הבירות של מבשלת ברודוג משונות, אבל העיקר שהן טעימות

אני מת על בירה. קוראיו האדוקים של המדור כבר הבינו זאת מזמן. יש סיכוי שאני אוהב בירה אפילו יותר מיין. אבל הטעם שלי בבירה, מה לעשות, הוא מאוד פשוט. מאוד בסיסי. אני אוהב לאגר. פילזנר. בירה בהירה. מרירה (כמה שיותר) וקצת חמוצה (כמה שפחות). בקיצור, אני אוהב מכבי. הייניקן. קרלסברג.

טוב, לא באמת. אני מעדיף בקס, פילזנר אורקוול. כלומר גרמניות וצ'כיות. כלומר המקור.

אני לא באמת מתנצל כאן על הטעם שלי. גדולים ממני יודעים שזה מה שבירה צריכה להיות. משקה מרענן, מרווה ופשוט. קצת מריר והרבה בהיר. להוציא את גינס.

ולכן, כמובן, אני שונא, ממש שונא, בירות IPA Indian Pale Ale. אותה בירה עמוסת טעמי כשות - הצמח שאותו מוסיפים לכל בירה וזה המעניק לה את טעמיה. אלא שבמקרה של אותן IPA, הבירות העשויות בסגנון זה מכילות כל-כך הרבה כשות, לפעמים לא מעט תוספות אחרות, עד שהעסק מאבד קצת את טעמו. לפחות עבורי.

בירות ה-IPA היו במקורן בירות שפיתחו האנגלים לטובת קציני הוד מלכותה בהודו. מכיוון שהאייל האנגלי המקורי היה חלש יחסית באלכוהול, הוא התקלקל בדרך. ולכן, כדי להתגבר על כך, העלו היצרנים את אחוז האלכוהול והוסיפו עוד כשות שהיא גם חומר משמר טבעי. והרי לכם "אינדיאן פייל אייל".

בימינו, חובביו המושבעים ביותר של הסגנון הם ה-Beer geeks, אלה המחפשים תמיד את המיוחד. במוזיקה, בספרות, באוכל, וגם, רחמנא ליצלן, באלכוהול שלהם. אלא שמבחינתי, מה שעובד לי טוב ביין (בורגון, פיימונטה - מבחינת הייחודיות, הטעמים לא דומים כמובן) לא ממש עושה לי את זה בבירה, מה לעשות. בסוף היום אני כאמור רוצה בירה קלילה ומרירה, ולא מתוחכמת או מתחכמת.

אלא שלפעמים יש הפתעות בחיים, גם לרגזן מזדקן כמוני. הבירות של מבשלת ברודוג (Brewdog הסקוטית), היו אמורות להרגיז אותי עד מאוד. לתדהמתי, הן עשו בדיוק את ההיפך.

מבשלת ברודוג היא מבשלה צעירה למדי. היא הוקמה בשנת 2007 על-ידי שני צעירים סקוטים, ג'יימס וואט ומרטין דיקי. בגיל 24 הם החליטו שמה שמיוצר בארצם פשוט, ובכן, משעמם אותם. והו, כמה שהם נלחמו בשיעמום הזה.

ב-2010 כבר החלו לפתוח ברים של המותג שלהם, בתחילה בסקוטלנד ומהר מאוד בשאר העולם. ממבשלה קטנה הפכה למותג חובק עולם, ששוויו מאות מיליוני לירות שטרלינג והוא נסחר בבורסה ומיוצר לא רק בסקוטלנד אלא גם בארה"ב, שם זכה להצלחה מסחררת. טעמה של הבירה אכן פונה בראש ובראשונה לקהל האמריקני המתוחכם וההרפתקני, והרבה פחות לקהל האנגלי המסורתי.

השיווק הפרוע כולל שמות מוזרים ומעשים מוזרים לא פחות - בירות חזקות בצורה שערורייתית, מגוחכת כמעט, 32% (הבירה החזקה בעולם בזמנה), 41%, ולבסוף בירה בת לא פחות מ-55% אלכוהול. רק 12 בקבוקים יוצרו והללו שווקו בתוך... פוחלצי חיות - שבעה סנאים, ארבעה סמורים וארנבת. החיות מתו, אגב, מוות טבעי. הבירה נמכרה ב-500 ואף 700 לירות שטרלינג, מה שהפך אותה כנראה גם לבירה היקרה בהיסטוריה. מאז כבר נלקח ממנה תואר הבירה החזקה בעולם העומד כיום על 67.5%.

אבל עזבו שטויות. כל זה הרי לא גורם לבירה להיות טעימה יותר. אולי להיפך. אלא שכאמור, במגבלות הסגנון שאינו חביב עליי, כמו שכבר הסברתי באריכות, הבירות של ברודוג (הנקראת כך על שם הכלב של שני החברים החביבים) היא אכן טעימה מאוד. לא רק מרשימה ומשונה אלא גם, שוב, טעימה. אני אולי לא אתחיל לשתות אותה על בסיס קבוע, אבל אני חייב להודות שנהניתי.

טעימה | בירות של Brewdog

פאנק -Punk IPA . בירת הדגל של ברודוג נושאת שם "מפחיד" בהרבה מטעמה. זהו אומנם IPA קלאסי, עמוס טעמי כשות ובעל רמת אלכוהול גבוהה מהרגיל. אבל, וזה אבל גדול, רמת האלכוהול לא מוגזמת (5.6%) וטעמי הכשות גם הם מרוסנים יחסית לז'אנר. ולכן, התוצאה משמחת אפילו עקשן כמוני. יופי של בירה. 15 שקל

מיץ אלוויס - Elvis juice. טוב, זה אמור היה להיות פיאסקו אמיתי. כי אם יש דבר עוד יותר שנוא עליי מ-IPA, הרי שהוא בירה עם "תוספות". ולבירה הזו, בעלת השם המדליק אומנם, הוסיפו לא פחות ממיץ אשכוליות* והנה, הפלא ופלא (אני אכחיש מה שאכתוב עכשיו אם ישאלו אותי), למרות נתוני הפתיחה המזעזעים, מבחינתי, זה היה לי טעים. אמא'לה. 15 שקל

ואגבונד, בירה ללא גלוטן Vagabond. עוד מחלקה שנואה - בירה (או כל דבר אחר), "בלי". ועוד הפתעה ענקית. כי אם מתעלמים ממה שאין בה (חיסרון שישמח לא מעט אנשים שקשה להם עם זה), מה שיש בה הוא קודם כול בירה. בירה בטעם של בירה. אז כן, אומנם בטעם של IPA ולא של לאגר או פילזנר פשוטים, אבל חאלס, כמה נודניק אפשר להיות. 15 שקל