רוב הסטודנטים לרפואה הן כבר סטודנטיות. מתי תגיע המהפכה גם לשכר ולמעמד של הרופאות?

לא כל-כך מזמן, בשנות ה-80 של המאה שעברה, גברים היו רוב די מוחץ בקרב הסטודנטים לרפואה בישראל - כ-70% מהם. אבל מאז התמונה השתנתה דרמטית. לפי נתונים שפירסמה באחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2016 60% מהסטודנטים לתואר ראשון ברפואה היו נשים, בהשוואה ל-50% בשנת 2000. מקרב כלל הסטודנטים לרפואה (תואר ראשון ושני), 55% כיום הן סטודנטיות.

המספרים האלה מחלחלים כמובן גם לשטח, כשמקצוע הרפואה בישראל, ובעולם בכלל, הולך ומתבסס כמקצוע נשי. לפי משרד הבריאות, כמעט 45% מכלל הרופאים בישראל כיום הן נשים, בהשוואה ל-40% לפני עשור. 

 קרוב למחצית מהרופאים בישראל - רופאות

אלא שלמרות הזינוק במספרן, רופאות משתרכות הרחק מאחורי הרופאים במונחי שכר ומעמד, והפערים המגדריים האלה גם לא צומצמו כמעט כלל בעשור האחרון. לפי נתוני אגף הכלכלן הראשי באוצר, שחלקם מתפרסם כאן לראשונה, ב-2016 רופאות בישראל הרוויחו קרוב ל-600 אלף שקל בממוצע בשנה, 33% פחות בהשוואה לשכר הרופאים השנתי הממוצע, שהגיע קרוב ל-900 אלף שקל. רוב מוחץ מהפער נובע מהשתכרות נמוכה בהרבה של רופאות מרפואה פרטית: רופאים הרוויחו קרוב ל-300 אלף שקל בממוצע בשנה מרפואה פרטית, ורופאות רק 76 אלף שקל, בממוצע בשנה. פערי שכר נמצאו גם מהשוואת שכרם של רופאים ורופאות במגזר הציבורי (13%), כשכאן הסיבה היא ככל הנראה פערים בבכירות התפקידים.

מדהים לגלות שעשור קודם לכן, ב-2007, פערי השכר בין רופאים לרופאות היו די דומים לאלה כיום, 38%. כלומר, בעוד נשים תופסות עוד ועוד מקום בלימודי רפואה ובפרופסיה עצמה, בכל הנוגע לפערי השכר מול הרופאים - הם לא רק עמוקים מאוד, אלא גם די קבועים. לא רק זה, אלא שבהשוואה ל-2007, רופאים הגדילו את הכנסותיהם מרפואה פרטית פי שניים ואילו רופאות רק פי 1.6, ולכן הפער בהכנסות רק גדל עם השנים.

ובשורה התחתונה: שיעורן של רופאות בעשירון העליון של הרופאים - 9% בלבד. 

 נשים - רוב מקרב הסטודנטים לרפואה

גברים לכירורגיה, נשים לרפואת משפחה

סיבה עיקרית לפערים האלה נעוצה בבחירות ההתמחות השונות של רופאים ורופאות. חמשת תחומי ההתמחות הרווחיים ביותר בישראל הם אלה שבהם ניתן להפעיל גם פרקטיקות פרטיות משגשגות: כירורגיה פלסטית - עם שכר שנתי של כמיליון וחצי שקל בממוצע (כאשר יותר ממיליון שקל מגיע מרפואה פרטית); ואחר כך - קרדיולוגיה, כירורגית חזה ולב, הרדמה וניורוכירורגיה, שבהם השכר סובב סביב כמיליון שקל בממוצע בשנה. שיעור הרופאות בתחומים אלה הוא 5%-25% בלבד, לפי נתוני משרד הבריאות.

כשפורטים את מקצועות הכירורגיה לפרוטות זה נראה כך: רופאות הן רק 9% מהנוירוכירורגים; 3% מהכירורגים של בית חזה; ו-5% מקרב הכירורגים האורטופדים.

היכן הרופאות כן נמצאות? ברפואת משפחה, אנדוקרינולוגיה, גריאטריה וגנטיקה, שם רופאות הן כ-60% מכלל הרופאים. הן גם מחצית מהאונקולוגים ורופאי הילדים. 

