איך סורקים מחשבות: כך תרמתי את מוחי למדע

א. אל תשאל מה המדע יכול לעשות בשבילך, אמרתי לעצמי בכניסה למכון המחקר באונ' ת"א, שאל מה אתה - אדם שלא שייך לקהילה המדעית ולא עוזר מספיק לקדם את האנושות - יכול לעשות למען המדע. אם אתה לא יכול להצטרף אליהם, עניתי לעצמי כשאני מצלצל בפעמון ומעוות עוד פתגם כמו תמיד כשאני מתרגש, תתנדב להשתתף במחקרים ובניסויים שלהם. הדלת נפתחה ונכנסתי למכון ה-MRI כדי לתת להם לסרוק לי את המוח.

כמה דקות אחר כך כבר שכבתי בתוך תיבת דימות התהודה המגנטית, נותן למדע ולבאי כוחו ליצור סביבי - במשך יותר משעה - שדה מגנטי חזק מספיק כדי לשנות את הסיבוב של הפרוטונים בתוך הגרעין האטומי של המימן שנמצא בכל מולקולת מים בגוף שלי: בדם, בשרירים, באיברים, במוח.

כמה השדה המגנטי חזק? בתחילת השנה נכנס ראג'ש מהארו בן ה-32 מהודו לחדר MRI עם בלון חמצן עשוי מתכת. המכונה, שנשארה דלוקה, שאבה אותו לתוכה יחד עם המכל והרגה אותו כמו מפלצת קדמונית של כוחות טבע שאנחנו רק חושבים שיש לנו שליטה עליהם.

אחר כך אני נותן להם להציף אותי בקרינת גלי רדיו בתדירות של כ-60 מגה-הרץ שמשנה את הכיוון של הפרוטונים. השינויים המבוקרים בכיוון הסיבוב של הפרוטונים מייצרים אות חשמלי ותהודה (רזוננס) מגנטית שנקלטת בסורקים והופכת להדמיה של רקמות המוח שלי. דברים כאלה יכולים לרגש אותי עד דמעות כמעט, ומכונת ה-MRI נראית לי, שנייה לפני שאני נכנס אליה, יפה יותר מכל השקיעות וההרים שראיתי ביחד. אני ממש עורג אליה, משתוקק כבר להיכנס פנימה כמו בהיפוך של תהליך הלידה.

כמה דקות אחר כך כבר הרגשתי אחרת לגמרי, אבל לא נקדים את המאוחר.

ב. המחקר שלקחתי בו חלק מנסה לבחון עוד, ולעומק, את הקשר בין המבנה האנטומי של המוח, על כל התעלות והסדקים והחדרים ומה לא, לתודעה ולתפקוד שלנו. הקשר כבר ידוע; למוזיקאים רבים יש אזור מוגדל (ברוקה שמו) בהמיספרה השמאלית שקשורה לשפה, בעוד שאצל נהגי מוניות בלונדון מוגדל דווקא ההיפוקמפוס, שקשור לזיכרון ולהתמצאות במרחב.

אם יהיו לחוקרים מספיק מוחות סרוקים שיניבו מספיק דאטה, ואם רמת ההדמיה תמשיך לעלות, נוכל להבין את המוח הרבה יותר טוב. הם רוצים למדוד את הדיפוזיה בתוך המוח שלי, לעבור במסילות העצביות, לשוטט בין האזורים והחדרים ולראות מי מחובר לאן ואיך. אם יהיו להם מספיק מוחות, אפשר יהיה להפוך את המידע לכמותי ולמצוא קורלציות בין מבנה המוח למחלות והתנהגות. בגדול, המטרה היא להפוך את הסריקה המוחית נפוצה ופופולרית כמו הבדיקה הגנטית. אני מודה שיש בזה גם אלמנטים מד"בים קצת מאיימים: אפשר יהיה, לדוגמה, לסרוק את המוחות של נערות ונערים וליצור סוג חדש לגמרי של הסללה - את לטכני, אתה למקצועי, את חיילת, אתה ספורטאי - אבל מאחר שהידע כמו ההבנה שלנו את המוח כל-כך רחוקים משם, אני מוכן לתת כתף וראש לכל מי שמנסה לצעוד קדימה.

וחוץ מזה, האמת שפשוט רציתי לראות את המוח שלי. את כל החלקים האחרים שלי, כולל כאלה שלא רציתי, כבר ראיתי מבפנים במגוון רחב של שיטות צילום והדמיה שחלקן היו נעימות פחות מאחרות (יום אחד, כשנכיר טוב יותר, אספר לכם מאיפה יוצא הדאבל-ג'יי) - וזו תמיד הייתה חוויה משונה ונעימה; הדם זורם, הלב פועם, הכליה עובדת - והכול בחושך. הגוף אפל כמו החלל.

אבל באף אחת מההדמיות ומהצילומים לא מצאתי את האני הזה שכולם מדברים עליו כל-כך הרבה זמן. אני חייב להיות במוח.

 דרור 9.8.18 / איור: תמיר שפר

ג. בצפון הודו ישבתי עשרה ימים במדיטציית ויפאסנה בדממה מוחלטת. אין לי בעיה להיות בשקט ואין לי בעיה להיות לבד. אלה המצבים המועדפים עליי. אני גם לא ראג'ש מהארו, אין עליי שום דבר מתכתי. שעה וקצת בתוך תיבת תהודה מגנטית לא אמורה להיות בעיה בשבילי, חשבתי, אבל הייתה זו אחת השעות המאתגרות, הקשות והטובות בחיי. לפחות מבחינה מוחית.

על אף האזהרות ולמרות אטמי האוזניים, הופתעתי מהרעש וההמולה שעושה המכונה בעודה יוצרת שדות מגנטים במוח שלי ואז מפציצה אותם בגלי רדיו; הכול רועם ומצפצף ומזמזם ומתכוונן ומקרקש בווליום אדיר שמכוון ישר אל תוך האוזניים שלך. זה כמו להיות על רצפת הייצור של מפעל טרקטורים.

אתה מתחיל לאבד את הקשר לעולם. הדבר הראשון שהולך זו האוריינטציה; קיבעו את ראשך, הרימו אותך, הסיעו אותך, אחרי כמה זמן אתה כבר לא בטוח מה למטה ומה למעלה, אם אתה שוכב או עומד. אחר כך אתה מאבד את תחושת הזמן. עברו עשרים דקות או שלושים שניות, אתה לא יכול לדעת. אתה מנסה לספור שניות, מתבלבל, מנסה שוב, ומשחרר. מתישהו באמצע השליש השני של השעה, אני חושב, התחלתי להיכנס לפרנויות. אולי נרדמתי ואני כבר שעות פה? אולי ימים? אני יודע מה קרה: התחילה מלחמה, הייתה רעידת אדמה, אחריה צונאמי. אין יותר ישראל. רק אני נשארתי, אבל אני כלוא בתוך מכונה והבניין עומד להתפוצץ. אני חייב לצאת מפה, אני חייב לצאת מפה עכשיו! אבל איך? איך? הראש שלי תפוס במין מתקן שדחוף בתוך מכונה ענקית בלב שדה מגנטי! אני לא יכול לשחרר את עצמי. אני חייב לקרוא לעזרה!

ד. ואז נכנס לתמונה הפחד השני שלי, והוא כנראה גדול יותר מהפחד להיות האיש האחרון בישראל שתקוע בתוך צינור מתכת בלב שדה מגנטי חזק שעומד להתפוצץ כל שנייה: הפחד לעשות פדיחות.

יש לי ביד מין משהו שהם נתנו לי ללחוץ עליו אם יש בעיה. אני גם יכול לנסות ולקרוא להם, הם הרי ישמעו אותי מעבר לזכוכית (אם הם חיים עדיין). כל מה שאני צריך לעשות כדי לצאת מהסיוט הזה, זה פשוט לעשות משהו, כל דבר. אבל אני לא עושה כלום. גם כשהמצוקה שלי גוברת והביטחון שלי מוחלט: משהו קרה, אחרת הם לא היו שוכחים ממני. אני כבר שעות פה. וככה אני צועק על עצמי לעשות משהו, אבל הפחד לעשות פדיחות לא נותן לי.

בייאושי, אני נזכר שקראתי עד כמה רציני הפחד של האנשים וכמה עמוקים הסרטים שחלקם עוברים ב-MRI ואני מרגיש שזו השליחות שלי, לעבור את הקטע הקלסטרופובי הרע במסע, להגיע לצד השני ולספר על זה לאנשים. אז אני נושם עמוק ועובר דרך הפחד, או שהוא עובר דרכי, עד שקול שואל אותי מרחוק אם אני בסדר. סבבה לגמרי, אמרתי.

אז אם יש לכם בדיקת MRI בקרוב, קחו את הטיפ הזה ממני ותעברו את הקטע הרע כמו שמטפסים הר: כי הוא שם. הוא תמיד היה שם, הפחד, הוא רק חיכה לרגע שתיכנס מרצונך לצינור מתכת. ולמה? כי הוא פחדן, זה למה. פשוט תעברו דרך זה. ואם לא בשבילכם, אז בשביל המדע שהפחד הוא האויב הכי גדול שלו. נראה לי שזו התשובה למה עוד אפשר לעשות למען המדע.

ה. סריקת MRI למוח זו בעיקר הזדמנות מעולה להיות עירני לתהליכי המחשבה שלך עצמך. זו אומנם לא הייתה בדיקת דימות תפקודית, לא נשאלתי שאלות. ועדיין, הידיעה שרואים את המוח שלך בזמן שאתה חושב, שונה מלראות את הריאות מתמלאות ומתרוקנות כשאתה נושם. קראתי שאדם חושב משהו כמו 70 אלף מחשבות ביום, קראתי, למרות שאין לי מושג איך סופרים.

בסוף אנחנו יושבים מול ההדמיה של המוח שלי. שום דבר ממה שחשבתי לא נראה על המסכים. פה קבלת ההחלטות, פה הראייה, פה השמיעה - אבל איפה אני? האזור של השפה קצת מוגדל אצלך, אומר החוקר, אתה רואה, הנה זה, פה, אתה מוזיקאי אולי? בהחלט, אני אומר. חוץ מזה, נראה שקיבלת מכה חזקה בראש כשהיית ילד.

היית צריך לראות את הילד השני, אני אומר לו.