הנקראות ביותר

האם פוטין הולך על כל הקופה?

צחצוח החרבות אל מול אוקראינה כמקרה מבחן

הצבא האוקראיני בתרגיל  / צילום: רויטרס Valentyn Ogirenko
הצבא האוקראיני בתרגיל / צילום: רויטרס Valentyn Ogirenko

צירוף נסיבות הסמיך את המשבר החדש באוקראינה למותו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש. זו הזדמנות להיזכר מה האיש הזה, אלוף העולם בפרגמטיות, ניסה לעשות בקיץ 1991: למנוע את עצמאות אוקראינה. סדרה של תאונות היסטוריות הפכה אותו לנשיא בימיה האחרונים של ברית המועצות. לא היה כל קשר בין מעשיו לבין שני המאורעות המונומנטליים שהתרחשו בזמן נשיאותו: נפילת החומה בברלין, עשרה חודשים ופחות לאחר שהושבע; ופיזור ברית המועצות, כמעט שלוש שנים לאחר שהושבע.
קריסת האימפריה הסובייטית, שהשתרעה לרוחב 13 אזורי זמן, מילאה בשיעורים ניכרים של אי-נוחות את בוש, ואת רוב הממסד של מדיניות החוץ האמריקאית. זה לא היה מפני שהם היו קומוניסטים סמויים, או משרתי המשטר הסובייטי. הפטריוטיות שלהם לא עמדה בספק. אבל ריאל-פוליטיק היה בית גידולם. הם הגיעו לבגרות בימיה הראשונים של המלחמה הקרה, ולמדו לבחור בין הרצוי למצוי.

זכותם של עמים להגדרה עצמית לא עמדה בראש עדיפויותיהם. הם ראו את הצנטריפוגה של סוף העידן הסובייטי מסתחררת, וחששו שהאימפריה תתפרק לגורמיה ולגורמי-גורמיה. סביב 1990, כל חבל רבע-אוטונומי ברוסיה, וכמובן כל אחת מ-15 הרפובליקות של ברית המועצות, הכריזו על "ריבונות" והעמידו את חוקיהן מעל חוקי הפדרציה. הפדרציה לא נועדה מעולם להיות פדרציה. ברית המועצות חילקה את עצמה לרפובליקות, והעניקה לכל אחת מהן מראית-עין של ממשל עצמי, כדי למלא צרכים אידיאולוגיים ודוגמטיים, לא מפני שהמשטר הכיר בהיגיון הפדרלי של ביזוּר ושל האצלת סמכויות.

פדרליזם זרח בן לילה על אדמת ברית המועצות. הואיל והרפורמות של גורבאצ'וב לא היו בחזקת מעשה-במחשבה-תחילה, הן יצאו מכלל שליטה במהירות מסחררת מבלי שלאיש היה מושג לאן מועדות פניהן. ב-1990 התפתח "מצעד הריבונויות", שגבל בפארסה. התעורר החשש, שלרגל התמוטטות מרותה של הממשלה המרכזית, על הריסותיה של המדינה הסובייטית יקומו לא 15 אלא 50 מדינות חדשות.

זה היה חזון מבהיל למדי, מתכון לחוסר יציבות כרונית במרחב היבשה שבין פולין ורומניה לאוקיאנוס השקט. נקל לשער מה חשב איש כג'ורג' בוש האב, שבמרכז התנהלותו הפוליטית עמדה המלה "זהירות" (prudence, שהוא היה חוזר עליה במידה שהנחילה לו את לעגם של סאטיריקאים ושל קומיקאים). המשך קיומה של ברית המועצות, גם אם תחת שם אחר, ובוודאי תחת אוריינטציה פוליטית ורעיונית אחרת, היה חיוני לשלום העולם, בעיני בוש, ולא בעיניו בלבד. אגב, הוא החיל אותו ההיגיון עצמו על יוגוסלביה. ידידו הקרוב ג'יימס בייקר, שהיה מזכיר המדינה בממשלו, נסע ליוגוסלביה ב-1991, וקיבל "ערובות" מנשיאי קרואטיה וסלובניה שהם לא ינסו לפרוש מן הפדרציה. הם פרשו עוד לפני שהדיו יבש על הבטחותיהם. התאמתו לחלוטין חששות בוש/בייקר מפני התוצאות של התפרקות יוגוסלביה.

