זעם תחיקתי מתפרץ: חוקים משנים ביישוב הדעת – לא בקריזה

שנות התשעים היו הלחוצות ביותר מבחינת הבנייה בארץ מאז שנות החמישים המוקדמות, ועד היום. הצורך האמיתי לקלוט את מאות אלפי העולים שהגיעו ארצה הכתיב יצירת קצב בנייה כפול מזה של היום, ונקיטה של מדיניות וחקיקה שיעודדו ויאיצו אותה.

מיצירות החקיקה של אז זכורות בעיקר שלוש: המצאת הול"ל (הוועדה לבנייה למגורים) שפעלה בתוך הוועדות המחוזיות לתכנון ולבנייה ואישרה תוכניות גדולות במהירות; תיקון 43 לחוק התכנון והבנייה, שהיה למעשה רפורמה בחוק, שנועדה להסיר נטל מהוועדות המחוזיות לתכנון ולבנייה, הן באמצעות הענקת סמכויות נרחבות לוועדות המקומיות הרבה מעבר למה שהיה להן עד אז והן באמצעות הקמת ועדות הערר המחוזיות, שפטרו את הוועדות המחוזיות מלדון בכל העררים שעסקו בהחלטות הוועדות המקומיות. היצירה השלישית הייתה "תקנת שבס", שאפשרה תוספת דירות בפרויקט, בלי להוסיף לו שטח.

אמת, ההמצאות הללו לא היו מושלמות, ובביקורת על שתיים מהן (הול"ל ותקנת שבס), יש טעם. ואולם על רקע הצרכים הרבים והדחופים של אז, ניתן להתייחס אל הטעויות בהבנה.

מכל מקום, החקיקה מאז הייתה פרודוקטיבית, כלומר נועדה לקדם את הבנייה ולהסיר חסמים תכנוניים, והייתה גם חסכונית ומעטה יחסית. נראה כי מי שניהלו אז את התחום, הגיעו למסקנה, כי חוק התכנון והבנייה והחוקים הנלווים הוא מנגנון בריא, שפה ושם אולי זקוק לרענון ולדחיפה, אך לא לשינויים מהותיים.

העשור הנוכחי אינו לחוץ יותר משנות התשעים, אולם קשה כבר למנות את שינויי החקיקה שנעשו ובכמויות. לפתע גילו, שחוק התכנון והבנייה ישן, וכי יש לשנותו מהיסוד. כך קידמו את "רפורמת הפרגולות", ששונתה לאחר מכן ל"רפורמת המרפסות", שאושרה ב-2014, אך אינה מורגשת כמעט בעולם הנדל"ן.

ראש הממשלה נתניהו המציא את הוד"ל (ועדות לדיור לאומי), שבפועל לא עשו כמעט כלום, שר האוצר לשעבר לפיד המציא את הותמ"ל (ועדה לתכנון מתחמים מועדפים למגורים) וכחלון הגדיל את סמכויותיה, תוך שהוא מפרק את הוד"ל. גם הותמ"ל אינו משנה כמעט דבר ממציאות הבנייה של ימינו.

קשה להתעלם גם מהזעם שמאפיין את החקיקה הנוכחית, שיותר משהיא מעודדת בנייה, היא אוסרת מלחמה על כל העולם: השכנים המתנגדים, תובעי הפיצויים על ירידות ערך, בעלי דירות להשכרה, בעלי הקרקעות, הדיירים שמעכבים התחדשות עירונית, הרשויות והוועדות המקומיות, החקלאים, הקבלנים, המתווכים. הכל נגד, וככה זה נראה. הרבה ניירת מטיפת מרור, הצהרות מתלהמות, ניירות עבודה בהמונים - ואפס פרודוקטיביות.

הזעם התחיקתי המתפרץ הזה אינו מוסיף כבוד למחוקקים, וגם לא יחידות דיור. הוא רק מלמד, שחוקים משנים ביישוב הדעת - לא בקריזה.