הנקראות ביותר

בנט צודק: בישראל יש קרטל אוניברסיטאי שפוחד מתחרות

האוניברסיטאות הוותיקות, שהתחייבותן לפנסיה תקציבית עומדת על כ-25 מיליארד שקל, הן האחרונות שיכולות להתלונן על מינהל לא תקין באישור הפקולטה לרפואה באריאל

"לצערי, ההתנהלות של ראשי האוניברסיטאות היא של קרטל. קבוצה סגורה שמקבלת 10 מיליארד שקל בשנה ורגילה לקבוע לעצמה ולמנוע תחרות. כך מנעו במשך שנים קבלת דוקטורט במרכז הבינתחומי עד שאישרנו; כך מנעו את הפיכת אריאל לאוניברסיטה, עד שגדעון סער אישר; וכך עתה. ימי הקרטל נגמרו"

(שר החינוך נפתלי בנט, לפני כחודש, אחרי עוד ניסיון לשנות את ההחלטה על פתיחת פקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל)

1.

האבחנה החריפה והמדויקת של בנט על קרטליזם בשוק ההשכלה הגבוהה לא הכתה גלים, משום מה. מה שכן הכה גלים, באופן לא מפתיע, היו הטענות של ראשי הקרטל, כפי שהגדיר אותם בנט, ואני מסכים איתו לחלוטין. בחודשים האחרונים פתחו ראשי אותו קרטל (כלומר, ראשי האוניברסיטאות הוותיקות) בקמפיין תקשורתי, בערוצי התקשורת המסונפים להם, המנסה לצייר את ההחלטה לפתוח פקולטה לרפואה באריאל כ"הליך לא תקין". לא מדובר חלילה בעניין של "ימין או שמאל", הוסיפו, אלא רק בדאגה עמוקה ובלתי מתפשרת על הליכי מינהל תקין.

אין ספק, למי שהחליט ללכת לקמפיין תחת הכותרת "זה לא ימין או שמאל, זה רק הליכים תקינים", יש חוש הומור מאוד מפותח. ודאי שזה עניין של ימין ושמאל, בדיוק כפי שהמאבק במתווה הגז היה של ימין ושמאל (מאבק שהשמאל נכשל בו כישלון חרוץ. המתווה מאוד מוצלח). הבעיה של ראשי קרטל האוניברסיטאות הוותיקות הוא קודם כול אריאל, כי אם הם היו מודאגים מהליכי מינהל תקין הם היו כבר כותבים מזמן מכתבים זועמים על חריגות השכר באוניברסיטאות שלהם, על פשיטת הרגל המעשית של האוניברסיטה העברית ועל תוכנית החילוץ של המדינה, על תנאי הפנסיה התקציבית ועל ההתחייבויות הענקיות שהם דאגו לנפח במשך שנים ארוכות. כל זה לא מדאיג אותם, להם מותר הכול - לצפצף על החוק, לצפצף על המינהל התקין, לצפצף על כספי ציבור. עד שזה מגיע לאוניברסיטת אריאל: פתאום הפקולטה לרפואה שם היא הבעיה החמורה מכול. איזו צביעות. מיליארדי שקלים ויותר נזרקים לשווא על שכר לא מידתי, על פנסיות תקציביות לא מידתיות, אבל מה שמדאיג את ראשי הקרטל הוא שיש להם תחרות. פתאום כל מליצי היושר של הכלכלה הקפיטליסטית, שמרביצים בתלמידים שלהם את התורה הזאת בפקולטות לכלכלה, לא מסוגלים לקבל את תוצאות התחרות כשזה נוגע להם.

2.

לפני עשרה ימים נחנכה הפקולטה לרפואה בטקס חגיגי בהשתתפות שלדון ומרים אדלסון שסייעו בהקמתה, בנט, הנשיא ראובן ריבלין ועוד. בנט חזר פחות או יותר על המסר שבו פתחתי: "זה היה כמו טיפול שורש כשעשרות מנסים לעצור את רופא השיניים מלעשות את זה. היו הרבה אנשים שניסו למנוע את זה, יש קרטל אוניברסיטאי במדינת ישראל, ניסו לעצור אותנו".