ביולי 1991, ג'ורג' בוש ביקר במוסקבה כדי לחזק את ידיו של מיכאיל גורבאצ'וב. עדיין לא ידענו שהוא הנשיא האחרון של ברית המועצות, אבל לא היה כל קושי לראות כיצד השליטה, אם לא השלטון עצמו, נשמטת מידיו. בוש נהג צינה מופגנת בבוריס ילצין, שעתה זה נבחר ברוב עצום לנשיא הפדרציה הרוסית (רוסיה הייתה פדרציה בתוך פדרציה). בוש מחל על הלגיטימיות הדמוקרטית של ילצין; הוא סלד מפני הפופוליזם שלו ומפני נכונותו המסתמנת לפרק את המדינה הסובייטית, רק כדי להיפטר מגורבאצ'וב.
ממוסקבה בוש יצא לקייב. אוקראינה נשמטה והלכה משליטת הממשלה המרכזית, אבל הוסיפה להיות חלק מברית המועצות (שהכול, כולל רדיו מוסקבה, הוסיפו לה את הציון "לשעבר"). במחווה חסרת תקדים הוא הזמין את עצמו לנאום באוזני מושב של הפרלמנט האוקראיני. נאומו היה מלאכת מחשבת של חוסר חן ושל חוסר דעת. הוא הטיף מוסר לאוקראינים וקרא להם לוותר על שאיפות העצמאות שלהם. "האמריקאים לא יתמכו באלה החותרים לעצמאות כדי להחליף רודנות רחוקה בעריצות מקומית. הם לא יסייעו לאלה המעודדים לאומנות מתאבדת (suicidal nationalism), המיוסדת על שנאה אתנית", הכריז בוש.

הפרשן הימני השנון וויליאם סאפאייר העניק לנאום ההוא את הכינוי "עוף בנוסח קייב", ובשם הזה הוא ידוע עד עצם היום הזה (תחת השם הזה, Chicken Kiev, הוא מופיע במהדורה האנגלית של ויקיפדיה). 

ניסיונו של בוש לצנן את להט העצמאות של אוקראינה, ובעצם של כל הרפובליקות האתניות, לא עלה יפה. בדיוק ארבעה חודשים לאחר נאומו, האוקראינים הצביעו ברוב עצום, 92.3%, לטובת עצמאות. אגב, גם באזורים המיושבים ברוסיה, כולל אלה שרוסיה קרעה מאוקראינה בשנים האחרונות, היה רוב מסיבי לטובת עצמאות. מיד אחר כך התכנסו נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב ראש הפרלמנט של בלארוס בווילה ביער בבלארוס והחליטו לפרק את ברית המועצות. ארבעה שבועות אחר כך ירד הדגל הסובייטי מצריחי הקרמלין.

מבלי דעת, בוש ייצג לא רק קו פרגמטי של שוחרי יציבות, אלא גם קו רוסי לאומני. הבעיה הגדולה ביותר ביחסי רוסים ואוקראינים ב-300 השנה האחרונות הייתה סירובם של הרוסים להתייחס ברצינות לא רק אל שאיפות עצמאות אוקראיניות, אלא אל עצם הזהות האוקראינית. בעיני הרוב הגדול של הרוסים, בוודאי בעיני שליטיהם והאינטליגנציה שלהם, האוקראינים היו "האחים הקטנים". אוקראינה הייתה "רוסיה הקטנה", כשם שבלארוס הייתה "רוסיה הלבנה". דרום אוקראינה, אשר יושבה רק מסוף המאה ה-18, הייתה "רוסיה החדשה". הרעיון של לאומיות אוקראינית נפרדת, או אפילו לשון אוקראינית, שעשע את הרוסים, ולבסוף הכעיס אותם.

ב-1918, המשטר הבולשביקי הצעיר והרופף נאלץ לחתום הסכם שלום עם הקיסרות הגרמנית, כדי להתפנות למלחמת אזרחים. ההסכם הפריד את אוקראינה מרוסיה. לנין, אויב של הלאומנות הרוסית, הכריז אז ש"רוסיה בלי אוקראינה היא כתרנגולת בלי ראש" (לא לגמרי ברור מדוע אוקראינה לקתה בכל-כך הרבה דימויי עוף, כרות ראש או מטוגן בשמן). גרמניה עצמה הובסה בחזית המערב חודשים אחדים אחר כך, אוקראינה הסתחררה במשך שנה ויותר במלחמת הכול-בכול (שהיהודים שילמו עליה מחיר כבד), ולבסוף, ב-1920, היא חזרה אל מערכת השמש הרוסית.

1918 - ו-1991

רק התמוטטות אימפריות יכולה להניב שינויי גבולות מן ההיקף של 1918 ושל 1991. קשה להתלונן על מי שהאמינו, או קיוו, או חששו, שגורלן של פורשות ברית המועצות יהיה כגורלן של פורשות רוסיה 70 שנה קודם. "תנו להם שנתיים, והם יחזרו וייגררו הביתה", שמעתי סובייטולוג אחד מתנבא זמן קצר לאחר פיזור ברית המועצות. הוא דיבר על שלוש המדינות הבלטיות, אבל הֶגיון התחזית ההיא חל על שורה של פורשות, שרוסיה התרגלה לראות בהן בשר מבשרה.

ב-2008, רוסיה ניצלה טעות איומה ובלתי מובנת של נשיא גיאורגיה דאז כדי לאסור מלחמה על ארץ שהיא הקדימה לבלוע בתחילת המאה ה-19. הרוסים קרעו רשמית שני מחוזות של גיאורגיה, והעניקו להם עצמאות פיקטיבית. אבחזיה ודרום אוסטיה העצמאיות הם עכשיו חלק של רוסיה כמעט בכל מובן שהוא. חייה של גיאורגיה המכוּוצת תלויים לה מנגד. מן הצד השני של הים השחור, חיל מצב רוסי מגן על העצמאות-למעשה של רצועה דקה על הצד המזרחי של נהר הדנייסטר (מכאן גם שמה, טראנס-דניסטריה), השייכת פורמלית למולדובה. אם יגבר היצר הפרו-מערבי במולדובה, טראנס-דניסטריה תעבור הסבה לעצמאות מלאה, או לסיפוח מלא לרוסיה. לרוע המזל, אוקראינה תקועה באמצע.

מה עוללה רוסיה לאוקראינה, הלוא הוא כתוב על ספר דברי הימים של הידרדרות היחסים הבינלאומיים בחמש השנים האחרונות. בדרכי כחש ומרמה היא כבשה וסיפחה את חצי האי קרים ב-2013. בכחש ובמרמה היא עוררה "מרד" בשני מחוזות לאורך גבולה המזרחי של אוקראינה עם רוסיה. בחודש שעבר היא הביאה אל שיאה את התנכלותה לחופש השיט של אוקראינה בים אזוב, מזרחה מקרים, שרוב הגדה הצפונית שלו שייכת לאוקראינה.

התנהגות רוסיה שקולה כנגד זו של מדינה שהתעמולה הסובייטית נהגה לכנות "רוונשיסטית", זאת אומרת שוחרת-נקם. ברית המועצות ענדה את התווית הזו למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. במשך 20 שנה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה סירבה להכיר בחלוקת גרמניה, וסירבה לקבל את גבולה המערבי של פולין. לפולין ניתנו 112 אלף קמ"ר, או רבע משטח גרמניה שלפני המלחמה. בעיני התעמולה הסובייטית, גרמניה ה"רוונשיסטית" רצתה להחזיר את הגלגל אחור.

רוסיה עכשיו היא מדינה רוונשיסטית לכל דבר. היא יצאה לשתי מלחמות וחצי כדי לשנות גבולות. היא מוסיפה להפר את ריבונותן של שלוש משכנותיה. היא מתגרה בשלוש נוספות - הלוא הן הבלטיות הקטנות: ליטא, לטביה ואסטוניה - אבל נמנעת בינתיים מלהתנכל לשלמותן הטריטוריאלית. הסיבה הפרוזאית היא שהן חברות בנאט"ו. מעשי רוסיה באוקראינה שכנעו את הברית הצפון אטלנטית להציב יחידות צבא על אדמת הבלטיות. היחידות כשלעצמן לא יוכלו למנוע את נפילת המדינות האלה, אם רוסיה תחליט להטיל את מלוא כוחה הצבאי. אבל רוסיה יודעת שאו-אז, מלחמה לכל דבר מזומנת לה עם המערב.

ג'ורג' בוש ומיכאל גורבצ'וב ב-1991 / צילום: רויטרס Rick-WilkingFile

לחטט בתאי מוחו

האם הבלטיות שוות מלחמה באירופה, שמהלכה ותוצאותיה מי ישורן? כדי להשיב על השאלה הזו, צריך לחטט בתוך תאי מוחו של ולדימיר פוטין. האם הוא מוכן להסתכן בהנחה שהמערב יירתע ברגע האחרון? ואם המערב לא יירתע, האם הוא חושב שהוא יוכל לנצח במלחמה לא-גרעינית? הוא דיבר בחודשים האחרונים על "נשק היפר-סוני", אשר יאפשר בקרוב לרוסיה לחדור אל תוך כל מערכת הגנה ולפגוע בכל מטרה. הייתכן שהוא מאמין בזה? ואם הוא מאמין, האם הוא מוכן לנסות? אלה שאלות שעצם הצגתן הייתה נחשבת למוטרפת לפני כמעט עשרים שנה כאשר פוטין עלה לשלטון; או אפילו לפני חמש שנים. אבל נכונותו להתהלך על-פי תהום מחייבת אותנו לשקול כמה תרחישים קיצוניים במידה כלשהי של רצינות.

ומה על ג'ורג' הרברט ווקר בוש? האם חוכמה שלאחר מעשה, 27 שנה לאחר נאום העוף בנוסח קייב, מוסיפה טעם וצידוק להתנגדותו לפיזור ברית המועצות? זו לא רק שאלה היפותטית. זו שאלה על הגיאופוליטיקה של העתיד. פדרציה מתוקנת, שהייתה נקראת, נניח, "איחוד המדינות של אירו-אסיה" (שם שאומנם הוצע), והייתה יורשת את מלוא שטחה של ברית המועצות, הייתה יכולה לפלס את דרכה אל הנורמליוּת, בלי מלחמות אזרחים, בלי התנגשויות בינלאומיות, בלי פחדים ובלי מרירות. היא לא הייתה חושבת את עצמה לקורבן, לא הייתה מפתחת איבה ורחמים עצמיים; ויום אחד, לאחר הפסקה קונסטרוקטיבית מועילה, היא הייתה חוזרת ותופסת את מקומה הראוי.

כנגד זה אפשר לטעון, שאילו המערב הקדים לפרוש את רשת ההגנה שלו על פני אוקראינה והקווקז, רוסיה הייתה נאלצת לשקול במידה גדולה יותר של זהירות את תוכניות ההתפשטות שלה; אולי כשם שישראל אנוסה עכשיו לנשוך את שפתיה בסוריה, מפני שטילים רוסיים שמו קץ לעליונותה האווירית. שני התרחישים האלה עוסקים ביתרונות היחסיים של התאפקות ושל אגרסיביות. היחסים הבינלאומיים תמיד התחבטו בברירה הזו, לטובתם של המשתתפים ולרעתם.

