חיים שפיגולנט עזב את ישראל בשנת 2002 ועבר להתגורר בארה"ב. בשנת 2003 הוציאה רשות המסים לשפיגולנט שומת מס, על-פי מיטב השפיטה, בסך כ-2.6 מיליון שקל, לאחר שדחתה דוח שהגיש שפיגולנט על הכנסותיו לשנת 1998. השומה נשלחה לכתובתו הרשומה של שפיגולנט בישראל, הגם שהוא עצמו כבר מכר את הבית והתגורר בחו"ל באותה תקופה.
השנים חלפו, ובינתיים תיק מס ההכנסה של שפיגולנט בוער, וכל המסמכים בו הושמדו. בשנת 2014 שקל שפיגולנט לחזור עם משפחתו לישראל, ולצורך כך פנה לרואה חשבון שיסדיר את חזרתו לארץ. אך במקום הטבות לתושב חוזר, גילה שפיגולנט לתדהמתו בור מס עמוק: רואה החשבון עדכן אותו כי קיימת שומת מס פתוחה נגדו בגין חוב משנת 1998, אשר צברה ריביות וקנסות ותפחה לסך של 10 מיליון שקל.
שפיגולנט ניסה להסביר לרשות המסים כי הוא לא חי בארץ לאורך העשור האחרון, וביקש להגיש השגה (ערעור) על השומה. אך כל הסבריו על כך שלא קיבל את שומת המס המקורית, היות שהתגורר בחו"ל ולא בארץ - לא הועילו. מס הכנסה דרש את כספו.
אי-ידיעה - לא סיבה לפטור
שפיגולנט הגיע לבית המשפט בתקווה ששם ימצא מזור, ומישהו יבין שלא ייתכן כי 12 שנה לאחר הוצאת השומה, ויותר מעשור מאז שעזב את הארץ, יידרש לשלם מיליונים על שומת מס שבכלל לא קיבל.
האם הצליח לשכנע את בית המשפט? התשובה לכך שלילית.
בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בלוד, קבע השופט אחיקם סטולר כי שפיגולנט התרשל בכך שלא בדק מה עלה בגורלו של הדוח שהגיש בשנת 1998, לאחר שהיגר מהארץ ומכר את ביתו, שהיווה את הכתובת הרשומה אצל פקיד השומה.
הסיפור הזה הוא אולי הביטוי המציאותי לאמיתותו של המשפט המוכר על כך ש"רק שני דברים בטוחים בחיים: מסים ומוות". סיפורו של שפיגולנט מלמד כי חוב מס לעולם לא נעלם, רק תופח.
ההחלטה בבית המשפט ניתנה בערעור שהגיש שפיגולנט על קביעת פקיד השומה שלא לאפשר לנישום להגיש השגה על השומה שהוצאה לו, לאחר שכבר חלפו 12 שנים מיום הוצאתה. לטענתו, הדוח שהגיש במהלך 1998 התיישן לפני שפקיד השומה הוציא לו את השומה החדשה, ולאור העובדה כי לא קיבל לידיו מעולם את נימוקי השומה - דינה להיחשב כבטלה.
לטענת שפיגולנט, על פקיד השומה היה להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת ההשגה, היות שהחוק מאפשר ארכה כזאת, בין היתר בשל הימצאות הנישום בחו"ל.
בית המשפט נדרש לשאלה - האם נשלחו נימוקי השומה לשפיגולנט במועד או האם נשלחו בכלל, לאור טענתו של שפיגולנט כי לא היה מודע לחוב הנטען ביחס לשנת 1998, וכי הוא ורואה החשבון שלו מעולם לא קיבלו אף מסמך ביחס לחוב זה.
בעדותו בבית המשפט טען נציג רשות המסים, המפקח שטיפל בתיק, כי אינו זוכר באופן ספציפי האם נימוקי השומה בתיק זה נשלחו כנדרש, אלא כי ככלל נהוג שנימוקי שומה נשלחים בסמוך לשידור השומה במחשב, וכי "סביר מאוד" שכך נעשה גם בתיק זה. היות שפקיד השומה לא שמר חומר בתיקו של שפיגולנט וביער את החומר מהתיק, לא ניתן היה להוכיח כי השומה נשלחה ומתי נשלחה.
אולם במקום שהיעדר היכולת להוכיח שהשומה נשלחה כנדרש, תפעל לטובת הנישום, לטובת שפיגולנט - היא פעלה לרעתו. בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענותיו של הנישום על כך שלא קיבל דברי דואר מרשות המסים מכמה סיבות.
לא עדכן את הכתובת
ראשית, נקבע כי שפיגולנט עצמו התרשל בכך שלא עדכן את כתובתו במשרדי פקיד השומה, ואף לא טרח לבדוק במשך שנים את מצב תיקו במס הכנסה. זאת, אף שידע שיש לו תיק פעיל, סביב הדוח שהגיש לשנת 1998. עוד נקבע כי רשות המסים הייתה רשאית לבער את החומר בתיק של שפיגולנט, על-פי חוק, בחלוף הזמן המחייב אותה בשמירת המסמכים.