בקרב המאסף ניסו שלושה פרופסורים - מונא מארון, יוסי שיין וישעיהו טלמון (מאוניברסיטאות חיפה, ת"א והטכניון) לסכל את פתיחת הפקולטה במשלוח מכתבים שהופצו כמובן לתקשורת מיד, עם אותן סיסמאות: "ההחלטה התקבלה בהליכים מואצים ולא תקינים. ההכרעות התקבלו ללא דיון אקדמי ומקצועי ממצה ובניגוד לנהלים מקובלים. מקורן של החלטות אלו במניעים הנובעים לדעתנו משיקולים זרים ופוגעים בערכים ובצרכים של ההשכלה הגבוהה במדינה". מעניין: כששלטון מפא"י הקים קרטלים אוניברסיטאיים - זה היה בסדר ולא משיקולים זרים. כשבנט מנסה להקים להם תחרות, גם אם לתחרות קוראים אוניברסיטת אריאל שמזוהה עם הימין ועם אדלסון - פתאום זה שיקולים זרים. הכול פוליטי והכול עטוף תמיד בסיסמאות של "ערכים", "דמוקרטיה", "צרכים" ועוד מילים יפות וריקות מתוכן.

3.

עד כמה זה עניין של תחרות ולא של מינהל תקין, אפשר היה ללמוד מדוח המבקר על הכשרת רופאים בישראל שפורסם במאי השנה. הכשרת הרופאים הרופאים עד קבלת תואר "מומחה" מתבצעת בשלושה שלבים: לימודי רפואה, סטאז' והתמחות. שתי מערכות ציבוריות נפרדות עוסקות בהכשרת רופאי העתיד: האחת, מחלקות בתי החולים שבהן מתבצע חלק ניכר מההכשרה (מה שקרוי "שדות קליניים"), והשנייה - הפקולטות לרפואה באוניברסיטאות, הכפופות למועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב הפועלת במסגרתה, ומתקצבת את לימודי הרפואה. לימודי הרפואה בארץ מתקיימים בחמש אוניברסיטאות וכן בבתי חולים כלליים ממשלתיים, בבתי החולים הפסיכיאטריים, בבתי החולים של קופת חולים כללית ובבתי החולים הציבוריים. היחסים והממשקים שבין בתי החולים והפקולטות נקבעים באמצעות הסדרים שונים, שהמבקר מותח עליהם ביקורת. לפי המבקר, ב-2015 הנפיק משרד הבריאות 1,259 רישיונות חדשים לרופאים, 540 מהם (43%) ישראלים בוגרי אוניברסטיאות בחו"ל. בשנת 2015-2016 למדו רפואה בישראל כ-3,800 סטודנטים. במקביל אלפי סטודנטים ישראלים למדו רפואה בחו"ל.

התלונות הרווחות בשוק הבריאות הן שיש מחסור ב"שדות קליניים", כלומר במקומות הכשרה. בדוח המבקר מתוארת דוגמה להשפעת ההחלטה על הקמת פקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל: החשש של אוניברסיטת ת"א הוא שבשל שיתופי פעולה שתיצור אריאל עם בתי חולים במרכז הארץ לאיתור שדות קליניים ייפגע המאגר הקיים שלה. המבקר מצטט פרוטוקול של ישיבת פורום הדיקאנים של הפקולטות לרפואה מדצמבר 2016, שבו נכתב: "פרופ' גרוסמן, דיקאן הפקולטה לרפואה בת"א, נקלע למצב קשה ובודק איך למזער את הנזק העלול להיגרם לפקולטה בת"א". התיאור הזה מתאים בדיוק למצב של "תחרות" בין הפקולטות, שזה בסך הכול בריא. אמנם המבקר מותח ביקורת על כך שהשילוב של מצוקה במקומות להכשרה קלינית, תחרות בעייתית, יצירת הסכמים כובלים והיעדר אסדרה פותח פתח ל"שוק פרוע", הפעלת לחצים, קביעת התניות, העלאת דרישות והצעת תשלומים שאינם מאוזנים, ובלבד שניתן יהיה להבטיח את ההכשרה הקלינית - אבל זו בעיה אחרת, בעיה של הרגולטור של שוק הבריאות, ושמו משרד הבריאות. זה לא צריך למנוע מהתחרות להתקיים, כלומר, להגדיל את מספר הפקולטות לרפואה.

