המונדיאל שלי: פאולו רוסי היה כל מה שרציתי להיות כגבר

הוא היה חצוף, זריז, חכם, חייכן, מנצח • עבריין שקיבל חנינה רק כדי להציל את ארצו - והוא הציל אותה • דרור פויר וגיבור ילדותו פאולו רוסי

פאולו רוסי מוביל את איטליה ב-82' / צילום: רויטרס
פאולו רוסי מוביל את איטליה ב-82' / צילום: רויטרס

החיים, בפרפרזה על דברי ג'ון לנון, הם מה שקורה לך בין מונדיאל למונדיאל; רוצה לומר, הדרך הטובה ביותר לבדוק את ההתקדמות (או לפחות את המעבר) שלך בחיים היא למצוא מערכת ייחוס אובייקטיבית, חסרת פניות ושאינה קשורה אליך ישירות, אל מולה ניתן למדוד את המרחק שעשית בתוך הזמן.

לקראת מונדיאל 2018 ברוסיה: מדור מיוחד

נולדתי בשנת 1970 - השנה שבה התקיים במקסיקו אחד המונדיאלים הגדולים והמרתקים: פלה כבש שוב את לב העולם כולו והוביל את נבחרת ברזיל לזכייה השלישית שלה כשהיא מביסה בגמר את איטליה אהובתי 1:4. היה זה המונדיאל הראשון שבו ניתן היה לערוך חילופים באמצע המשחק, מה שעלה לאנגליה בהפסד צורב לגרמניה ברבע גמר; אחרי שהובילה 0:2 בחרה אנגליה להחליף את כוכבה הגדול, בובי צ'רלטון - מהסמלים הגדולים ביותר של הכדורגל האנגלי ומנצ'סטר יונייטד - כדי לשמור עליו לחצי הגמר. זה נגמר בשלושה שערים לגרמניה.

מונדיאל 1970 היה גם הסיבה לפריצתה של "מלחמת הכדורגל" בין הונדורס ואל סלבדור. המלחמה פרצה אחרי שנבחרת אל סלבדור ניצחה 3:0 את הונדורס והקהל המקומי החליט לתעל את רגשות השמחה וההתעלות ללינץ' באורחים ובאוהדיהם. ארבעה ימים ואלפיים הרוגים אחר כך הסתיימה המלחמה המיותרת שאף צד לא ניצח בה.

וכמובן - מונדיאל 1970 היה ההישג הכי גדול של הכדורגל הישראלי, והספורט הקבוצתי שלנו בכלל, בכל הזמנים. ישראל עלתה למונדיאל ואפילו לא עשתה בושות. הנבחרת הוגרלה לבית קשה עם נבחרת שבדיה ועם שתי אלופות עולם, איטליה ואורוגוואי. היא לא יכלה להן, אבל הצליחה לעמוד בכבוד; תיקו מאופס מול איטליה ותיקו 1:1 מול שבדיה, עם הגול היחיד שלנו אי פעם במונדיאל - מוטל'ה שפיגלר בדקה ה-56 עם בעיטה חזקה מ-16 מטר. מאז ועד היום לא התקרבנו להישג הזה וגם לא עושה רושם שנתקרב בעתיד הנראה לעין.

אני כמובן לא ידעתי שום דבר מכל הדרמות האלה, אפילו עוד לא ידעתי שאני אוהד איטליה, הרי נולדתי רק חודשיים אחר כך. אבל הרי ידוע ומקובל על כולי עלמא שאדם הוא תוצר של תקופתו ותבליט נוף מולדתו לא פחות משהוא תוצר של מעשה אהבה מתוקה בין שני אנשים.

ארבע שנים אחר כך היינו בשליחות בהולנד כשהנבחרת הכתומה הציגה לעולם את יוהאן קרויף והכדורגל הטוטאלי. לא הייתי אומר שיש לי זיכרונות חדים מאותה תקופה, אבל תמונות ילדות מצהיבות מוכיחות שהייתי לגמרי בעניין; היו לי חולצה והכול, אפילו דיברתי את השפה.

המונדיאל הזה העניק לי, ולעולם כולו, שיעור חשוב ומדכא: הולנד הגיעה לגמר ונוצחה שם על-ידי גרמניה המערבית השנואה. המכוער ניצח את היפה, הפטיש ניצח את המכחול, היעילות ניצחה את החלום. היה זה שיעור קשה לילד עדין הנפש שהייתי ועודני. מאז נפוץ המשפט: כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת. מצד שני, שנים אחר כך אימצה גרמניה, כידוע, את הכדורגל היפה והשמח שהניב לה ניצחונות נהדרים. אז אולי בסוף גם למכחול, ליפה ולחלום יש מקום בעולם. אבל אז עוד לא ידעתי את זה. הייתי ילד מכחול שחי בעולם של פטישים.

