הנקראות ביותר

מי יכול לחיות עם בזבזן ואגרן כפייתי

מתי בית המשפט או בית הדין צריכים להתערב בנושא בזבזנות של בני זוג?

גירושים /צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
גירושים /צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

בזבזנות ואגרנות יתר הן טענות נפוצות של בני זוג האחד כלפי השני במסגרת הליכי גירושים. לא פעם התלונות שלובות זו בזו, מאחר שה"אגרן" נוטה לרכוש כמויות גדולות של חפצים מיותרים, בין היתר מאחר שקשה לאתר את החפצים שכבר נרכשו אך נקברו בערימות הבלגן שבבית.

התלונות על בזבזנות ואגרנות של בן הזוג רלוונטיות לערכאות המשפטיות מ-3 היבטים: כטענה להפחתת גובה המזונות הנתבעים על-ידי ה"בזבזן", מן הטעם שהסכומים שהוא מוציא אינם משקפים את הצרכים האמיתיים, כחלק מדרישה לחלוקה בלתי שוויונית של הרכוש וכעילת גירושים.

דווקא לאור שכיחות התלונות בנושא זה, בתי המשפט ובתי הדין הרבניים נוטים לדחותן, בטענה כי אין זה מתפקידה של הערכאה השיפוטית לקבוע האם אישה שרוכשת בגדים ממותגים במקום בגדים זולים יותר נחשבת כבזבזנית, והאם גבר ששומר אוסף של מאות חוברות PC Magazine משנות ה-80 הוא אגרן, גם אם זה מוציא את בני זוגם מדעתם.

יתר על כן, גם אם בית המשפט יסכים לתחום את הגבול ולהגדיר בן זוג כ"בזבזן", אין פירוש הדבר כי יש מקום לפצות את בן זוגו על כך מבחינה כספית.

בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא, אשר דן בדרישת בעל לקבל מאשתו החזר על בזבוזיה המיותרים לטענתו במהלך הנישואים, סיכם את ההלכה המשפטית בנושא זה במילים אלה: "גם אם הייתה התובעת בזבזנית הנוטה להוציא הוצאות ניכרות על צרכיה שלה (כפי שהיא עצמה מודה), הנתבע הוא זה שבחר להינשא לתובעת ועשה זאת לטוב ולרע, ואין הוא יכול להלין כעת על אופיה ועל נטיותיה הבזבזניות ולבקשה לפצותו על כך. בני זוג אינם מפצים האחד את משנהו על התאכזבותם מאופיו או נוהגו של בן הזוג... כל עוד לא הוברחו כספים ו/או הוצאו כספים למטרות חריגות ללא ידיעת בן הזוג השני (כגון הימורים בסכומים גבוהים וחריגים, מתן מתנות בסכומים גבוהים ללא ידיעת בן הזוג, הוצאות משמעותיות עבור פילגש ו/או מאהב/ת וכיוצ"ב)".

קיראו עוד ב"גלובס"


מתי בית המשפט או בית הדין כן רואים לנכון להתערב? כאשר הבזבזנות או האגרנות הן פתולוגיות ומוכרות כהפרעה נפשית של ממש. בחודש שעבר בית הדין הרבני בנתניה קיבל תביעת גירושים שהגישה אישה, ואף חייב את הבעל בתשלום כתובתה, לאחר שהשתכנע כי נטייתו של הבעל לבזבזנות ואגרנות כפייתית היא כה קיצונית, עד כי למרות הטיפול הפסיכיאטרי שקיבל, החיים עמו הפכו לבלתי נסבלים מבחינה אובייקטיבית.

הנימוק ההלכתי עליו נשען בית הדין הרבני הוא המשנה, המונה רשימה של תקלות בגינן מחייבים בעל להתגרש: "ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי".  המשותף לרשימה אומללה זאת של גברים היא שתוצאת עיסוקיהם, תכונותיהם או המחלות מהם הם סובלים, היא שריח רע נודף מגופם, עד כי הדבר מעורר דחייה באישה, והיא אינה מסוגלת לקיים עימם יחסי אישות. באופן דומה גם האגרנות הכפייתית ממנה סבל הבעל במקרה זה הפכה את חדר השינה ואת יתר חדרי הבית למחסן חפצים שלא ניתן לנקותו, למוקד משיכה לחרקים ולמקור לריח רע בבית.

גם הבזבזנות הכפייתית של הבעל הוכרה כעילת גירושים, הפעם תוך השוואתה ל"רועה זונות" המאבד את כל הון המשפחה עבור צרכים בלתי ראויים. עם זאת, ספק אם גם במקרה קיצוני כזה, בזבזנותו של הבעל תזכה את האישה בפיצוי כספי למעט הכתובה. יש לזכור כי האישה ידעה על בעייתו של הבעל לאורך שנות הנישואים, אך במידה מסוימת השלימה עמה, שכן עד לפרוץ המשבר היא לא נקטה את האמצעים העומדים לרשותה כדי למנוע את התנהלותו חסרת האחריות, כמו למשל הגבלת זכותו למשיכת כספים מחשבונות הבנק. 

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il 

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתכשביה"ד הרבני מאפשר סחטנות