הנקראות ביותר

ענישה מחמירה נגד התוקפים - עכשיו

שביתת האחיות הסתיימה, אבל הדרך למגר את האלימות ממסדרונות בתי החולים עדיין ארוכה

האחים והאחיות וליצנית רפואית במרכז הרפואי זיו בצפת, נושאים שלטים נגד אלימות / צילום: המרכז הרפואי זי
האחים והאחיות וליצנית רפואית במרכז הרפואי זיו בצפת, נושאים שלטים נגד אלימות / צילום: המרכז הרפואי זי

רק בשבוע שעבר שבתנו והנה כבר פינינו מקום לנושא אחר שיעלה לסדר היום הציבורי. אחרי הכול הכותרות כבר סימנו את ההצלחות וההבנות שהאחיות הגיעו אליהן בעקבות המאבק: יישום ההחלטות של הוועדה למיגור אלימות נגד הצוותים הרפואיים; הוספת תקנים חדשים לחדרי המיון, למערך הפסיכיאטרי ולמחלקות האונקולוגיות לילדים. עם זאת, מי שחי ונושם כמונו את המערכת הרפואית יודע שמדובר במחט בערימת שחת.

מזה 22 שנים שאני אחות, ודווקא מקרה האלימות הראשון שחוויתי מסרב להרפות מזכרוני. אולי דווקא משום שבאמת האמנתי, כמו הרבה מטופלים שקראו לי ושכמותי 'מלאך'- שהעבודה שלי היא שליחות  ושאני מצילה חיים. אז למה שיהיה מי שירצה לסכן אותי או יחשוב לפגוע בי?

דווקא בראשית דרכי, כשעבדתי במחלקה פנימית בבית חולים רמב"ם, הגעתי למיטת חולה שאושפז בחדר האוכל של המחלקה והוסב לחדר אישפוז עקב העומס. המטופל נפטר בעת שמשפחתו היתה לצידו והקיפה אותו. ברגע שהוא נפטר התפתח ריב קולני בין בני המשפחה על הירושה, כשגופתו עדיין מוטלת לפניהם. הייתי המומה ותמימה, ומבלי לחשוב אמרתי: "בבקשה אל תריבו פה, תכבדו אותו, את עצמכם ואת השוהים כאן". באותו רגע הונפה יד מאיימת לעברי, רצתי מהר, ברחתי ונעלתי את עצמי בחדרו של האח האחראי, עד שהגיע איש הביטחון.

אחרי המקרה הזה הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב למה בחרתי במקצוע הזה. אבל עשרות אסירי התודה שפקדו אותי מדי יום הזכירו לי היטב למה אני קמה כל יום בבוקר ויוצאת לעבוד - כדי לתת לאנשים את השירות והטיפול ברגעי הקושי, ברגעי הכאב ברגעי חוסר האונים, במקצוע הזה יש גם המון רגעי חסד.

אבל אף לא אחד או אחת מאיתנו תיארנו לעצמנו שנצטרך לפתח שרירים או להתכסות בשריון כדי להתמודד עם המטופלים שלנו. על אף מעטפת הביטחון והתמיכה לה זוכה כל איש מקצוע במסגרת המערכת הרפואית שבה הוא עובד, הצוות הרפואי חשוף לתגובותיהם האלימות, לעיתים אינסטנקטיביות ולפעמים אף מתוכננות מראש, של המטופלים שלנו וקרוביהם - רק כי מערכת הבריאות מיסודה לא ערוכה לטיפול הולם.

קיראו עוד ב"גלובס"


כמי שבחרה לעבוד במוקד ייעוץ טלפוני, אני ממשיכה לחוות גם אלימות מילולית, על בסיס יום-יומי. פעם אחר פעם אני נותרת פעורת פה פה נוכח היצירתיות ונוכח התעוזה לתקוף את מי שבא לעזור.

השביתה שהובלנו נועדה להעמיק את הטיפול בגילוי אלימות. לא רק טיפול נקודתי לעין המצלמה באולמות הכנסת לאחר עוד אירוע שיישכח עד המקרה הבא. הטיפול צריך בחקיקה חדה וברורה, שתכלול ענישה מחמירה - לא רק במקרים שיסתיימו במוות, אלא גם באלימות מילולית כפיזית. לא מחינו כדי שנוכל להציג רשימת מכולת של הישגים, המו"מ אתנו לא יכול להסתיים תוך שעות והפתרון למצב המחפיר שאנחנו נמצאים הוא לא פלסטר.

אני מבינה את חוסר האונים שנובע משעות ההמתנה הארוכות עד לקבלת הטיפול הרפואי, מהטרטורים, מכך שלא תמיד ניתן להשיג את הטיפול הנדרש, מכך שממתינים חודשים עד שמגיעים לרופא המומחה, מאשפוז במסדרונות ומחוסר בתקנים רפואיים - שגלוי לעיני כל. כתושבת הצפון אני חשתי לאורך השנים ועודי חשה את העומס והלחץ הזה עוד יותר.

כל עוד לא יבינו בממשלה שעל מנת לתקן את העוולות ברפואה הציבורית צריך הרבה כסף ומהר, יחד עם חקיקה מתאימה. פלסטר לא יעזור כאן - מערכת הבריאות שלנו מדממת מבפנים. חייבים להאיץ את התהליך - לפני שהבא בתור ישלם את המחיר.

■ הכותבת היא אחות ומובילת המאבק להבראת מערכת הבריאות הציבורית בצפון מטעם ארגון "הברית הישראלית". 

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!