בשורה לדירקטורים: העליון מרחיב הגנת "שיקול-הדעת העסקי"

השופט דנציגר דחה בקשה שהגיש אפרים מנשה לאשר תביעה נגזרת בשם יוויז'ן אייר נגד תע"א, לאחר שהיא עצמה נמנעה מכך: "יש לעודד הפעלת שיקול-דעת עצמאי וחופשי ע"י הדירקטורים ולמנוע מצב שבו יעדיפו להגיש תביעה רק בשל החשש שבתי המשפט יתערבו בהחלטתם"

השופט יורם דנציגר /  צילום: שלומי יוסף
השופט יורם דנציגר / צילום: שלומי יוסף

השופט העליון (בדימוס) יורם דנציגר, שפרש החודש מבית המשפט העליון, השאיר את חותמו גם באחד מפסקי הדין האחרונים שלו. מדובר בפסק דין שעליו חתום דנציגר כבר כשופט בדימוס, שבו קבע הלכה חדשה המרחיבה את הגנת "כלל שיקול-הדעת העסקי" ומחילה אותה על החלטת חברה שלא להגיש תביעה נגד צד שלישי, על אף דרישה של בעל מניות.

המקרה שהובא לפני בית המשפט העליון עסק במחלוקת ארוכת-שנים בין איש העסקים אפרים מנשה, הנחשב לחלוץ בתחום המל"טים בישראל, ובין החברה שהקים ולאחר מכן פוטר ממנה - יוויז'ן אייר (UVision Air).

מנשה הקים והיה הבעלים היחיד של חברת א.מ.י.ת, שעסקה בפיתוח מוצרי תעופה, מל"טים וטילים מתקדמים. בשלב מסוים, לאחר שנקלעה לקשיים, נמכרה א.מ.י.ת לחברה אחרת והפכה לחברת יוויז'ן אייר בע"מ. בין מנשה, שהפך לבעל מניות מיעוט בחברה, ובין החברה התגלו לאורך השנים מחלוקות, שחלקן אף הגיעו לפסים משפטיים.

את הבקשה לתביעה נגזרת הגיש מנשה בעקבות החלטת החברה, שלא להגיש תביעה נגד התעשייה האווירית (תע"א), מאחר שלשיטתו תע"א לא עמדה בתנאיו של הסכם בין החברות שלפיו חברת יוויז'ן מתחייבת שלא להתחרות בתע"א במכירת מל"טים בשתי מדינות זרות, ובתמורה תע"א התחייבה להעביר ליוויז'ן עבודות בהיקף של 15% מכל חוזה רכש שייחתם על-ידה עם אותן המדינות.

לטענת מנשה, התשלום המגיע לחברה מכוח ההסכם מגיע ליותר מ-19 מיליון דולר, ולכן הוא פנה לחברה (ליוויז'ן) בדרישה למצות את זכויותיה בדרך של הגשת תביעה נגד תע"א. מעובדות המקרה עולה כי בחינת האפשרות להגשת תביעה נגד תע"א, החלה עוד בתקופה שמנשה שלט בחברה וניהל אותה, תוך שהחברה מקבלת ייעוץ משפטי מכמה עורכי דין מהשורה הראשונה. תחילה היה זה עו"ד נבות תל-צור, ששלח בשם החברה מכתב למנכ"ל תע"א, שכלל פירוט של טענות החברה (יוויז'ן) כלפיה, אך תע"א דחתה את הטענות מכל וכל.

לאחר מכירת החברה, ודילול החזקותיו של מנשה בה, עבר הנושא לטיפולו של משרד עורכי הדין ליפא מאיר. אנשיו הכינו טיוטת מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים נגד תע"א, אך המכתב לא נשלח בסופו של דבר. לאחר מכן, עבר הטיפול למשרד עורכי הדין ברקמן-וקסלר-בלום, אך מכיוון שבשלב הזה מנשה כבר היה מצוי בסכסוך עם החברה, הוא סירב לשתף פעולה עם בקשת מנכ"ל החברה לעזרה באיתור המסמכים הרלוונטיים מהתקופה שבה ניהל מנשה את החברה בעצמו. בשלב זה, במסגרת ישיבת דירקטוריון שנכח בה, הובהר למנשה כי "עד המצאת המסמכים לא יהיה דיון חדש בנושא".

