הנקראות ביותר

המחזאי גור קורן: "לא הייתי אמן אם הייתי נשאר אוהד מכבי"

אחרי שתפס מקום ברפרטואר כאחד המחזאים הבולטים והעסוקים כיום, גור קורן מזנק אל המסך הקטן עם סדרת מערכונים חדשה ● ראיון

גור קורן / צילום: כפיר זיו
גור קורן / צילום: כפיר זיו

אישי: 44, נשוי, גר בת"א

אקטואלי: בימים אלה עולה סדרת המערכונים שלו "חיות בר" בטדי - ערוץ הבידור החדש של פרטנר. כמו כן עלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "רומיאו ויוליה", שקורן כתב יחד עם הבמאי גלעד קמחי

בשנות ה-80 המוקדמות, מושב היוגב שבעמק יזרעאל היה צהוב לגמרי. מכבי תל אביב בכדורסל הייתה בשיא תהילתה, וכל הילדים אהדו את "הקבוצה של המדינה" - וגם גור קורן, בן הרפתנים, חלם להיות מיקי ברקוביץ'. אבל אז הגיעה סדרת הגמר של עונת 85-84 ושינתה את חייו. 14 דקות לסיום המשחק השני בסדרה, שהיה פיזי ומתוח, נאבק מייק לארגי, כוכב הפועל, בכדור חוזר מול הג'ינג'י של מכבי, מוטי ארואסטי. התפתחה קטטה, עפו אגרופים, ושניהם הורחקו.

כשכל המושב התגייס לטובת ארואסטי, קורן לקח, משום מה, את הצד האדום, והגן בתוקף על לארגי. "לא הייתי אמן אם הייתי נשאר אוהד מכבי", אומר המחזאי שמודה שהוא מתרגש ממשחק כדורסל יותר מאשר מהצגת תיאטרון. "זה שהלכתי נגד המשפחה, החברים - הייתי בצד שכולם שונאים - זה שינה אותי. לא גרתי אז בתל אביב, אלא במקום קטן ומבודד, אז הכול היה קיצוני".

ועכשיו?

"עברתי שינוי בשנים האחרונות. אם קודם הייתי מאוד מיליטנטי, היום אני בא לספורט ממקום של אהבה. זה טיפשי, האנרגיה הזאת של השנאה. אני לא הולך למשחקים יותר, היה לי מנוי ולא חידשתי אותו. אני רוצה להתרחק מהאנרגיה השלילית שיש במגרשים".

במונדיאל אתה צופה?

"לא, רק כדורסל. הייתי חייב לשחרר את הכדורגל מהחיים שלי, כי כמה אדם יכול להתעסק בספורט? הוא לוקח לי הרבה מאוד זמן ביממה. אם הייתי יכול לראות את כל המשחקים ב-NBA, הייתי עושה את זה - אבל אז אתה גמור למחרת (הם משוחקים בלילות בשעון ישראל). אני חייב לבחור".

בוא נדלג לתיאטרון. לא מזמן עלתה בקאמרי "רומיאו ואמא", שלך ושל גלעד קמחי, והשאלה שלי היא מה יש לך מ"רומיאו ויוליה"? זאת הפעם השלישית ברציפות שאתה מתכתב איתו.

"כן, יצא שעם 'המוגבלים' ו'השחקנית', זאת באמת הפעם השלישית. יש הנגדה בין הקלאסיקה למחזות שלי - ב'המוגבלים', בן למשפחת פשע מתאהב בעיוורת; ב'השחקנית', קצין בריטי מאוהב בשחקנית יהודייה, וכאן, ב"רומיאו ואמא", יש התאהבות באמא, שהיא האהבה החזקה ביותר".

כתבת את המחזה כשהיית בבימת הנוער בכפר סבא, לפני המון שנים.

"ולא נשאר ממנו כלום, כי הוא לא היה מספיק טוב. גלעד קמחי, שהוא בולדוזר, עזר לי לשכתב אותו מהתחלה".

אמרת פעם שאתה שונא לכתוב. זה אמיתי?

"אמרתי את זה בתקופה יותר שחורה שלי, כשאחרי 'המוגבלים' ציפו ממני להתקדם. אבל אין מה לעשות, הכתיבה לא נעימה לי. אני שואף לדברים אחרים והתגלגלתי להיות כותב. אני אוהב להיות בחדר חזרות עם שחקנים, לשחק כדורסל בקבוצה. בפרספקטיבה שלי אני רואה רק את השעות שבהן אני מתבטל. אני לא יודע לשבת על התחת. הייתי רוצה להגיד שמשהו בוער בי אמנותית, אבל זאת לא תהיה האמת. אני מפחד להרגיש מאוכזב מעצמי".

אז מה עושים?

"החשק שלי לכתוב הוא מאוד נמוך, אז אני כותב לי ביומן מתי לעבוד. עושה את זה כמו עבודה, וגם אז מנסה לברוח מזה. השיטה שלי היא לכתוב עם אנשים. ב'רומיאו ואמא' היו לי פגישות על גבי פגישות עם גלעד, ואת המחזה החדש 'לא לריב' (שיעלה בבית ליסין), כתבתי עם דרמטורג. רוב העבודה היא לא הדראפט הראשון, אלא השכתובים, כי צריך להגיע לרמת דיוק מאוד גבוהה. אם אתה מוצא אדם כמו גלעד, אז זה בכלל טוב, כי הוא משפר אותי".

והאגו, איפה הוא?

"כשאני עובד עם מישהו שאני אוהב, הוויכוחים הם לא על אגו. האגו מקבל את המנה שלו כשהיצירה שלך עולה על הבמה".