קרובה מדי, רחוקה מדי

אוקראינה העצמאית האריכה ימים יותר ממה שחזו הפסימיסטים. אבל אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה, חייה תלויים לה מנגד. ברוח המימרה המקסיקאית המפורסמת, היא "קרובה מדי אל רוסיה ורחוקה מדי מאלוהים" (המקסיקאים אמרו את זה על קרבתם לארה"ב). היא מתקשה להתנרמל, קודם כול מפני שרוסיה אינה מתעניינת בנרמול חייה של אוקראינה; ושנית, מפני שאוקראינה מוסיפה להתקשות בהגדרת זהותה. זה אלף שנה שחייה ארוגים בחיי רוסיה. שורשיהן משותפים, לשונותיהן קרובות, כנסיותיהן דומות; הן לחמו נגד אויבים משותפים במשך מאות שנים. פרדוקסלית, המכנים המשותפים המובהקים האלה הם המרחיקים אותן, מפני שגם האוקראינים גם הרוסים מפרשים את המשותף באופן כה מנוגד. הרוסים מצפים שהמשותף יבטל את המפריד; והאוקראינים, או לפחות חלק ניכר מהם, רוצים שהמפריד יבטל את המשותף.

נשיא אוקראינה פטרו פרושנקו / צילום: רויטרס Valentyn Ogirenko

את התוצאות הצבאיות והפוליטיות של המשבר הנוכחי קשה לחזות. אבל קל יותר, כנראה, לחזות את התוצאות הפסיכולוגיות והתרבותיות. רוסיה אינה חדלה לתת לאוקראינים סיבות להתרחק ולהפריד. הפלישות, הכיבושים, ההתגרויות, האיומים וחוסר הכבוד מזכירים לאוקראינים מדוע אין הם רוצים להיות שותפים זוטרים, "האחים הקטנים", במדינה רוסית ענקית.

אבל מדוע המשטר הרוסי שונא במידה כזאת את הנורמליות, כמעט מאז ומעולם, לא רק ביחסיו עם האחים הקטנים, אלא בהתנהלותו הטבעית? התשובה אולי אינה מצויה, ואולי היא מחייבת אותנו להפליג אל מעמקים של פסיכופתולוגיה. הנורמליות מסוכנת מפני שקל מאוד להתרגל אליה, ולהעדיף אותה. ממילא, לא כל משטר רוצה בה, בעיקר אם הוא משטר המדבר לא רק עם בני ההווה אלא עם הנצח.

קבלה מלאה ובלתי מותנית של אוקראינה תהיה בראש ובראשונה קבלה של גבולות ושל מגבלות. היא מנוגדת לערגותיה של המדינה הרוסית לפחות מאז המאה ה-16. יקתרינה הגדולה, שהייתה בעצם יבוא גרמני, אמרה פעם כי גבול רוסיה עובר במקום שבו רוסיה אומרת שהוא עובר. מגמת ההתפשטות הרוסית, שהייתה כרוכה בהתנחלויות של קוזאקים לאורך נהרות, מירכתי סיביר עד הרי הקרפטים והקווקז, עמדה בעיצומה בתחילת המאה ה-20. היא נתקעה ונסוגה תחת הלחץ של מלחמת העולם הראשונה, והיא קפאה על שמריה עד מלחמת העולם הבאה. אבל היא התחדשה ביתר שאת ב-1939, ולבשה ממדי צונאמי במהלכה ואחריה.

היא פסקה ב-1991, ולטעמה המיוחד, שלא לומר משכר, לא נמצא תחליף. רוסיה אינה רוצה להתנרמל, אולי אינה מסוגלת להתנרמל. בהיעדר נורמליות מבית, קשה להעלות על הדעת התנרמלות מחוץ. לרוע המזל, היא חותרת נגד הנורמלי מפני שבעיניה אין לה ברירה. לא נעים להיזכר במה שעוללו ארצות ששנאו את הנורמלי. אבל עוד חזון למועד.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתמשהו נמצא בארון של טראמפ, והדמוקרטים עומדים למצוא אותו