שיקולי הדירקטריון עדיפים

בנסיבות פנה מנשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה לאשר לו להגיש תביעה נגזרת נגד תע"א. מנשה ביקש להיכנס לנעלי יוויז'ן ולהגיש בעצמו את התביעה, לאחר שלטענתו, בין היתר, החלטת הדירקטוריון שלא להגיש תביעה הייתה נגועה בניגוד עניינים.

השופטת רות רונן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בחנה את החלטת החברה שלא להגיש את התביעה נגד תע"א לפי הפרמטרים של "כלל שיקול-הדעת העסקי". לאחר בחינת הראיות שהובאו בפניה, קבעה רונן כי בית המשפט לא צריך להתערב בתוכן ההחלטה שלא להגיש תביעה נגד תע"א, מאחר שהיא התקבלה באופן מיודע ובהליך תקין. רונן דחתה גם את טענת מנשה כי ההחלטה נבעה מניגוד עניינים שבו היו שרויים בעלי תפקידים בחברה.

עוד קבעה רונן כי על רקע הבעייתיות בהסכם המקורי בין החברה לתע"א, החלטת הדירקטוריון הייתה סבירה. זאת, מאחר שכלל לא ברור כי מדובר בהסכם מחייב, וגם מנגנון התמורה שהגיעה ליוויז'ן מכוח ההסכם לא הובהר דיו, נתון המשפיע על סיכוייה של התביעה להתקבל, לו הייתה מוגשת.

על הכרעה זו, של בית המשפט המחוזי, הוגש הערעור לבית המשפט העליון. השאלה שעמדה בפני הרכב השופטים, יורם דנציגר, מני מזוז ויוסף אלרון, הייתה - האם ניתן להרחיב את השימוש ב"כלל שיקול-הדעת העסקי", ולהחיל אותו כבר בשלב המוקדם של בחינת הבקשה לאישור הגשת התביעה הנגזרת. על שאלה זו ענה השופט דנציגר, שכתב את פסק הדין - בחיוב.

הדילמה של דנציגר סבבה סביב השאלה האם קביעה לפיה כלל שיקול-הדעת העסקי חל על החלטה בעניין אי-הגשה של תביעה בשם החברה אינה מרוקנת מתוכן את סעיף 198 לחוק החברות, אשר קובע את התנאים שבהם יאשר בית המשפט הגשת תביעה נגזרת. אם החלטת החברה שלא להגיש תביעה נגד צד שלישי תחסה תחת כלל שיקול-הדעת העסקי, פירוש הדבר הוא כי בית המשפט כלל לא נדרש לבחון את התקיימות תנאיו של סעיף 198 לחוק החברות.

חרף תהיות אלה שהעלה דנציגר הוא קבע כי "אין מניעה להחיל את כלל שיקול-הדעת העסקי על החלטה מסוג זה (אי הגשת תביעה, ב' ש'). דנציגר ציין כי "ראשית, סעיף 198 לחוק החברות רלוונטי לטווח רחב של מקרים, אשר מפורטים בסעיף 197 לחוק החברות, ולא רק למצב שבו החברה סירבה לדרישתו של בעל המניות להגיש תביעה נגזרת.

שנית, סעיף 198 יהיה רלוונטי לכל אותם מקרים שבהם אין מקום להחיל את כלל שיקול-הדעת העסקי (לדוגמא מצב שבו ברור מראש שההחלטה נגועה בניגוד עניינים מובנה, כגון תביעה נגד הדירקטוריון של החברה). שלישית, גם במצב שבו בחן בית המשפט את הליך קבלת ההחלטה אם להגיש תביעה אם לאו בהתאם לכלל שיקול-הדעת העסקי, והגיע למסקנה כי איזה מתנאיו אינו מתקיים, יהיה על בית המשפט לבחון את סבירותה של החלטת הדירקטוריון, בראי עילת התביעה והאם ניהולה הוא לטובת החברה".

חסינות מפני ביקורת שיפוטית

נזכיר כי "כלל שיקול-הדעת העסקי" קובע חזקת תקינות, שלפיה החלטה של הדירקטוריון אשר התקבלה בהליך תקין תהיה, ככלל, חסינה מפני ביקורת שיפוטית. לגבי שאלת החלת הכלל על החלטת הדירקטוריון, שלא להפעיל את כוח התביעה של החברה בעקבות דרישה של בעל מניות, קבע דנציגר כי "החלטה להפעיל או שלא להפעיל את כוח התביעה של החברה, היא החלטה עסקית ככל החלטה עסקית אחרת".