קרוב לעשור חלף מאז קורן, 44, קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בתיאטרון הרפרטוארי מיבגני אריה בתיאטרון גשר, ובין שהוא נהנה לכתוב ובין שלא - הוא מתקתק מאז מילים בקצב מסחרר. זה התחיל במחזה המוקומנטרי "חמישה קילו סוכר", המשיך בפרינג' ובגשר, והגיע ב-2014 להזדמנות הגדולה השנייה שקורן קיבל, הפעם מציפי פינס ובית ליסין עם "המוגבלים", שהפכה לקומדיה של השנה והעניקה לקורן גם את פרס המחזאי. כעת מגיעה גם טבילת האש הטלוויזיונית שלו, בקטן בינתיים - ובדומה לזו שהייתה בזמנו בגשר - עם סדרת הסרטונים הקצרים שכתב, "חיות בר", שעלתה כעת ב"טדי", ערוץ הבידור החדש של פרטנר.

הסדרה, מספר קורן, היא מעין המשך ל"גורי בלוז" - מערכונים סאטירים, בוטים ובועטים, שהוא מעלה כבר שנתיים ברשת ושזוכים לוויראליות לא רעה בכלל. "אלה סרטונים באורך של בין חמש לעשר דקות שמתרחשים בבר, כתובים ומצולמים כמו דרמה, בנטרול של פאנצ'ים", הוא אומר. "במשך תקופה ניסיתי להציע את הסרטונים מהרשת לערוצי הטלוויזיה והם נורא התלהבו, אבל הם מתחו את הפוליטיקלי קורקט לכיוון אחד. ואז נדב פרישמן מטדי הלך על זה והוא מירכז אותי, כדי שיהיה מוטיב מקשר בין הקטעים".

זה רווחי?

"על סף התחביב".

אז למה אתה עושה את זה?

"אני מת על זה, הייתי עושה את זה בחינם. בדיוק כמו שבתיאטרון אני כותב לקהל הרחב, למכנה המשותף הרחב, אבל לא לנמוך, ואני שלם עם זה לגמרי. בטלוויזיה וברשת אני נותן לעצמי להתפרק".

גם בפרינג'.

"מאז ש'מלך ישראל' ירדה לפני שנה וחצי, לא עבדתי בפרינג', אבל אני ממשיך לשחק ב'שיחות עם הברמן', בפאב פריינדס, שם צולמה גם 'חיות בר'".

אתה אוהב להיות בפרונט?

"אני מקבל את זה שאני פחות טוב כשחקן. אני לא שחקן וירטואוזי, אבל את מה שאני עושה, אני עושה טוב. אני אוהב לשחק".

אז אפשר להגיד שאת "גורון" הקמת כדי לשחק?

"גם. זה תיאטרון ילדים להצגות של שחקן או שניים שבאים לגנים ובתי ספר, ואשתי, מורן רוזן, ואני, מפעילים ומשחקים בו".

לפחות פה מרוויחים יותר מאשר תחביב?

"אנחנו לא עושים הרבה כסף, בגלל שאנחנו שקועים בקריירה, היא שחקנית בהבימה, ואולי כי אנחנו לא אנשי שיווק ולא יודעים לעשות כסף. מה שכן, אין תחליף לתחושה של אחרי הצגה טובה".

כתבת את המופע החדש של דב נבון וייעצת למוני מושונוב במופע שלו. ספר על זה.

"עם מוני זאת הייתה עזרה קצרת טווח, אבל עם דב זה היה הכול. הערצתי אותו ב'חמישייה הקאמרית'. בגלל החמישייה הפכתי לשחקן, וכשנפגשנו, דקלמתי לו מערכונים שהוא כבר לא זכר".

איך כותבים מופע אישי למישהו אחר?

"הוא סיפר לי סיפורים ובהשראתם כתבתי עלילה שמשלבת סטנד-אפ וסיפור. חלק מהפרטים בדיוניים וחלקם אמת - וגם ביימתי אותו. בתחילת העבודה לא האמנתי שאני יושב עם הכוכב שפעם הערצתי, וגם כשמוני ישב אצלי בבית, זה היה משהו בלתי נתפס. אבל מהר מאוד עברנו לדבר על ספורט".

אתה יכול לכתוב מאוד פרובוקטיבי, אבל דווקא באישי, לא שומעים אותך מביע דעה נחרצת בענייני אקטואליה או תרבות. למה?

"הרשתות החברתיות נתנו אפשרות ביטוי לאנשים, לטוב ולרע. הרבה פעמים אני מוצא שאנשים מכלים את זמנם בווכחנות אינסופית והתבצרות בדעה. זה נחמד שיש דעתניים, אבל כשזה מתדרדר להשלכת אבנים זה על זה, אין תכלית. זה קורה בתרבות, ובפוליטיקה על אחת כמה וכמה. השנאה שדיברנו עליה היא הסיבה שאת מה שאני חושב, אני מעביר רק למי ולמה שאני צריך".

זה מצער לשמוע, האמת.

"אם אקח חלק בווכחנות ובלוחמנות האינסופית הזאת, אני אפסיד את האמנות שלי ואאבד כוחות. אני לא רוצה להיכנס למאבק שימרר לי את החיים. אני לא מספיק גדול נפש, ואנרגטית לא אוכל לחיות ככה. זאת בחירה שאני משלם עליה מחיר מצפוני. יש בה אלמנט אגואיסטי, אבל אני לא מתחרט עליה".

כאנדרדוג כרוני בתור אוהד הפועל, כבר היית צריך לגדל עור של דינוזאור.

"היה עוד שינוי אצלי עם השנאה בספורט. הגעתי למצב כזה, שכשמכבי מנצחת, אני יכול לפרגן לחברים צהובים שלי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות