעברו לתל-אביב, המשיך בשיחות גישוש של כולנו עם הגורמים האחראים על הקליטה בקיבוץ, ונגמר בכך שלפני שלוש שנים מצאתי את עצמי פורק ארגזים ורהיטים בדירה קטנה הסמוכה לבית שבו התגוררו סבי וסבתי, זיכרם לברכה.

הרבה יותר פתיחות

הקיבוץ שאנחנו חיים בו היום הוא שונה בהמון מובנים מהקיבוץ שגדלתי בו. כמו רוב הקיבוצים בארץ, הוא שיתופי הרבה פחות, או מה שמכונה "קיבוץ מתחדש". יש עדיין ערבות הדדית, פעילויות תרבות ופנאי משותפות, הבתים עדיין אינם בבעלות החברים וכל חבר נדרש להפריש מסים גבוהים לקהילה, אבל החברה היא הרבה יותר מגוונת, ויש גם הרבה יותר פרטיות וחופש ועצמאות ופתיחות.

בכלל, בעשור האחרון, גם לרע אבל בעיניי בעיקר לטוב, הקיבוץ הלך והתנרמל. הלינה המשותפת נראית כחלום מוזר ורחוק, רוב החברים שבעבר נדרשו לעבוד בחקלאות או במפעל המקומי הם בעלי מקצועות חופשיים. כבר לא כולם מצביעים למרצ או למפלגת העבודה, ועם כל הכבוד לאריק אינשטיין ולחוה אלברשטיין, גם כאן, עומר אדם הוא המלך וסטטיק ובן-אל שולטים. הביטוי הטוב ביותר להתנרמלות הקיבוץ הוא שמותר לפרט להיות חריג ואף אחד כבר לא חושב שהוא יותר טוב מאחרים רק כי הוא קיבוצניק.

בבקרים, אני מלווה את שלושת ילדיי, שקד, בר וגל, אל בית הספר ואל הגנים. בדרכנו, אנחנו צועדים באותו הנתיב שבו הייתי נמלט בלילות מבית הילדים לאבא ואמא. הזיכרונות שלי מהימים האלה הם כמעט כולם טובים. אבל לפעמים, רק ליתר ביטחון, אנחנו ניגשים ארבעתנו אל ספינת השודדים שליד גן חצב ומוודאים שהדלת שלה עדיין נעולה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתסיכויי הערעור של דנקנר נמוכים