השיעור שהסטארט-אפיסטים צריכים ללמוד מלברון ג'יימס

מאחורי הפתרונות שמציעים סטארט-אפים רבים, למשל בתחום המאבק בפשיעה, מסתתרת משמעות חברתית: הם נוטים לתת עוד כוח למי שממילא מחזיקים בו • בעולם ההייטק ומחוצה לו יש מי שמציעים גישה שונה

לברון ג'יימס / צילום: USA Today Sports
לברון ג'יימס / צילום: USA Today Sports

אמרה ידועה גורסת שכשיש לך פטיש, כל דבר נראה כמו מסמר. ואם המסמר עובר דרך קיר גבס ופוצע מישהו - לא נורא, נדביק עליו פלסטר. זו בדיוק הגישה שהרבה סטארט-אפים אימצו, לא בהכרח במודע: מסמרים ופלסטרים. רוצה לומר: במקום להביט על התמונה הגדולה ולמצוא פתרון רחב שיעקור את הבעיה מן השורש, סטארט-אפים רבים, רבים מדי, נצמדים לפטיש הכבד שהם מכירים היטב, זורקים איזו סיסמה על טובת הכלל, ומדביקים פלסטר אחרי פלסטר. מומיה של פלסטרים.

דוגמאות לכך אפשר למצוא בתחום המתפתח של מניעת פשיעה על בסיס ניתוח נתונים. זהו תחום שחברות כמו פלנטיר בעולם, או פיפל והמימד החמישי בישראל, מתמחות בו - כל אחת מהזווית הספציפית שלה. המשותף לחברות מהמגזר הזה הוא שהן פיתחו מערכת שמסוגלת, לדבריהן, לנתח כמויות גדולות של מידע ולפענח באמצעותן פשעים, או אפילו לחזות מראש את התרחשותם בהסתברות גבוהה. מעבר לכוונות הרווח של היזמים, יש כאן, לכאורה, גם מטרה חברתית.

אלא שהמידע שאותן חברות מתבססות עליו הוא מידע פרטי שלנו, שיוצא משליטתנו. פוסטים במדיה החברתית, סרטונים ממצלמות אבטחה, רישום כרטיסי טיסה שהוזמנו, שיחות טלפון, סריקת לוחיות רישוי, ניתוח נתונים רפואיים והרשימה עוד ארוכה. החברות בתחום מקפידות אולי שלא להסתבך עם החוק והרגולטור, אבל גם לא שואלות אותנו אם בכלל הסכמנו לעסקה הזאת.

מה אנחנו אמורים להרוויח ממנה? בסופו של תהליך, כך מקווים הסטארט-אפים, פשעים יפוענחו במהירות שיא, או שיימנעו עוד לפני שהתרחשו. לכאורה, נפלא ונהדר, אפילו אוטופי. רק שמעבר לבעיית אובדן הפרטיות, לחברות מהסקטור הזה אין שאיפה לקבוע באילו דרכים ישתמשו הרשויות במערכת שלהם, ובמקרה הטוב הן מתחייבות לא למכור אותן למשטרים דיקטטוריים. לא הן אלה שיבלמו את הנטייה להקל ראש באלימות נגד נשים, או להתמקד בפשעים שפענוחם מצטלם טוב יותר בטלוויזיה ולא באחרים, שעל פי רוב מבוצעים נגד קבוצות מיעוט. פוליטיקה, אתם יודעים.

תסמונת ג'יימס בונד

הגישה הזאת לא ייחודית רק לסטארט-אפים נלהבים. גם הכנסת תופסת טרמפ על עגלת הפופוליסטיות הטכנולוגית: כזו היא הצעת "חוק הפייסבוק", שמטרתו במקור הייתה לאפשר הסרת תכני הסתה, ובפועל אמור היה להקנות לממשלה סמכויות נרחבות לצנזר ולמחוק כל תוכן ברשתות החברתיות ובאינטרנט בכלל. למרבה השמחה החוק הוקפא בחודש שעבר, רגע לפני שאושר באופן סופי ואפשר סתימת פיות מקוונת בהיקף נרחב. כזו היא גם הצעת החוק לסינון אתרים והסרת תכנים פוגעניים - "חוק הפורנו" - שמטרתה לחייב ספקיות אינטרנט לחסום אתרי פורנו והימורים מראש, אלא אם לקוחות יבקשו להסיר את החסימה. ועוד לא דיברנו על המאגר הביומטרי.

המשותף לכל היוזמות האלה הוא מגדל השן שהיזמים והפוליטיקאים יושבים בו, ומשוכנעים שאם רק יפעילו את האמצעים הטכנולוגיים הנכונים - הם יושיעו את האזרחים. סוג של תסמונת ג'יימס בונד: לשאוף להציל את העולם, בלי לחשוב על הנזק והחורבן שאתה עלול לחולל בדרך, ומבלי ששאלת את העולם אם הוא רוצה להינצל ואיך.

אלה יכולים להיות אנשי הייטק שמגיעים מרקע מבוסס ועתיר פריבילגיות, ולכן מוותרים בנדיבות על פרטיותם ופרטיותנו. אלא יכולים להיות אנשי צבא, שרגילים לחברה שבה הרצון החופשי של הפרט לא עומד בראש סדר העדיפויות. אלה יכולים להיות פוליטיקאים שאיש לא מתעמר בהם. כל אלה מבקשים לשלול מאיתנו את הזכות לבחור עם מי ברצוננו לחלוק מידע, כמה ואיך - גם אם אין לנו דבר להסתיר. נכון, פשיעה זה לא דבר שצריך להקל בו ראש, אבל היא לא יכולה להצדיק כל פתרון שמתייחס בזלזול לזכויות שלנו.

האימפקט נכנס לתמונה

סטארט-אפים אולי מנסים להמציא מוצרים יוצאי דופן, אבל במקרים רבים ההסברים לנחיצותם חוזרים על עצמם: "למען עתיד ילדינו", "למען חברה נקייה מפשיעה" או "למען עולם טוב יותר" הם מכריזים בעיניים נוצצות. הכל תמיד נאצל כל כך, מסך עשן שמסתיר את העובדה שכופים עלינו עסקה בעייתית. כך מתפקדים אנשי הטק, פורצי הדרך לכאורה, כסוכנים הטובים ביותר של המצב הקיים, ונותנים עוד כוח בידי מי שממילא מחזיקים בו. רק על דבר אחד הם לא חושבים: לפעול לשינוי השיטה.

שימו לב, לדוגמה, לכדורסלן-העל לברון ג'יימס. לא רק שהוא מממן מלגות לילדים מאקרון, עיר הולדתו, בחודש שעבר הכריז על פתיחת I Promise, בית ספר לילדים ממשפחות בסיכון בעיר. בנוסף ליום לימודים ארוך, ארוחות בוקר וצהריים, אופניים והסעות חינם ומלגות ללימודים בקולג', בכוונת ג'יימס לסייע להורי הילדים למצוא עבודה. זו בדיוק הדרך לא להסתפק בפתרון שטחי, שרק מצטלם טוב, אלא לחשוב על הקהילה במובן הרחב יותר.

המטרה של לברון בפרויקט הזה היא כמובן לא כסף: יש לו מספיק ממנו, ומדובר בבית ספר ציבורי. אלא שצורת החשיבה הזאת לא סותרת הפקת רווח: גם בתוך עולם ההייטק אנו עדים לעלייתן של קרנות האימפקט, שמבקשות לקדם שינוי חברתי (גם אם לא בהכרח מהבסיס), ומשקיעות בחברות שמבקשות לעשות זאת.

סטארט-אפים ככלל אוהבים לדבר על שיפור החברה, אך זה בדיוק ההבדל בינם לבין מיזמי האימפקט או בינם לבין לברון ג'יימס: הראשונים מנופפים באצבע ומאיימים על פושעים, האחרונים נותנים להם הזדמנות ותקווה ובכך מונעים מהם להתגלגל לחיי פשע. רוצים לדבר על מניעת הבעיה מראש? זו הדרך האמיתית לעשות זאת. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא גלובס טק?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988