בנסיבות אלה, השופט סטולר קבע כי הארכת מועד להגשת השגה לאחר חלוף 12 שנה תגרום לפקיד השומה נזק ראייתי של ממש, מאחר שאין לו כל יכולת להתגונן מפני הטענות שמעלה שפיגולנט, לאחר שהתיק בוער. זאת, כאשר מנגד גם לשפיגולנט אין ראיות רלוונטיות לסתור את השומה שהוצאה בשנת 2003.
לדברי השופט, "הארכת מועד להגשת השגה לאחר חלוף 12 שנה, כאשר אין בידי המשיב, כמו גם בידי המערער, ראיות לתמוך בטענות שמועלות על-ידו בשלב כה מאוחר, איננה מעשית. נוכח חלוף הזמן, אין בידי מי מהצדדים חומר שומתי כלשהו שבאמצעותו הוא יכול לבסס טיעון. הנזק הראייתי שנגרם למשיב (פקיד השומה, א' ל"ו) בשל הפנייה המאוחרת להגשת השגה, הוא בלתי ניתן לתיקון".
מסר חד וברור: אל תזניחו את תיק המס שלכם
נראה כי פסק הדין לרעתו של הנישום חיים שפיגולנט מעביר מסר חד וברור: אל תזניחו את תיק המס שלכם. מערכת היחסים של האזרחים עם מס הכנסה היא לא מסוג מערכות היחסים שמותר להזניח, לשכוח או לעבור לחו"ל ולחשוב ש"נפרדתם", ותם הקשר. בית המשפט מבהיר כי כל אזרח במדינה חייב לבדוק שתיק המס שלו סגור, פתור, ואין שום קצוות פתוחים, לפני שהוא עוזב את המדינה. כי אחרת האדם עלול למצוא את עצמו מול חובות מס עצומים. במקרה של שפיגולנט - חוב של 2.6 מיליון שקל שתפחו ל-10 מיליון.
מנגד, לדברי מומחה המס ממשרד אלתר, עו"ד שלומי רגב, המסר שעולה מפסק הדין מטריד הרבה יותר. "לא אחת אנחנו נתקלים בפסיקות או החלטות שגורמות לנו להרים גבה. אפילו קפקא היה מתקשה להאמין לכתוב בפסק הדין הזה. בית המשפט דרש מהמערער להוכיח כי הוא לא קיבל את המסמכים הנדרשים מרשות המסים שנים ארוכות קודם לכן.
"בתיקו של שפיגולנט ברשות המסים נמצאה הודעת נימוקי שומה אשר נושאת את התאריך 26 במאי 2005, כשהיא לא חתומה, ולא מוצמד אליה אישור משלוח דואר רשום, המעיד על משלוח לנישום. נוסף לכך, לא נמצאו בתיק מסמכים רלוונטיים אחרים. דומה כי המסקנה היחידה שאליה יכול היה בית המשפט להגיע היא ביטול השומה. אך באופן מפתיע קבע בית המשפט, לאחר התפלפלויות משפטיות מרשימות, כי 'המערער צריך להוכיח שלא קיבל את נימוקי השומה לפני 31/12/03'".
עוד לדברי עו"ד רגב, המשמעות היא - העברת נטל בלתי אפשרי אל כתפיו של האזרח. "המסקנה של בית המשפט היא: האזרח צריך להוכיח שלא קיבל מסמך לפני למעלה מ-10 שנים, ואם אינו יכול להוכיח זאת, עליו לשלם לקופת המדינה יותר מ-10 מיליון שקל. איך יכול אדם להוכיח שלא קיבל מסמך?! לא יותר מאשר הוא יכול להוכיח ש'אין לו אחות'".
עו"ד רגב מציין כי "ההחלטה עתידה להשפיע על עתידו ועל עתיד משפחתו של שפיגולנט, שכן אם ההחלטה לא תיהפך על-ידי בית המשפט העליון, ייאלץ שפיגולנט ככל הנראה להכריז על פשיטת-רגל, ואולי אף לא יוכל לשוב לישראל לעולם".
לטענת רגב, ההכרעה אינה רלוונטית רק למקרה הפרטי של שפיגולנט, והשלכות הרוחב שלה דרמטיות. "לאט אבל בטוח אנחנו הופכים למדינה שבה האזרח אשם עד שלא הוכיח את חפותו, במקום להפך. זה קרה לשפיגולנט עם רשות המסים, אבל לתחושתי זה יכול לקרות לכל אזרח במגעיו עם כל רשות אחרת של המדינה.
"יש מדינות כאלה בעולם; השאלה היא - האם אנחנו רוצים להימנות עימן? הסוגיה העולה מהחלטת בית המשפט צריכה להדיר שינה מכל אזרח במדינת ישראל, כי יום אחד הוא עלול למצוא את עצמו בנעליו של שפיגולנט".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