גם במונדיאל 1978 הפסידה הולנד בגמר, הפעם לארגנטינה המארחת. זה היה עצוב, אבל מה שבאמת היה עצוב במונדיאל הזה, זה לראות את העולם שותק לחונטה הצבאית ששלטה אז בארגנטינה תוך שהיא מדכאת ביד קשה את העם. אף נבחרת, ולו אחת, לא החרימה את הטורניר. העולם שוב שתק, לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה. לעומת זאת, יוהאן קרויף הנפלא והגיבור לימד את כולנו שיעור על מוסריות כשסירב להשתתף בטורניר. רק לחשוב מה זה עבור כדורגלן לוותר על הבמה החשובה בעולם. איזה איש. יכול להיות שזה עלה להולנד בגביע, לעולם לא נדע, אבל קרויף היה בנאדם במקום שלא היו בו יותר מדי כאלה.

אבל המונדיאל של 1982 היה המונדיאל שהכי השפיע עליי מאז ועד היום. נער כבר הייתי, חצי מגובש, והדברים שראיתי שם שינו אותי. ראשית, איטליה. מאז אני אוהד את הנבחרת הכחולה בכל לבי ומאודי. לא רק שהיא זכתה בגביע, לא רק שהיא עשתה את זה על הראש של גרמניה המערבית השנואה, אלא שהיא עשתה את זה עם פאולו רוסי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי שהערצתי מישהו. פאולו רוסי היה כל מה שלא הייתי כילד וכל מה שרציתי להיות כגבר: חצוף, זריז, חכם, חייכן, מנצח. לא היו לו משקפיים, לא הייתה לו עין עצלה, הוא לא שכב בבית חולים אחרי שהכליה שלו כשלה. הוא היה עבריין שקיבל חנינה (אחרי שערוריה של מכירת משחקים) רק כדי להציל את ארצו - והוא הציל אותה ועוד איך. רוסי היה השחקן המצטיין של המונדיאל ומלך השערים. הוא היה האליל שלי. במיוחד כשהוא עמד מול קרל היינץ רומיניגה הגרמני - שם שעצם האמירה שלו מעבירה עד היום רטט קר במורד הגב. גם השוער הקפטן האיטלקי דינו זוף נחרט בזיכרון. מבוגר, חכם, חזק כצוק.

במונדיאל של 1986 הייתי כבר בחור צעיר, שטוף הורמונים ומכוסה חצ'קונים, כבר שומע רוקנרול. המונדיאל הזה העניק לי עוד אליל - דייגו ארמנדו מראדונה כמובן. הו! לראות אותו הייתה התגלות. הוא היה רוקסטאר שלא מהעולם הזה. המשחק נגד אנגליה ברבע הגמר היה לא יאומן; הוא ניצח את זה לבדו עם שני שערים לפנתיאון. הראשון נכבש בעזרת "יד האלוהים" והשני חרוט על לב של כל אוהד, הכדרור על חצי מגרש כשהוא משכיב את כל האנגלים. מראדונה לא אכזב לעולם, שום כלל לא חל עליו; עם כל השערוריות והשיגעונות והקעקועים והסמים - הוא התגשמות האידיאל של הרוקנרול.

במונדיאל 1990 הייתי חייל והטורניר נראה כמו החיים שלי. זה היה מונדיאל גרוע, משעמם, אלים, חסר כל צדק. אני חושב שאז פקע בי משהו. מאז אני לא אוהב כדורגל כמו שאהבתי. ב-1994 הפסידה איטליה לברזיל ואני בכיתי עם רוברט באג'יו ותספורת המאלט שלו כשהחמיץ את הפנדל האחרון, אבל עמוק בלב כבר התנתקתי מהמשחק.

ב-1998 איטליה עפה ברבע גמר, אבל אני כבר לא בכיתי. רונאלדו התמוטט, ואני נותרתי אדיש. ב-2002 הייתי בהודו וההנאה העיקרית הייתה להתארגן שלושה ימים מראש על צפייה ובסוף למצוא את עצמך עם עוד חמישה אנשים בחדר אחורי של מסעדה צופים במכשיר טלוויזיה זעיר שמשדר שלג בשחור-לבן. ב-2006 איטליה ניצחה ושמחתי. בספרד 2010 אני חושב שכבר לא היה אכפת לי, במונדיאל של 2014 נהניתי לקחת את הילדים לראות את מסי. במונדיאל הקרב ובא של 2018 אני כבר בכלל לא מתעניין. איטליה לא עלתה, ובלעדיה אין טעם לכלום.