דנציגר הוסיף בפסק הדין כי "מבחינת הרציונלים המצדיקים את קיומו של 'כלל שיקול-הדעת העסקי', נכון יהיה להחילו על החלטה בעניין הפעלת כוח התביעה של חברה".

לשיטתו של דנציגר, "יש לעודד הפעלת שיקול-דעת עצמאי וחופשי על-ידי הדירקטורים ולמנוע מצב שבו הם יעדיפו להגיש תביעה בשם החברה רק בשל החשש שבתי המשפט יתערבו בהחלטתם". עוד הוסיף דנציגר כי "צמצום ההתערבות של בתי המשפט בהחלטה אודות הגשה או אי-הגשה של תביעה, יסייע במניעת תביעות סרק והצפה של בתי המשפט".

מלבד הקביעה, שאין לבתי המשפט עדיפות על פני דירקטורים הפועלים בצורה בדרך מיודעת (קרי, שנעזרו בייעוץ משפטי לפני שקיבלו את ההחלטה), הדגיש דנציגר כי ההחלטה על הגשת תביעה כרוכה בשיקולים נוספים מלבד סיכויי התביעה גרידא (כגון, עלות ניהול ההליך, ההשפעה על המוניטין של החברה בעקבות הגשת התביעה ועוד), שיקולים שבהם יש לדירקטוריון החברה עדיפות ברורה על פני בתי המשפט.

לאור זאת, אימצו שופטי בית המשפט העליון פה-אחד (מזוז ואלרון הצטרפו לדנציגר) את החלטתה של השופטת רונן מבית המשפט המחוזי, ודחו את הערעור. זאת, תוך שהם קובעים שבמקרה נדון, החלטת דירקטוריון חברת יווז'ין אייר, חוסה תחת הגנת "כלל שיקול-הדעת העסקי", ולכן אין הצדקה להתערבות של בית המשפט בהחלטה.

על מנשה הוטל לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 50,000 שקל.

עו"ד אורי אדלשטיין ממשרד ד"ר הר זהב, אדלשטיין, ברמן, המתמחה בדיני חברות מוסיף כי "בפסיקה זו הלך בית המשפט העליון בדרך שבה הלכו גם בתי במשפט בדלאוור בארה"ב, שהיא מכורתו של 'כלל שיקול הדעת העסקי'. פסק הדין חוזר על הכלל לפיו גם כאשר נמצא שלא מתקיימים התנאים להחלת 'כלל שיקול הדעת העסקי', אין בהכרח להחיל את הסטנדרט המחמיר של 'הגינות מלאה', המטיל נטל על המנהלים להראות שבפעולתם לא נפל כל פגם. ניתן להחיל סטנדרט ביניים של 'בחינה מוגברת' (Enhanced Scrutiny), שלפיו כדי להימנע מביקורתו של בית המשפט על המנהלים יוטל 'נטל ראשוני' להראות שפעולתם נופלת 'במתחם הסבירות'".

את התובע אפרים מנשה, ייצגו עורכי הדין גולן קאשי ומשה קריף. את חברת יוויז'ן אייר, ייצגו עורכי הדין ארז דר-לולו וניר מנחם, ממשרד עורכי הדין ליפא מאיר. את התעשייה האווירית ייצג עו"ד רן שפרינצק, ממשרד עורכי הדין ארדינסט, בן נתן, טולידאנו.

הגנת "כלל שיקול-הדעת העסקי"

מקורו של הכלל הנ"ל הוא בדיני החברות של ארה"ב, שם התפתח הכלל אשר קובע את "חזקת התקינות", לפיה, החלטה של הדירקטוריון אשר התקבלה בהליך תקין, תהיה ככלל, חסינה מפני ביקורת שיפוטית.

התנאים להתקיימות "כלל שיקול-הדעת": (1) הדירקטור לא היה נגוע בניגוד עניינים בהקשר הרלוונטי; (2) הפעולה ננקטה באופן 'מיודע'. קרי, לאחר עיון בנתונים ושקילת השיקולים הרלוונטיים; (3) הדירקטור פעל בתום-לב (סובייקטיבי).

ככל שנמצא כי תנאי הכלל מתקיימים, הדירקטורים יזכו להגנה, ובית המשפט לא יבחן את שיקול-דעתם העסקי בתביעה שבה נטען כי בפעולה או בהחלטה כלשהי הפרו חברי הדירקטוריון את חובותיהם מכוח דיני החברות.