המספרים מצדיקים זאת. לפי נתוני משרד הבריאות, נכון ל-2016, מספר הרופאים לאלף איש עומד בישראל על 3.1 לעומת 3.3 בממוצע ב-OECD. אצל האחיות המצב הרבה יותר גרוע: 5.0 לעומת 9.3 בממוצע ושיעור לימודי הרפואה למאה אלף איש עומד בישראל על 6.8% לעומת 12.1% בממוצע. הפער הזה מוסבר באלפי הסטודנטים הישראלים שלומדים בחו"ל בגלל דרישות הקבלה הגבוהות מאוד בארץ.

4.

הנה כמה מספרים על הקרטל האוניברסיטאי: מתוך תקציב של יותר מ-10 מיליארד שקל, הרוב הולך קרוב לכ-70% הולך לאוניברסיטאות, ומתוכם הרוב מוזרם לאוניברסיטאות הוותיקות: 4 מיליארד שקל לעברית, לת"א ולטכניון יחד, והשאר והשאר לבר-אילן, בן-גוריון, חיפה, מכון ויצמן ועוד. אריאל קיבלה בתשע"ח, לפי התקציב, כ-260 מיליון שקל, בקושי 3% מהתקציב הכולל של ההשכלה הגבוהה.

הפנסיות התקציביות הן, אפשר לומר, מחלה מדבקת בכל הסקטור הציבורי, וגם באוניברסיטאות היא באה על חשבון כספי המסים ומתקציב המדינה, שמממן מדי שנה את הפנסיות המנופחות. סך הכול חבות הפנסיות באוניברסיטאות מגיע לסכום אדיר של 30 מיליארד שקל.

התחייבויות הפניה התקציבית באוניברסיטאות הוותיקות

על השכר שמשולם באוניברסיטאות לאנשי הסגל הבכיר אפשר ללמוד מהטבלאות המצורפות. אין לי בעיה עם שכר גבוה; יש לי בעיה עם שכר שמגיע לרמות של 100 אלף שקל, כשבחלק מהמקרים יש לאנשי הסגל עיסוקים נוספים ומכניסים (למשל, לימודים במכללות), שבמקרים רבים באים על חשבון העבודה הציבורית (אגב, בדיוק כמו אצל הרופאים). רק לשם השוואה: עלות השכר הממוצעת באוניברסיטת אריאל לשנת 2016 היא 15,700 שקל, 30% פחות מהאוניברסיטאות הוותיקות.

שכר חמשת הבכירים באוניברסיטאות הוותיקות

5.

הבעיה בהשכלה הגבוהה איננה רק של הפקולטות לרפואה, אלא של יעילות והסטת תקציבים למקצועות פרודוקטיביים על חשבון מקצועות שאינם כאלה. בציבור נוצר הרושם שבנט, באמצעות קמפיין המתמטיקה שלו, עושה זאת על חשבון מדעי החברה והרוח. זה פשוט לא נכון. בנט עושה תיקון למצב לא בריא שראשי הקרטל העדיפו להנציח במשך שנים ארוכות. על פי כל המחקרים, בין היתר של הכלכלן הראשי באוצר, ישראל מאופיינת בשיעור גבוה של בוגרי מדעי החברה והמשפטים ואינה מאופיינת בשיעור גבוה של בוגרי מדעי המחשב, למשל, אף שתעשיית ההייטק הישראלית היא עוגן חשוב בצמיחה במשק. ישראל נמצאת במקומות גבוהים מאוד בשיעור בוגרי תואר ראשון במדעי החברה וההתנהגות וגם במשפטים בכל מדדי ההשוואה העולמיים. לעומת זאת, ישראל קרובה לממוצע בשיעור הבוגרים בלימודי המחשב. התוצאה היא שיש עודף בעורכי דין אבל מחסור בבוגרי מדעי המחשב וגם מחסור ברופאים. כמובן, התוצאה הכלכלית של המחסור גורמת לעליית שכר במקצועות הללו והם בין המתוגמלים ביותר במשק.