 ההתמחויות הכי רווחיות ברפואה בישראל

מדוע רואים חלוקה מגדרית מובהקת כל-כך בבחירות ההתמחות של רופאים ורופאות? כל המרואיינים לכתבה זו הצביעו על ענייני הורות ואיזון: רופאות נוטות לבחור בהתמחויות שמאפשרות איזון טוב יותר בין בית לעבודה, כשבדרך כלל אלה הם גם מקצועות שנוכחים מאוד ברפואת הקהילה. השאלה היא, כיצד ומתי בדיוק מתקבלת הבחירה הזו, ואם באיזשהו שלב בדרך, רופאות לעתיד מוותרות על חלום, אפילו בלי לשים לב.

"זו לא לגמרי בחירה עצמאית וחופשית", טוענת פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב, רופאה גנטיקאית ולשעבר ראש הפקולטה לרפואה באוניברסיטה. "אני אומרת את זה כי שמעתי לא אחת ולא שתיים, רופאות שאומרות 'רציתי. דווקא חשבתי, לקחתי בחשבון, זה היה על סדר היום לבחור במקצוע כירורגי ואחרי ההתנסות במחלקה החלטתי שזה לא בשבילי'".

למה מתכוונת כרמי כשהיא אומרת "התנסות במחלקה?" ש', שהתקבלה באחרונה להתמחות בכירורגיה כללית בבית חולים מוביל אחרי מסע ייסורים שבו נדחתה מכמה מחלקות כירורגיות, מסבירה: "התחלתי לעבוד במחלקות הכירורגיות כסטודנטית. בכל מקום שאליו הגעתי אותה התגובה חזרה על עצמה - 'כירורגיה זה לא מקצוע לנשים'. זה מגיע מנהלי מחלקות, מתמחים במחלקה. מסבירים לך שזה מקצוע מאוד אינטנסיבי, שאת ממשיכה לעבוד ככוננית פעילה גם אחרי התמחות. אומרים לך: 'את לא רוצה משפחה?' לא רוצה לגדל את הילדים שלך?' אפילו נאמר לי: 'את רוצה להרוס לעצמך את החיים?'". 

 פרופ' רבקה כרמי. "לא לגמרי בחירה עצמאית וחופשית"

אחת מאותן 9% בודדים של נשים בנוירוכירורגיה היא ד"ר רחלי גרוסמן, סגנית מנהל המחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב) - הרופאה הבכירה היחידה במחלקה. לצדה יש עוד שלוש מתמחות, מתוך 12 מתמחים בנוירוכירורגיה. כיום פועלות בישראל רק 3 נוירוכירורגיות, וגרוסמן ביניהן. "אני זוכרת את עצמי בבית ספר לרפואה חושבת מאוד מוקדם על נוירוכירורגיה ועל ניתוחי מוח. תמיד מצאתי את עצמי האשה היחידה בסביבה. בהתמחות, כרופאה בכירה. לא היו עוד רופאות סביבי". הסטיגמה על המקצועות הכירורגיים, היא מבהירה, לגמרי נכונה. "זה מקצוע תחרותי ואינטנסיבי מאוד. אין בו עבודה בקהילה. מי שרוצה חיים יותר שפויים, לא הולך לנוירוכירורגיה".

לכן, אם משלבים בין הדברים של גרוסמן לבין החוויה של שירה, הכירורגית הצעירה, ניתן להסיק שתובענות המקצועות הכירורגיים לא בהכרח מטרידה את הרופאות הצעירות, אבל היא בוודאי נוכחת מאוד במסרים שהן מקבלות מהסביבה שלהן. והמסרים האלה די חד-משמעיים: זה לא בשבילך.

"רופאה צעירה צריכה לבחור התמחות מתוך עולם הרפואה הגדול בדיוק בגיל שבו מקימים משפחה. ההחלטה על ללכת על נוירוכירורגיה היא קשה ומפחידה", אומרת גרוסמן. "את בוחרת בויה דולורוזה ונתונה להמון ביקורת. תהיה ביקורת על איזו אמא את. איזו בת זוג את. ביקורת מהקולגות. באופן אישי, הייתי כנראה די נחושה. ידעתי מה אני רוצה, אז לא נתתי לקולות רקע ולסביבה להסיח את דעתי". 

