אימת הדחליל הכתום

על מכמונות מהירות, מלך קדמון וטביעות רגליים בנות חצי מיליארד שנה

אימת הדחליל הכתום / איור: תמיר שפר
אימת הדחליל הכתום / איור: תמיר שפר

א. הילדים עבדו קשה, אמרה המדריכה, והם מאוד נרגשים. טיפת מים זלגה מהמזגן על עורפי ובמורד גבי כשמחאנו כפיים והאורות כבו באולם הקטן והחדש, שנחנך בהצגה "הצמיד של אופירה" בכיכובם של ילדי החוג לתיאטרון. האולם היה כל-כך חדש שעוד אפשר היה להתמסטל מריח הצבע אם לוקחים שאיפות עמוקות מהאף - וזה בדיוק מה שעשיתי.

לא יודע אם יש בכלל מספר לכמות ההצגות, הטקסים, התחרויות, הסיומים, ההתחלות, המסיבות, המסכות, התערוכות וקבלת תעודות שנכחתי בהם, ואני עוד הורה מתחת לממוצע, לפחות מבחינת מספר ילדים. הדרך לעמוד בזה נפשית היא להתפצל. חלק ממך שם, מחכה לילדה שתעלה על הבמה, שולח אנרגיות חיוביות, מקשיב לעלילה הנגללת - זו הצגה על ילדה שעושים עליה חרם בגלל משהו שהיא בכלל לא עשתה. חלק ממך שם, חלקים אחרים ממך מתפצלים לכל הכיוונים. כמו: פעם עשו עליי חרם. אני זוכר את השלב שהאסימון נופל. זה יוצא מהחדר כשאתה נכנס, זה לא מחכה לך, ההוא לא עונה לך. ופתאום אתה קולט שמשכו את השטיח שנפרס על הענף שנכרת מהעץ שנפל על האדמה שנפערה תחתיך ברגע אחד. דבר אחד טוב השאירה לי החוויה: למדתי להיות לבד. אם עוד פעם יעשו עליי חרם, הוא יעבור הרבה יותר בקלות.

טיפת מים מהמזגן צונחת על קודקודי ומנערת אותי מהזיכרונות בדיוק כשהילדה שלי עולה לבמה ומבצעת את תפקידה לעילא. הילדה על הבמה, אמא שלי לידי בקהל. הייתי חושב על שרשרת הדורות, אבל זה לא כל-כך קשור פה: כשאני הייתי ילד, ההורים שלי לא היו במיליון טריליון מיליארד הצגות שלי, פשוט לא היו כאלה, וכשההורים שלי היו ילדים, ההורים שלהם לא באו להצגות שלהם, פשוט הייתה מלחמת העצמאות והם היו במעברות או משהו, וכשההורים של ההורים שלי היו ילדים גם ההורים שלהם לא באו להצגות שלהם כי הייתה השואה, וכשהסבים שלי היו ילדים, נראה לכם שההורים שלהם באו לראות את ההצגות שלהם? שום שרשרת דורות ושום נעליים, אנחנו הדור הראשון שרואה את כל ההצגות של הילדים שלו.

ומה אני אגיד לכם - יש לזה מחיר.

ב. הילדים מתחבטים על הבמה בדילמות בדויות, הורים מצלמים סרטים שלעולם לא ייראו, ואני חושב על פרשת מכמונות המהירות שהתפוצצה השבוע, השובכים הכתומים האלה בצידי הדרכים המהירות שמלווים את חיינו כבר חמש שנים. מאה מצלמות כאלה הפיקו מאות אלפי דוחות במי יודע כמה מיליונים של שקלים וגרמו לנהגים, ככל הנראה אלפים, לאבד רישיון, לקבל נקודות, לבזבז זמן בקורסים לנהיגה מונעת וכו' - והכל על פארש. על כלום. הדברים האלה לא אמינים, הם לא נבדקו, ואז שיקרו ואמרו שהם כן.

זה מרגיז בכמה רמות. הראשונה מובנת מאליה: חילטרו את החלטורה, שיקרו את השקר, לקחו את הכסף. השנייה מוסיפה עליה: קראתי בגלובס שנהגים שקיבלו קנס ושילמו אותו יתקשו לערער כי "תשלום הקנס כמוהו הודאה בעבירה". לא! אתם ואני אנשים שכבר שילמו קנס או שניים בחיים. אנחנו יודעים טוב מאוד: זו לא הודאה בכלום, זו כניעה. מי רוצה או יכול להתעסק עם אלה שיש להם את כל הכוח וכל הזמן וכל הכסף וכל האדישות שמספיקה לנצח אותך.

והשלישית מוסיפה על השנייה: מה זה מכמונת מהירות שלא עובדת? אני אגיד לכם מה זה: דחליל. המדינה שמה לנו דחליל ואנחנו, כמו ציפורים טיפשות, ואף שכבר זמן כולם יודעים שהדברים האלה לא אמינים - בכל פעם שהתקרבנו לאחת כזו הבטנו בה בחשש, האטנו, מורא מסוג מסוים נפל עלינו. אתם, אני, כולנו, אינדיבידואלים לכל דבר ועניין, בריות חושבות, פחדנו מדחליל כתום.