בעבר ציטטתי כאן את שמואל סלבין, לשעבר מנכ"ל האוצר וחבר הוועדה לתכנון ולתקצוב ההשכלה הגבוהה בישראל, שידוע כתומך ליכוד ובנימין נתניהו, מתוך ראיון ל"גלובס" (27 ביולי 2017): "המדינה חייבת לתת את מרב המשאבים הלאומיים לאשכולות מדעי הטבע, ההנדסה, מדעי החיים והרפואה, כי הם תורמים לשיפור החיים, להארכת החיים, לשיפורים הטכנולוגיים במדעי המחשב, בסלולר ועוד. לעומת זאת, מדעי החברה והרוח, ובעיקר המחלקות של מדע המדינה, סוציולוגיה והיסטוריה, לא תרמו מאומה ב-50 השנים האחרונות לאנושות בכלל ולישראל בפרט. הן הפכו למחלקות פוליטיות דלות מחשבה, מונוליטיות, לא מתקיים בהן ויכוח אקדמי אמיתי... ולכן הן דועכות ולא באים אליהן סטודנטים. לכן הכסף הציבורי הגדול לא צריך לעבור אליהן. מי שרוצה ללמד מדעי רוח מוטים לכיוון אחד - שיתכבד להקים מכון פרטי וילמד את זה שם".

זה בדיוק מה שצריך להמשיך לעשות שר החינוך בנט. לתקן את הנזקים ארוכי השנים של קרטל ההשכלה הגבוהה, שפוגע בכלכלה הישראלית ובצמיחה במשק.

6.

לגבי המחסור באחיות, אחד הקולות הבולטים בנושא הוא ד"ר מנחם חיים ברייר, סגן מנהל בית החולים מעייני הישועה בבני ברק, בית חולים קטן יחסית, שמשרת בעיקר את האוכלוסייה החרדית ומוכיח שאפשר לפעול באיזון ובשפיות כלכלית - בניגוד לגירעונות הכרוניים של שאר בתי החולים. זאת ואף זאת, הפרופיל התעסוקתי בבית החולים הוא דוגמה נהדרת לגשר בין כמה אוכלוסיות: חרדית, חילונית וגם ערבית. ככה זה כשמקפידים לדבר על המכנה המשותף, ולא על הניגודים, הסטיגמות והמיתוסים המופרכים לגבי העולם החרדי.

כדי לפתור את בעיית המחסור באחיות ובאחים מיומנים, הציע בעבר ד"ר ברייר לסבסד מתקציב המדינה לימודי סיעוד, שעולים כ-13 אלף שקל בשנה לארבע שנים (תואר ראשון). מימון כזה ל-2,000 אחיות ואחים יעלה למדינה 100 מיליון שקל לארבע שנים,25 מיליון שקל בשנה, כסף קטן במונחים תקציביים, אבל יפתור הרבה בעיות של כוח אדם. ההצעה של ברייר לסבסוד, ולו לסבסוד חלקי, היא דוגמה לפתרון המצוקה בכוח אדם בעלות כלכלית שולית, במיוחד לאור מאות המיליונים שנשפכים רק על תוכניות הבראה באוניברסיטאות ופנסיות תקציביות נדיבות. היא גם דוגמה לפתרון מצוין לצירוף עוד ועוד אנשים מהעולם החרדי והערבי למעגל התעסוקה במשק.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות