הנקראות ביותר

דון לני גבאי: "איש לא חיכה לי בחוץ, וזה גמר לי את הנשמה"

דון לני גבאי כבר הייתה כוכבת ילדים, כשהיא החליטה לעצור הכול בשביל ללמוד משחק במטרה לכבוש גם את עולם המבוגרים. כשסיימה היא גילתה שני דברים: הראשון, שהעגלה נוסעת אין עצור, והשני, שעולם הילדים הוא המקום שבו היא רוצה להיות. ראיון

דון לני גבאי  / צילום: שלומי יוסף
דון לני גבאי / צילום: שלומי יוסף

אין קיצורי דרך למקום ששווה להגיע אליו, אומר הפתגם, ומתברר שהוא תקף גם כשמדובר במסלול מעגלי, שלוקח אותך פחות או יותר אל נקודת המוצא שלך. את הלקח הזה למדה על בשרה כוכבת הילדים דון לני גבאי, שבגיל 25 קטעה קריירת ילדים משגשגת, מפנקת ומתגמלת כדי ללמוד משחק ולכבוש את המגרש של הגדולים, ובסופו של המסע החליטה שהכי מתאים לה להיות... כוכבת ילדים. שש שנים אחרי הצעד ההוא, בוגרת יורם לוינשטיין וכבר אמא, דון לני גבאי מגלמת את התפקיד הראשי בהצגה "מולאן" בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שיוצג בפסטיבל ירון בחול המועד סוכות במוזיאון תל אביב לאמנות - ונחושה שאין בה חרטה.

"מעולם לא בדקתי אם יש לי את היכולת לעבוד למבוגרים, והייתי חייבת לעשות את זה", היא אומרת, כשקבוצת ילדות מזהות אותה מאחורי קיר הזכוכית של בית הקפה, ומתלחשת בהתרגשות. "מה ששבר אותי היה האודישן לתפקיד למבוגרים, שכשניגשתי אליו אמרו לי: עד שאין לך 'תעודת שחקן לא אתן לך להתקבל. זה היה מעליב. היום אני יכולה להגיד שהלימודים לא נתנו כישרון, אלא פיתחו אותו".

לא חסרים שחקנים ושחקניות שלא למדו משחק והפכו למגה סטארים.
"הייתי צריכה את יורם לוינשטיין, כדי להוציא מהלב שלי את האמת. את זה חיפשתי. זה היה תהליך קשה. בערוץ הילדים מלמדים אותך לשמור על פרטיות, להציג תדמית נקייה. יורם רצה את ההפך ממני ולא ויתר".

אני עדיין לא מבינה למה זה היה כל-כך חשוב לך.
"כדי להגיע למה שקרה באמצע שנה ב'. היה לנו תרגיל קונפליקט עם רפי ניב (המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע), והיינו צריכים להביא לכיתה קונפליקט מהבית. לי לא היה מה להביא - לא עברתי אונס, לא הרביצו לי - ואז החלטתי שאביא סיטואציה עם אמא שלי, וכשהתחלתי לחפור, הבנתי עד כמה היא הייתה משמעותית בשבילי.

"לא רציתי לחזור ללימודים בסוף שנה א', לא רציתי ללכלך את עצמי. התחלתי ללכת לפסיכולוגית, והיא עודדה אותי להמשיך, להתמודד עם מה שלא נוח לי ושאחר כך אוכל לפרוש. אז עליתי לתרגיל הקונפליקט, שעסק בזה שאמא דחפה אותי ללמוד משחק - ולא רציתי. בגיל שבע קיבלתי את התפקיד הראשון שלי בתיאטרון. לפני זה הסתובבתי כל הזמן מאחורי הקלעים, כי לאמא לא היה כסף לבייביסיטר, עד החודש התשיעי היא הייתה איתי על הבמה".

אמא שלך, רק נאמר, היא יפה גבאי, שחקנית ואחת המדבבות המיתולוגיות, שעל שמה רשומות דמויות כמו מרקו, פומיקי, בינבה, עליסה בארץ הפלאות.
"כן, יש לי עוד שני אחים גדולים ואחות קטנה, שלצערי גם היא שחקנית".

למה לצערך?
"כי אני יודעת מה זה לעבור תקופות קשות כשאין עבודה".

במקרה שלך האין עבודה היה מבחירה. היית על גג העולם.
"לא היה אכפת לי לחיות על קרקרים ומים, להצטמצם, כי העקרונות שלי יותר חשובים מכסף. היו לי בעבר בני זוג עשירים ובחרתי שלא להיות איתם, אלא לחיות עם שחקן (עופר רוטנברג)".

אוקיי - וקיבלת "תעודת שחקנית", אלא שאז כבר אף אחד לא חיכה לך.
"חלק מזה היה בחירה שלי. מאז שזוהר נולדה, הורדתי קצב, כי אין לי מטפלת ויש לי רק עזרה מאמא, וזה מה שעושה לי אושר, גם אם זה אומר שהחשבון בסופר יצטמצם. אני זוכרת שכשהייתי ילדה והייתי הולכת עם אמא לקניות, מדף הממתקים היה מטריף אותי, ולא ביקשתי כלום, כי ידעתי שאי-אפשר. ככה גם עם מילקי. רק בשבועות היא הייתה קונה לנו. עד היום מילקי זה פינוק".

איך מימנת את הלימודים?
"חסכתי הרבה בערוץ הילדים, כי ההורים לחצו עליי לחסוך, אז לא הייתי מהסטודנטים שהיו צריכים לקרוע את עצמם, הייתי מהמפונקים. אבל בסטודיו לקחתי על עצמי את העבודות הכי מסריחות. לפתוח את פתח הביוב".

כי רצית להוכיח שאת לא נסיכה מפונקת?
"כי אני אוהבת לנקות ואני לא מפחדת ללכלך את הידיים. הבעיה שלי הייתה ללכלך את עצמי, לחשוף את הצדדים המכוערים שלי. בשנה הראשונה צחקתי כל הזמן על זה שאני כוכבת ילדים. ואז במשימת הקונפליקט אמרתי לאמא: תפסיקי לגרום לי להיות כמוך וללכת אחרייך".

ובכל זאת את הולכת אחריה. בדיבוב, במשחק, בעולם הילדים.
"נכון, ודומה לה יותר מתמיד, אפילו יש לנו את אותו טעם בבגדים. אבל היה לי חשוב להגיד את זה אז. אחרי שלושה מפגשים עם הפסיכולוגית, סיפרתי לאמא שהתחלתי ללכת לטיפול וגיליתי שהיא הייתה גם המטפלת שלה לפני המון זמן".

אפילו בפסיכולוגית חלקתן?
"אבל לא מאותן סיבות - היא לא חיפשה את עצמה והתייסרה כמוני, כדי להבין שהיא אוהבת את מה שהיא עושה".

בואי נחזור לרגע שבו את מסיימת ללמוד. מה אז?
"אחרי שלוש שנים שבהן הייתי עסוקה עד מעל הראש, אף אחד לא חיכה לי בחוץ, ריק מוחלט. זה גמר לי את הנשמה. טסתי לאחי באפריקה, יש לו שם כל מיני עסקים, תחנת דלק, סוכנות רכב, שקלתי להיות אשת עסקים. חזרתי וניסיתי להחיות קשרים מפעם, מיילים, אסאמסים, שום דבר. ככה כמעט שנה".

ממה התפרנסת?
"לא ממש התפרנסתי. דווקא אז נפרדתי מבן זוג שהיה לי ארבע שנים, שהיה לי מאוד בטוח איתו - ועברתי לגור לבד. הייתי חייבת לעצמי את ההזדמנות של לשלם שכר דירה לבד, להחזיק בית. זאת הייתה השנה הכי מלמדת שהייתה לי בחיים, בעיקר איך להעסיק את עצמי בשעות המתות שבהן אני לא עובדת. ואז פגשתי את עופר רוטנברג, בן הזוג שלי. רציתי ילד, ואז גם התחילה להתגבש ההבנה שאני רוצה לעבוד עם ילדים. רציתי לעבוד איתם מאז ומעולם, סטיתי קצת וזה יישר אותי בחזרה למקום שאני אוהבת, מאמינה בו ורוצה אותו".

ואז הגיע האודישן ל"מולאן".
"עם כל הבנות מהשכבה בסטודיו. התקשרתי לתיאטרון אורנה פורת, שלחתי קורות חיים והזמינו אותי. בהתחלה התלבטתי בכלל אם ללכת, כי היה לי קשה להיות כמו כולם, בעיקר כשמדובר בעולם הילדים, ואיך זה שהשם לא עוזר לי".

בכנות, לא היה רגע שבו תפסת את הראש ושאלת את עצמך: מה עשיתי?
"אני לא אצטער על שום דבר שעשיתי. כל דבר הוביל אותי הלאה. עשיתי אודישן הכי פצצה שיכול להיות, כי ידעתי שאני הכי טובה. 'מולאן' היא בול אני. מישהי שהיא קצת טום בוי, כמו אמא. כשמולאן עלתה נכנסתי להיריון, הופעתי עד החודש השביעי ואחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה, כי זה התפקיד שלי".

מינפת את "מולאן" כדי לקבל עוד עבודה?
"אף אחד לא יתקשר אליך ויגיד לך 'בואי'. אם לא תתקשרי ותלחצי, לא יחשבו עלייך, כי יש כל-כך הרבה היצע. בשנה ד' חינכו אותנו ליזום. היינו יושבים פעם בשבוע ומשווקים את עצמנו, עושים טלפונים, מזמינים אנשים בתעשייה להצגות, דוחפים את עצמנו. אז יזמתי פגישות, שלחתי אסאמסים, ודברים התחילו לזוז. החלטתי שאני שולחת את זוהר לגן בגיל 11 חודשים וממש עוד מעט זה קורה, ואני אוכל להקדיש את עצמי לפרויקט הבא שלי. אני עובדת על מותג ילדים שיישא את השם שלי".

סוג של "דון הקטנה"?
"משהו אחר. אמא כותבת אותו ועופר עוזר בהפקה. הכול עוד בשלב הגיבוש, אבל יש מותג ואני רוצה לכוון אותו לילדים קטנים. אני מביאה את הייחוד שלי, את התכנים של פעם - איכותיים וחינוכיים. ראיתי כמה הצגות לילדים ורציתי לקבור את עצמי, אני רוצה להביא אלטרנטיבה. כשהייתי בערוץ הילדים אף פעם לא היה לי בראש להיות כוכבת ילדים, כי התנהלתי בתוך משהו שקרה, וזה היה נהדר וכלכלי מאוד, אבל זה היה בשנות העשרים שלי. כשזה מפסיק, זה הזמן לקחת אחריות על החיים שלך. לא אשב לחכות יותר, זהו".

אישי: 31, בזוגיות 1, מתגוררת בתל אביב

אקטואלי: מגלמת את מולאן בהצגה בבימויה של צביה הוברמן בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. ההצגה תעלה בחול המועד סוכות, במסגרת פסטיבל ירון, שייערך במוזיאון תל אביב לאמנות

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות