הנקראות ביותר

גם הדירקטוריון אחראי על המצב

האחריות המוטלת על מועצת המנהלים בחלוקת דיבידנדים מחייבת אותם לבדוק לעומק את מצב החברה

ישיבת דירקטוריון, אילוסטרציה / צילום: שאטרסטוק
ישיבת דירקטוריון, אילוסטרציה / צילום: שאטרסטוק

מספר מקרים העלו בתקופה האחרונה את רצף המילים "חלוקת דיבידנד אסורה", כאחת העבירות החמורות במשק. בשנים האחרונות הוחמרה מגמת הענישה בבתי המשפט בגין עבירות כאלה, ומלוא האחריות הוטלה על אותם דירקטורים שאישרו את חלוקת הדיבידנד האסורה. לדוגמה, השנה הוגשה תביעה נגד איש העסקים לשעבר, נוחי דנקנר, ונגד בכירי דסק"ש לשעבר, בגין חלוקת דיבידנד אסורה. תביעה זו מצטרפת לרצף ארוך של אירועים קודמים, ובהם פרשת "מלגר הנדסה" אשר נידונה בבית המשפט המחוזי.

על פי חוק החברות, חלוקת דיבידנד מותרת, היא חלוקה אשר עמדה במבחן כפול ומצטבר: מבחן יכולת פירעון החובות, ומבחן קיום רווח ראוי לחלוקה.

חלוקת דיבידנד לבעלי מניות ממחישה את בעיית הסוכן "הנציג" בהתאם לחוק החברות, בין בעלי המניות לבין הנושים. ניגוד האינטרסים בין בעלי המניות לבין נושים, מתבטא ברצון של בעלי המניות ובדרישתם לקבל החזר על השקעתם באמצעות דיבידנדים, לעומת רצונם של הנושים שהמזומנים יישארו בקופת החברה.

מכיוון שכך, האחריות המוטלת על הדירקטוריון כבדה. זאת, בעיקר בעקבות פסק הדין בעניין מלגר, שממנו עולה כי מוטלת עליו חובת זהירות מוגברת כדי למנוע החלטות לטובת בעלי השליטה על חשבון הנושים. האם המשמעות היא הפיכת הדירקטוריון לשומר הסף, הן של בעלי המניות והן של הנושים, והאם יש בידי הדירקטוריון את הכלים למלא משימה זו? שאלות אלה מצריכות דיון משפטי וחשבונאי מעמיק.

מצד אחד, חלוקת דיבידנד משמעותה הוצאת מזומנים מהחברה, והעברתם לבעלי המניות. מדובר בצעד שמשפיע על רמת הנזילות "ועל יתרת המזומנים בקופת החברה", ועלול במקרים מסוימים להקטין את יכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה.

מצד שני, חלוקת דיבידנד העולה על הרווח השוטף יכולה להקטין את ההון העצמי של החברה, ולכן חלוקה משמעותית ולא מבוקרת של דיבידנד, יכולה לפגוע הן ברמת הנזילות והן ביציבות החברה ובמבנה ההון שלה. בשל כך, על הדירקטוריון מוטלת האחריות לבצע בדיקה רחבה ולבחון פרמטרים שונים בעת הדיון על אישור חלוקת הדיבידנד. עליו לקבל תמונה רחבה על מצבה הכספי והפיננסי של החברה, ולא להסתפק במבחן החשבונאי הטכני שמשמעותו קיום יתרת רווח ראויה לחלוקה.

בביצוע בדיקה רחבה יש לשאוב מידע ונתונים ממקורות נוספים, כגון דוחות כלכליים ובמיוחד תזרים המזומנים העתידי של החברה, וכן שווי נכסי נקי לטווח הארוך. לשם כך, על החברה לבצע הערכה לשווי נכסיה מצד אחד, ולשווי חובותיה הצפויים מצד שני. בנוסף, יש לנתח את התוצאות העולות מהדוחות הכספיים שלה ולאתר מגמות חריגות כמו עלייה משמעותית ביתרת הלקוחות ועלייה בימי החייבים. יש לבחון את איכות תיק הלקוחות, ולבדוק אם הדוחות הכספיים כוללים הפרשות מתאימות בגין חובות רעים. יש לבחון פרמטרים נוספים, כמו ירידה בנזילות או ברווחיות או הסתמכות מתמשכת על אשראי למימון הפעילות השוטפת.

בהתחשב במורכבות הפעילות העסקית, ובריבוי הסיכונים - הכלכליים, העסקיים והפיננסיים - הניצבים בפני כל עסק, האחריות המוטלת על כתפי הדירקטוריון אינה פשוטה.

לכן, על הדירקטוריון לדאוג לקיומם של שני מבחנים טרם החלוקה: המבחן המהותי - יכולתה של החברה לפירעון חובות; והמבחן הטכני - קיום יתרת רווח, בחינת מצבה הכספי כולל רמת הנזילות, תזרים מזומנים עתידי, וקיום שווי נכסי נקי גבוה.

■ הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית ספיר. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתקשיי המימון הם בעיקר במגזר