סוף שבוע עם הילדה, בלי אינטרנט, סלולר או תאי שירותים

יש הטוענים שהאינטרנט החיש והביא אלינו את הקדמה ואולי הביא אפילו את המאה ה-22 כבר במאה ה-21, תוך קיצור תולדות האנושות. אחרי מאורעות השבוע האחרון, אני בספק. יעלי, שנוטה לשוטט באתרים שעוד לא הצלחתי לחסום בפניה, איתרה הפעם אירוע שמשלב בילוי של הורה וילד, תוך התחברות לשבט ולטבע - סוף שבוע ביער לבד עם נועם.

יעלי קלטה בחושיה החדים שיומיים בשטח, לבד עם נועם, עשויים להיות עבורה סוף שבוע מושלם ומחזק, ומכאן הדרך לביצוע הייתה קצרה מתמיד (כרגיל), וכך היא רשמה ושלחה אותי ואת נועם לאירוע. בשישי בבוקר גיליתי שלא ארזתי לבד ושמישהו כן נתן לי משהו להעביר, ויצאתי לסוף שבוע ביער עם נועם. יעלי, האישה שהגתה את הרעיון, אכן מצאה דרך להגשים עבורה סוף שבוע מושלם. בבית, בשקט, ללא בעל ובת זקונים, שיהיו לה רק בריאים.

מכיוון שאיני נוטה לשאול שאלות, רק בכניסה ליער, סמוך לנחל השופט, התחילו להתחוור לי, בהדרגה, יתר פרטי האירוע. כמו שבשיר "לכובע שלי" יש שלוש פינות, התברר שלשבט שלי יש שתי ראשות, שקיבלו במאור עיניים כל הורה וילדו (בהתאם להוראה מראש - בכל משפחה היה רק הורה אחד, כי למה לנקר עיניים לילדים שאין להם, ולהורים שידם אינה משגת זוגיות?). הן הורו לנו לנטוע את אוהלנו ולהגיע להתכנסות כדי ללמוד את אורחות השבט וכלליו, מאחר שאם כבר חופש מוחלט, חשוב שיהיו לו כללים ברורים.

בשיחת הפתיחה למדנו שעל התכנסות שבטית אנו צפויים לדעת מעת לעת, לפי צעקות "יוקוקוקוקו" של אחת מראשות השבט, שעליה עלינו לחזור בקולי קולות כדי לקבץ ילידים מכל רחבי היער. על נקודת ההתכנסות המדויקת נדע בהתאם לקולות הלמות התוף, המלווה בשירת "בואו, בואו, ילדי אדמה".

לשאלתי אם לא עדיף שישלחו ווטסאפ בקבוצה של השבט, חודדו הנהלים בדבר איסור השימוש במכשירי קדמה בשבט שלנו. בהמשך, התחוור לי שיותר משתלם להיתפס בידי שוטר על דיבור בנייד בזמן נהיגה. בפרספקטיבה של זמן, הבנתי שהשיטה אכן עובדת, שכן מאז השיבה הביתה אני שומע זעקות "יוקוקוקוקו" של נועם בכל פעם שהיא רוצה שאתכנס לחדר השירותים הסמוך לנגב את ישבנה, ודומה שהתרגלתי לנוהל.

אגב ניגוב, תוך כדי הסברים, ראשת השבט הצביעה במסגרת הנחלת הכללים על עץ, שתחתיו רוכזו אתים ומכושים ועל גזעו נתלתה שקית גדולה, וביקשה לוודא שכולם מכירים את הנוהל. אני האמנתי שמדובר בפינת ענישה עצמית להורים שיפרו כלל, אולם התברר שמי שחפצה בטנו בהתפנות, נדרש ליטול עמו כלי חפירה ופיסת נייר טואלט, לצאת אל מעבי היער, לחפור בור, להטיל לתוכו את פרי בטנו, לנגב בנימוס ולהשיב את הראיות בחתימת ישבנו על הנייר אל מרכז השבט על מנת לשים את הנייר בשקית הגדולה של השבט. תוך כדי הסבר לקיתי בעצירות ארוכת ימים, שגברה משהתעורר בי חשד שאחת הראשות יודעת לבדוק את הנייר שחזר ולגלות האם אכלתי משהו שאינו צמחוני. ומאחר שיום קודם לכן, ברגע של חולשת נפש, טעמתי מיני בשרים, לא רציתי להסתבך.

מאחר שנראה לי שכולם מורגלים בכללים, משל היו במסגרת רילוקיישן זמני לאחר שהשכירו את האוהל שלהם ביער הסמוך לשבט אחר, והגיעו לסוף השבוע במסגרת הליך חילופי שבטים, עברתי למצב שקט, הקפדתי לא להתבלט וניסיתי לחקות את האחרים כמיטב יכולתי (לשבת ישיבה מזרחית, למשל, עם גב זקוף - בכל זאת לא הצלחתי). בזמני החופשי עמדתי - מחוץ לאוהל שלנו ועשיתי תנועות מוזרות של יוגה או מדיטציה כדי לא להיראות יוצא דופן. ואכן, לא חלפו יותר מחמש דקות ואחת האימהות קרבה אליי להתעניין בשיטה שלי ורק נועם הייתה שם כדי להגיד לה שאני סתם מוזר.

את ארבע קערות המים לשטיפת הכלים שהוצבו זו בצד זו, הצלחתי להבין רק אחרי הארוחה השלישית. אתה טובל את הצלחת בקערה עם מים מזוהמים, מוציא אותה ומטביל בקערה עם מים פחות מזוהמים, אחר כך בקערה עם מים לא מזוהמים ולא לא-מזוהמים ובסוף אתה מתייאש וטוען שהכלים נקיים.

החלק הקשה יותר היה להבין את נוהלי הזבל. כנגד ארבעה פחים דיברה הראשה. ארבעת פחי האשפה נועדו כל אחד לפסולת אחרת וכך, כל פעם אחרי שזרקתי את אשפתנו, מצאתי את עצמי מחטט בפחים, כדי לוודא שלא ערבבתי מיני זבלים, וגיליתי למבוכתי, שחלק ניכר מהאירוע אני נצפה מחטט בפחי האשפה, עד שגמלה בלבי החלטה לרכז את הזבל שיצרנו בתוך האוהל שלנו, למניעת מבוכה ולמטרות פינוי מאוחר כשהאירוע יקוץ אל קיצו.

ונועם? היא נהנתה הנאה צרופה. מסתבר שקצת אבא וטבע עושים לה את זה בגדול. הבטתי בה מאושר, מגלה שוב, הפעם יחד איתה, שחייו של כל אדם הם מסע אל עצמו בניסיון לאתר דרכים נסתרות ומשעולים נוספים. מבין לפתע שאנחנו לא ירשנו את העולם הזה מהורינו, אלא קיבלנו אותו מילדינו בהשאלה, ולכן חובה עלינו להעביר אותו אליהם במצב טוב ככל הניתן, ולכן ניסיתי ככל יכולתי לעמוד בכללים. במוצאי שבת חזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים, רק כדי לשמוע מיעלי, בהתאם לכללי הטקס, כמה היה לה קשה.