מוזיקה | יזהר אשדות מחדש באמצעות הליכה לשורשים

"כך הולך הרוח", האלבום של יזהר אשדות, ראוי להאזנות רבות. לא בגלל העבודה העצומה שהושקעה בו. ברוב האלבומים מושקעת עבודה, אבל היא מתמקדת בעיקר בהעמדת השירים המוכנים, בעיבודים, בשלל העניינים הטכניים. אצל אשדות באלבום הזה, היצירה עצמה - עוד לפני הכניסה לאולפן ההקלטות - היא המוקד. 12 קטעים באלבום, ודווקא מחציתם, האינסטרומנטליים, הם הסיבה העיקרית להקשיב לו.

נכון, גם השירים מעולים. אשדות הלחין את כולם בכישרונו המלודי (את "כפר צרפתי" הלחין עם שלומי שבן). המילים של יהלי סובול, וזו הפעם הראשונה שהוא כותב לאשדות אלבום שלם (כלומר מחצית. השאר כאמור שירים ללא מילים). אומנם סובול כבר כתב לו בעבר את השירים "במרחק נגיעה מכאן" ו"ריקוד קטן", אבל מחלקת המילים ביצירת אשדות חקוקה על שם אלונה קמחי בת זוגו, וסובול צולח בכבוד את הרף הגבוה שלה. לא מתרחק מסגנון כתיבתה, אבל גם מכניס את עצמו עם הגבריות האורבנית הלירית, שמעמיקה פנימה, אל ערי הנפש.

מגיע ל"כך הולך הרוח" האזנות רבות, כי הכי קל, נוח ומתבקש לעשות את מה שרוב היוצרים עושים. אשדות יכול היה לממש את תשוקת החידוש המתבקשת באמצעות צעצועים - גאדג'טים חדשים של אולפן, שמשכללים את חוויית יצירת האלבום (וגם בכך הוא התמחה והתמקצע, ויעיד אולפן ההקלטות שלו - חדר לידה איכותי שממנו הגיחו אלבומים של מיטב הזמרים). אבל אשדות בחר להתחדש באמצעות השלת המוכר והידוע. הוא העדיף ללכת אחורה, אל תחילת דרכו כמוזיקאי. להתאחד עם צעצועיו הראשונים - הסינטיסייזרים הישנים משנות ה-80 וה-90 - וליצור באמצעותם.

התוצאה היא איחוד מוצהר בין אשדות המוזיקאי לאשדות הזמר, וגם אלבום שבהאזנה ראשונה עשוי להישמע מבלבל ואפילו מוזר. בעוד שבדרך כלל, בהאזנה ראשונה לאלבום הציפייה היא להיחשף ליצירה קונבנציונלית, סטנדרטית במבנה שלה - שיר ועוד שיר, כמו אנשים חדשים שאתה תוהה אם תכניס לחייך, ועוד יותר - אם יישארו שם; באלבום הזה נתקפים בחוסר אוריינטציה. והיא מענגת, משום שזוהי תכליתה של יצירת האמנות - לערער את הקיים על מנת לנסחו מחדש.

"כך הולך הרוח", שאשדות הפיק ביחד עם משה לוי, נפתח ב"קמבודיה" - קטע אינסטרומנטלי חשמלי, שמצהיר בצליליו החורקניים והצורמניים במתכוון - לא באתי להנעים ולהקל. אני מציע נסיעה משותפת למחוזות לא נודעים ולא פשוטים. רוצים לנסוע איתי? והתשובה היא שכן, מומלץ להצטרף לנסיעה כי אשדות הוא הנהג ואפשר לבטוח בו - בזכות האינטליגנציה המוזיקלית הגבוהה שלו, יופיו כיוצר וניסיונו.

השירים באלבום הם ממתקי אנרגיה, כולל "זה לא הזמן", הדואט ההימנוני שלו עם דורון טלמון מ"ג'יין בורדו" - שיר שהוא קריאת השכמה, המצטרף אל שאר השירים הממריצים אל הדבר המשמעותי יותר - מופשטות הצלילים, והם גם מנוחה והפוגה מתובענותם המתגמלת. לא במקרה מופיע ברוב השירים מוטיב החלום (והשינה נוכחת גם בבודדים שלא), שהוא אופציה להבין את הקטעים האינסטרומנטליים. הקטעים הצליליים נשמעים לעיתים ניסיוניים ואוונגרדיים ומרמזים כי בין המילים ומאחוריהן קיים עולם אפל, שמעורר לעיתים תחושת מלחמה, אפוקליפסה ופליטות. האלבום מאפשר למאזין להיות בלש. לנסות לפתור את תעלומת הקשר בין השירים לנגטיבים שלהם, נטולי המילים. ייתכן שהפזמון בשיר "הפעם זה מרגיש אבוד" הוא רמז, שיר מפתח שמחבר בין שני העולמות.

שש שנים אחרי אלבומו הקודם, "עניין של הרגל", מגיעות לאשדות תשואות. השאיפה להתחדש בגילו ובמעמדו - ומימושה המוצלח - מעוררות כבוד. נדיר במוזיקה הישראלית שיוצר ותיק יזנח את טריטוריית היצירה הנוחה שלו וייצא להרפתקה של בריאת עולם חדש. ייתכן ש"כך הולך הרוח" הוא יצירת מופת. ההיסוס מההכרזה על התואר הזה נובע מכך שזוהי הגדרה מגבילה ופשטנית. הפוך ממה שהאלבום הזה שואף להיחוות.