ג. אזהרת ספוילרים: אם אתם מההמונים שמתכוונים לצפות בהצגה "הצמיד של אופירה" (מאת גיל צ’רנוביץ’, על-פי סיפורה של רבקה מגן שעובד על-ידי לירון חי ביטון) בחוג לתיאטרון, כדאי לכם לעבור לפסקה הבאה.

תפנית מפתיעה: מתברר שהכול הייתה עלילה! ילד אחד גנב את הצמיד של אופירה ושתל אותו בילקוט של נירה כדי להיות חבר של אופירה. איזה נבלה! בסוף הוא מתחרט וכולם מבקשים סליחה ומתברר שלנירה אין אבא בדיוק כמו לאופירה, אבל אופירה ממציאה כאילו שיש לה. לכולם יש סודות, לכולם יש במה להתבייש והחיים של כולם רצופים במכמונות מהירות מכל מיני סוגים. זה פחות או יותר מה שאני מבין מההצגה, בהנחה שלא שאפתי יותר מדי אדי צבע.

אופירה היא מלכת הכיתה, אז אני עוטה על עצמי את פרצוף המלך שלי. אסביר: בתחילת השבוע פורסם כי ליד מטולה נמצא פסל של ראש של מלך מלפני 3,000 שנה, תקופת התנ"ך. לא ברור אם מדובר בצידוני, ישראלי או ארמי, אבל מבט אחד בפסל וברור שמדובר במלך. אלה לא רק הצמות המוקפדות בשיער והזקן המטופח - זה המבט. עיניו שלוות, בטוחות, מביטות למרחוק. פעם אחת אני מסתכל עליו והוא נראה לי נוגה ומהורהר, פעם אחרת הוא נחוש, במבטו משתקף יום קשה בשדה הקרב. אז זה בדיוק הפרצוף שאני עושה. למזל כולנו, האולם חשוך.

בראש פרצוף של מלך, אבל את כפות רגליי אני מניח על הרצפה בתשומת לב. כי השבוע לא רק שמצאו מלך בישראל, בדרום מזרח סין מצאו את טביעות הרגליים העתיקות בעולם של יצור בן 550 מיליון שנים, יצור ימי קטנטן שעשה את צעדיו הראשונים על היבשה. הטביעות הזעירות, אורכן מילימטרים, מותירות לא מעט חידות - את המאובן לא מצאו וקשה לומר מה היצור וכמה רגליים היו לו, שתיים לפחות. וזה מלמד אותנו משהו חשוב: הייתה לו, לאב הקדמון הזה, סימטריה. לפי התקדמות הטביעות אנחנו גם יודעים שהוא עצר מדי פעם לשאוב חמצן, לאכול ולשתות.

אז אני עושה כמותו: שומר על סימטריה ועוצר מדי פעם כדי לשתות, לאכול ולשאוב חמצן או אדי צבע.

ד. ההצגה, הקודרת במפתיע, מתקרבת אל סיומה. עוד טיפת מים נוזלת מהמזגן על עורפי ואני מרגיש שאני חייב להשלים את השרשרת לפני שנירה ואופירה ישלימו והאורות יידלקו. מה ישלים את השרשרת? השבוע הביא לנו לא רק מלך בן שלושת אלפים שנה ויצור בן 550 מיליון שנה, השבוע הביא חדשות נהדרות מהחזית של העתיד: התגלה חומר אורגני על מאדים. ליתר דיוק, נמצאו מחזורי מתאן שיכול להיות שהם תוצאה של פעילות חיידקית. אלה לא חיים על מאדים, רחוק מאוד משם, ובכלל יכול להיות שזה ממטאוריט, אבל נכון לעכשיו זוהי הראיה המוצקה ביותר שנמצאה לאפשרות של הימצאות חיים מחוץ לכדור הארץ. הרובוט קיוריוסיטי - איזה שם נפלא לרובוט - מצא אותו בתחתית מקווה מים שיבש לפני כשלושה מיליארד שנה. אז לכבוד התגלית אני עושה מה שעושים הרבה יצורים אחרים על הפלנטה ופשוט מייצר קצת גז מתאן. אני אפילו לא צריך לעשות שום דבר בשביל זה - אינספור חיידקים במערכת העיכול שלי עושים הכול. כל מה שאני צריך זה להיות מודע.

האורות נדלקים, אני מוחא כפיים. אם כל האולם החדש הזה על יושביו היה הופך פתאום למכונית שנוסעת על כביש החיים המהיר ובדיוק חולפת עוברת על פני מצלמת מהירות, שבמקרה גם עובדת, אני בטוח שבתמונה היו קולטים אותי מחייך. מה רע לי? צופה עם אמא שלי שנתנה לי חיים בהצגה של הילדה שלי שנתתי לה חיים ומייצר מתאן עם פרצוף של מלך, ראשי מלא אדי צבע ורגליי נטועות בצורה סימטרית ברצפה כיצור קדמון.

לזה, חברות וחברים, אני קורא שרשרת הדורות.