 ד"ר רחלי גרוסמן. "לא היו עוד רופאות סביבי"

פמיניזם שמחלחל גם למחוזות הניהול

בשנים האחרונות הפמיניזציה של הרפואה מצליחה בכל זאת לחלחל גם אל מחוזות הניהול הבכירים ביותר: מנהלי בתי החולים. כיום יש 5 מנהלות של בתי חולים בישראל, שיא כל הזמנים, כאשר בתוך שלוש שנים בלבד מונו שלוש מתוכן: ד"ר שרית אבישי-אלינר, בבית החולים קפלן מקבוצת הכללית, מינוי מלפני כמה שבועות; ד"ר ענת אנגל בוולפסון; ד"ר אסנת לבציון-קורח באסף הרופא; וד"ר טניה בוגוסלבסקי, בבית החולים הגריאטרי שהם. הוותיקה שבמנהלות היא ד"ר אורנה בלונדהיים, שמנהלת את בית החולים העמק בעפולה מאז 2003. כל המנהלות, אגב, מומחיות ברפואת ילדים או פנימית. 

 ד"ר שרית אבישי־אלנר. מינוי טרי למנהלת ביה"ח קפלן

"חמש מנהלות זה טוב, אבל עדיין לא מספיק", אומרת כרמי. "ומנהלי בתי חולים ומנהלי איגודים עדיין לא מבינים את זה. לפני כמה שנים היה מישהו מהם שאמר לי באחד הכנסים, די ברוגז: 'את רוצה להגיד שבגלל שאין מספיק נשים מנהלות אנחנו עושים רפואה פחות טובה?' והתשובה שלי היא - כן. אנחנו עושים רפואה קצת פחות טובה כי אין מספיק רופאות בעמדת השפעה".

במחקר שבוצע בשנה שעברה ופורסם בכתב העת היוקרתי JAMA, נמצא כי נשים הן ודאי לא רופאות פחות טובות, אולי אף להיפך. המחקר, שעקב אחר יותר ממיליון וחצי אמריקאים בני 65 פלוס שהגיעו לאשפוז בבתי חולים, מצא ששיעור המטופלים שטופלו בידי רופאות ומתו לאורך תקופה של 30 יום - היה נמוך מעט יותר (כ-11%) בהשוואה לשיעור המתים שטופלו על ידי גברים (11.5%). גם אחוזי האשפוזים החוזרים היו נמוכים יותר אצל מי שטופלו בידי רופאות.

"ככל שיש יותר גיוון במערכת, כך זה יותר טוב ולכן אנחנו עוקבים אחר הנתונים", אומר ניר קידר, סמנכ"ל בכיר לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות. "אנחנו יודעים שרופאות נוטות לעבוד יותר במרכז לעומת הפריפריה, נוטות יותר לשחיקה מרופאים וגם נוטות לצאת לפנסיה מוקדם יותר. את כל הדברים האלה אנחנו מביאים בחשבון בתוכניות האסטרטגיות שלנו".

"צריך לעשות מעשה", אומרת כרמי. "לא להצביע על אותן בודדות שכן הגיעו. רוב הנשים הן לא עד כדי כך אסרטיביות ומונחות מטרה שלא יהיו מושפעות ממה שהסביבה מחלחלת אליהן. צריך להפוך את סביבות העבודה בבתי חולים למותאמות יותר להורים. לא לקיים ישיבות מעבר לשעה מסוימת. והכי חשוב - לקדם מודלים. כשאין כמעט מודלים של מנתחות בכירות, אז סטודנטיות יתקשו לראות את עצמן שם. עד השנה החמישית ללימודים הבחירה כבר נעשתה". 

 עשור אחרי

גניקולוגיה - כבר לא תחום לגברים

יש בכל זאת תחום אחד ברפואה שבו המאזן המגדרי התהפך על פיו בעשרות השנים האחרונות - גניקולוגיה. לפני 30 שנה שיעור הנשים בו היה 12%, ומאז זינק לכמעט 40%. "כשאני הייתי מתמחה התחום הזה היה סגור בפני נשים", מספרת ד"ר אבישי-אלינר, המנהלת הטרייה של בית החולים קפלן ורופאת ילדים. "פשוט לא קיבלו את מי שרצו. תמיד אפשר למצוא למה לא".

פרופ' כרמי: "אני התמחיתי בתקופה שבה מנהל מחלקת נשים ומיילדות באחד מבתי החולים אמר לקולגה שלי, שרצתה להתמחות בגניקולוגיה, שהוא 'לא מקבל נשים למחלקה כי החזה שלהן יסתיר את שדה הניתוח'. יכול להיות שהתחום מושך רופאות, מעצם העובדה שמדובר ברפואת נשים. זו תופעה מעניינת של העשור האחרון. מה יקרה לגבי המקצועות הכירורגיים? צריך לפעול בעניין. לעודד את אלה שרוצות. אני לא חושבת שהשינוי יקרה מעצמו".

ניר קידר ממשרד הבריאות דווקא אופטימי יותר. לדבריו, בעידן שבו רופאים מתמחים נאבקים בעיקשות על כך שהתורנוית שהם מבצעים כיום, בנות 26 שעות, יקוצרו - יכול להיות שנראה בעתיד דפוסי עבודה מאוזנים יותר בקרב רופאים, בכל סוגי ההתמחויות. "זה מאפיין של דור הרופאים הצעיר יותר, דור ה-Y. לא רק של נשים. ואני מאמין שעם השינוי בדפוסי העבודה של כל הרופאים, והכניסה של יותר טכנולוגיות לרפואה ושל טלמדיסין (רפואה מרחוק) - נראה שיותר גברים מגיעים להתמחויות 'נשיות', וההפך". 

"בעקבות הפמיניזציה - מי ימלא את השורות במקצועות הכירורגיים?"

האם הפמיניזציה של מקצוע הרפואה בישראל היא תהליך חיובי? לדעת פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב, התשובה שלילית. כרמי, רופאה-גנטיקאית ומי שעמדה בעבר בראש הפקולטה לרפואה באוניברסיטה, הייתה רוצה שהמאזן המגדרי בלימודי הרפואה יישאר סביב 50%. "אם מסתכלים על מקצועות שעברו תהליכי פמיניזציה כמו הוראה ומקצועות טיפוליים - אלה מקצועות שאיבדו מכושר ההשתכרות והמוניטין שלהם ככל שנהיו נשיים. אני מאמינה שכשיש תרומה פחות או יותר שווה של נשים וגברים למקצוע, זה המודל האופטימלי".

אבל מה שמטריד אותה יותר, הוא העובדה שאם בעתיד יהיו כאן 70% או אפילו 80% רופאות, והן ימשיכו שלא לבחור במקצועות כירורגיים, אז לא יהיה מי שימלא את השורות בתחומים האלה. "צריך לשאול - מה יקרה למקצועות הכירורגיים בישראל? שלא נגיע למצב שבהיעדר מספיק רופאים, ניאלץ להתחיל לייבא אותם", אומרת כרמי. "כשדיברתי על הנושא בברנז'ה של הבכירים באקדמיה, וגם של הרופאים, אף אחד לא רצה לשמוע. אמרתי - חייבים לדבר על מספר הרופאים והרופאות, והתשובה הנפוצה היא - 'אבל אני מכיר נוירוכירורגית. מה הבעיה?'".

במשרד הבריאות לא מודאגים, וטוענים כי שיעור הנשים מקרב מקבלי הרישיון ברפואה בשנים האחרונות די יציב - 40%. זה קורה כי לצד הסטודנטים לרפואה בישראל ישנה הקבוצה של הלומדים בחו"ל - ושם יש רוב מוחץ של סטודנטים גברים.

"ככל שיש יותר גיוון במערכת זה יותר טוב, אבל אני לא מתרגש מזה שיש רק 10% כירורגיות, כמו שאני לא מתרגש מזה שיש רק 30% גברים ברפואת ילדים, מקרב מומחים מהשנה האחרונה", אומר ניר קידר, סמנכ"ל בכיר לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות. לפי קידר, בתחומים ילדים, נשים ומשפחה - נשים הן 60% מהמומחים החדשים. "אנחנו צריכים לוודא שיש מספיק רופאים בהתמחויות במחסור כמו הרדמה, גריאטריה וטיפול נמרץ. החלוקה המגדרית פחות צריכה לשנות".