לפני חודש הציע חבר מועצת העיר ניו יורק רפאל אספינל חוק חדש לתושבים: הזכות להתנתק. חברות פרטיות עם יותר מעשרה עובדים לא יוכלו לדרוש מהם לענות להודעות, למיילים או לטלפונים אחרי שעות העבודה. כל הפרה תגרור אחריה קנס של 250 דולר. אפשר אולי להתווכח על ישימות החוק, אבל הנחיצות שלו ברורה. בניו יורק עובדים בממוצע 49 שעות (ו-8 דקות), וזה לא כולל 8 שעות שבועיות נוספות שעובד ממוצע משקיע בלענות להודעות מהבית.
זה אולי נשמע ברור מאליו לעובד הישראלי ששבוע העבודה שלו עומד בממוצע על 43 שעות ולפי ה-OECD רושם את מספר השעות הנוספות הגדולה בארגון. אבל לא רק שעות העבודה הרבות והלא-סדירות מאפיינות את שבוע העבודה המלחיץ האמריקאי, אלא גם העובדה שחברות רבות לא משלמות ימי מחלה, חופשה או משתתפות באופן משמעותי בתשלומי ביטוח הבריאות המאמירים. אלו הופכים את העובדים האמריקאים לאחת הקבוצות הלחוצות ביותר במדינות המפותחות, הפגיעה להידרדרות בריאותית. הבעיה היא שמצב הביש הזה נעלם לחלוטין מעיני החברות, או כך לפחות טוען ג'פרי פפר (Pfeffer), פרופסור להתנהגות ארגונית בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת סטנפורד, בספרו החדש Dying for a Paycheck.
כשפפר כותב "Dying" הוא מתכוון ממש לזה. לפי הערכה, שהוא תופס כשמרנית, בכל שנה מתים כ-120 אלף איש כתוצאה ישירה מתנאי העבודה, מה שהופך את מקום העבודה לגורם המוות החמישי בארה"ב, לפני מחלות כליות או אלצהיימר. לא מדובר על תאונות עבודה, או על מקרים ששמורים רק לעובדים ברמות הנמוכות - צווארון כחול מה שנקרא. כולם נתונים להשפעה השלילית של שעות ארוכות, בוסים קשים וחוסר היכולת להתנתק, גם המנהלים עצמם. מקומות העבודה הפכו בלתי אנושיים לכל שכבות האוכלוסייה. הטרנדים הפופולריים היום של שיעורי יוגה או הפסקות מדיטציה יזומות מפספסים לגמרי את העיקר. "לא נראה התקדמות בשינוי התנהגות אינדיבידואלית לפני שנשנה את סביבת העבודה", אומר פפר בשיחה עם "גלובס".
באמצעות עשרות ראיונות ומטא-אנליזה של 228 מחקרים, זיהה פפר 10 מהמאפיינים המזיקים ביותר של העבודה המודרנית, ובהן שעות עבודה לא שגרתיות, תוכנות מעקב אחרי העבודה, עלויות גוברות של ביטוח בריאות, שבוע עבודה ארוך מ-40 שעות וציפיות לא מציאותיות. אלו לטענתו מייצרים סערה מושלמת של חרדה ואי-ודאות - גורמים מהותיים למחלות כרוניות ולעתים קטלניות כמו מחלות לב, סכרת והתמכרות לסמים. אז נכון שהאלימות במקומות העבודה יורדת במהלך השנים, אבל אלימות מסוג אחר הופכת דומיננטיות יותר.
בני 30 בגוף של בני 50
"ראיתי לאורך השנים שמעסיקים גדולים אובססיביים במאמץ להפחית עלויות בריאות, ובמקביל 70%-80% מהמעסיקים בארה"ב הכניסו לחברות שלהם תוכניות בריאות שונות (wellness) שמתמקדות בטיפול בהתנהגות אינדיבידואלית כמו עישון, התעמלות ואכילה. כל זאת בזמן שקיימת ספרות אפידמיולוגית עצומה - ממש מאסיבית - שהצטברה במשך יותר מעשור שנוגעת לסביבת העבודה, גורמי לחץ וההשפעות של כל אלו על בריאות העובדים", אומר פפר, "ספרות שלמעשה זכתה להתעלמות. הבנתי שאם אנחנו באמת דואגים לרווחת עובדים ורציניים לגבי שיפור עלויות הבריאות, אנחנו צריכים להתמקד גם במה שקורה בסביבת העבודה".
הבעיה היא שלאורך השנים עובדים הפכו להיות כלי בדרך לשורה תחתונה מזהירה. תפיסה שהתחזקה יותר ויותר כשהתחרות הכלכלית הפכה גלובלית. הלחץ התחרותי עלה, וכך גם הלחץ על העובדים, תוסיפו לזה התפתחויות טכנולוגיות, וקיבלתם מכבש לחצים יוצא דופן. "אפשר לנטר היום הכול, להקליט כל שיחה או פעילות מחשב. ככל שהשליטה או האוטונומיה של העובד יורדת ככה גם הפרודוקטיביות, המוטיבציה וההשתתפות של העובדים. המנהלים מצדם פעם גילו אחריות לבעלי המניות, לקוחות, עובדים והקהילה. לאורך הזמן הדגש עבר בעיקר לבעלי המניות. אפילו שאנשים אומרים שהעובדים הם הנכס החשוב ביותר, אני לא חושב שהרבה ארגונים מאמינים בזה היום או מתנהגים בהתאם לאמרה הזאת. כך שנוצר שינוי במה שאנחנו חושבים שהוא תפקיד ההנהלה - בעיקר למקסם רווחים, והחשיבות של רווחת בני האדם נפלה בחשיבותה".
לפעמים אוהבים לתת את חברות הטכנולוגיה כדוגמה לסביבה שמפנקת עובדים, עם חדרי הכושר, האוכל, המסיבות התכופות או אפילו הזכות להביא את הכלב לעבודה. אבל אם תשאלו את פפר, מדובר על מודל לשום דבר. "הן נוראיות", הוא פוסק בנחרצות, "קחי למשל את ארגון הבריאות של פאלו אלטו, מדובר על ספק בריאות גדול ויוקרתי שמכוון לאזור המפרץ. ההתחלה שלהם הייתה בלשלוח קליניקות רפואיות ניידות לחברות הייטק ולבדוק אנשים שמרוויחים הרבה ושיש להם ביטוח בריאות במקום העבודה שלהם. למה לשלוח להם רכבים לקמפוסים? כי למהנדסים אין זמן לראות רופא. ואז, בזמן שבודקים אותם, הם לפעמים לא יכולים להניח את הטלפון. יש רופאים שמעידים שהם פגשו אנשים בני 30 עם גוף של בני 50".
הבעיות מחמירות
לא הכול אשמת המעסיקים. במקביל ללחץ שהם מייצרים, הפיקוח על מקומות העבודה על ידי הרגולטורים והאיגודים המקצועיים יורד משמעותית. תהליכי דה-רגולציה של שוק העבודה ודעיכתם של איגודים מקצועיים מותירים רבים מהעובדים לבדם אל מול הדרישות הגוברות וללא כוח נגדי למתן את ההחרפה בתנאים. לא נראה ששינוי מיוחל יקרה בקרוב. "הרבה דברים שתורמים לבריאות לקויה וקשורים לפוריות בעבודה מחמירים עם הזמן", מציין פפר. "חוסר ביטחון כלכלי, הגידול באנשים שעובדים ב'כלכלת החלטורה', אנשים שלא יודעים מה תהיה ההכנסה שלהם ומתי הם יעבדו. הקונפליקטים המשפחתיים גברו בגלל שהרבה מבני הבית יוצאים לעבוד, שעות העבודה עלו, אנשים חושבים שהם צריכים להיות תמיד זמינים עם המכשירים שלהם, אנשים לא לוקחים חופשות וגם לא משלמים להם על חופשות. גורמים רבים שגורמים לאנשים לחלות רק מחמירים. זה מאוד מדכא".
אז איך אפשר לשכנע חברות גדולות וקטנות ואפילו את הממשלות שמשתלם להוריד את הלחץ, או לפקח על היחס שמקבלים העובדים? "יש לחצים שקשורים לעלויות. זה מצב של הפסד-הפסד", אומר פפר ומתייחס לממצא לא פחות מטריד שלפיו עלויות הטיפול במחלות הקשורות לסביבת העבודה מסתכמות ב-180 מיליארד דולר בשנה, או 8% מכלל ההוצאות עבור בריאות.
פפר מקווה שאולי הספר יצליח לשפוך קצת אור על מה שהוא רואה כ"בעיה חמורה של בריאות הציבור". ואולי ליצור מעין "אביב דומם", כמו הספר המדובר של רייצ'ל קרסון מ-1962 שנחשב לגורם שהצית את תנועת איכות הסביבה במדינות המפותחות.
"אני מקווה, קשה לי להאמין, אבל אני מקווה שזה יעיר אנשים להיקף הבעיה ועלויותיה. הרי תנועת איכות הסביבה והשינויים בעקבותיה הגיעו מאנשים שאמרו הגיעו מים עד נפש, אנחנו לא נרשה לזהם את הסביבה הפיזית שלנו. נתנו לחברות להשליך את הפסולת המזוהמת שלהם לאוויר, ים או אדמה, ואז אמרנו שאנחנו צריכים להפסיק לתת למדינות לזרוק החוצה את העלויות האלו. אני חושב שזה אותו המצב כאן, אם חברה רוצה לגרום לי להיות חולה, אני מניח שזה אולי בסדר, אבל לכל הפחות אני אגרום לה לשלם על זה. כרגע חברות מעבירות הלאה את העלויות האלו.
"בנוסף, בכל מה שנוגע לאיכות הסביבה, כמו בריאות סביבת העבודה - מניעה היא הרבה יותר זולה מאשר תיקון. הרבה יותר זול למנוע מהחומרים המרעילים להגיע לאוויר או המים שלנו מאשר לנקות אותם משם. ובדיוק באותו אופן הרבה פחות יקר והרבה יותר יעיל למנוע לחץ בעבודה מאשר להחזיר את הגוף הזה שנראה כמו של אדם בן 50 אצל המהנדסים בני ה-30".
מה הורג אותנו בסביבת העבודה
1. שבוע עבודה ארוך מ-40 שעות
2. ציפיות לא סבירות
3. אובדן אוטונומיה בעבודה
4. משמרות לא סדירות
5. חוסר ביטחון תעסוקתי
6. העדר תמיכה סוציאלית
7. התגברות הקונפליקטים בין בית לעבודה
ג'פרי פפר / תעודת זהות
■ גיל: 71
■ תפקיד: פרופסור להתנהגות ארגונית בבית הספר לעסקים בסטנפורד
■ השכלה: תואר ראשון ושני במדעים מקרנגי מלון, דוקטור למדעים מסטנפורד
■ עוד משהו: כתב 15 ספרים ויותר מ-150 מאמרים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
