הלחץ היומיומי הגובר, החזיתות הרבות שבהן אנחנו מתנהלים בו-זמנית, אורח החיים שהופך פחות בריא, פתרונות האינסטנט, המרדף אחרי הכסף וההצלחה - כל אלה הפכו חלק בלתי נפרד מהחיים במאה ה-21 והם יוצרים מציאות דורשנית, הרבה יותר מבעבר. בעולם כזה, היכולות המנטליות חשובות לא פחות מהיכולות הטכניות והגופניות, ולרמת החוסן שלנו יש תפקיד משמעותי.
בשנים האחרונות החלו לחקור לעומק את נושא החוסן, ומתוך כך התפתחה ההבנה לגבי חשיבותו הקריטית בעידן הנוכחי. "חוסן הוא תהליך של הסתגלות טובה מול מצבי מצוקה, טראומה, טרגדיה, איום או לחץ. היכולת ללמוד, להשתנות ולצמוח במשברים היא הביטוי האולטימטיבי של חוסן אישי", מסביר ד"ר ליאו וולמר, מנהל יחידת המחקר במרכז 'חוסן', ומרצה בכיר בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי.
וולמר מצא במחקרו שאירועי סטרס שאדם עובר במהלך חייו עלולים להצטבר, ולהעמיד אותו בסיכון רב יותר לאירוע הסטרס הבא. "בדקנו קבוצה גדולה של אנשים, וראינו באופן עקבי שאלה מהם שבשנתיים האחרונות חוו יותר משלושה אירועי דחק כמו גירושים, מוות של אדם קרוב, הגירה, אלימות במשפחה, מחלה קשה, תאונת דרכים או אירוע טרור, יהיו בסיכון להגיב באופן חמור יותר לאירוע הדחק הבא. כלומר, הוכחנו שלא נכון להגיד ש’מה שלא הורג, מחשל’. מה שלא הורג מעמיד את רובנו בסיכון גבוה יותר, משאיר פצעים, ופעמים רבות כאלה שמדממים.
"בשלב הבא הדגמנו שמחנכים יכולים ‘לחסן’ ילדים להתמודדות עתידית עם חוויה טראומטית. במילים אחרות, אם מקנים להם כלי התמודדות ומתרגלים אותם מול אירועים יומיומיים, הם יהיו בשלים להשתמש במיומנויות שצברו באתגרים עם פוטנציאל טראומטי.
"למשל, ילד שיתמודד עם מבחנים בכיתה יכול ללמוד כיצד לווסת את העוררות הגופנית בעזרת טכניקות של נשימה, כיצד לזהות חשיבה קטסטרופלית שמעצימה את המצוקה, ולהציב במקומה חשיבה עם יותר פרספקטיבה והכלה, וכיצד לצמצם או להרחיב את מיקוד הקשב על מנת לאפשר התמודדות טובה יותר עם המשימה. אחרי מבצע ‘עופרת יצוקה’, למשל, ילדים בבתי ספר שבהם לא התערבנו, סבלו מפוסט טראומה ב-50% יותר בהשוואה לילדים מבתי ספר שבהם כן התערבנו.
"ברמה של אוכלוסיות גדולות כמו עיר או מדינה, 50% פחות פוסט טראומה זה נתון בעל חשיבות עליונה מבחינת הסבל שנחסך, מבחינת עלויות טיפול בקהילה, ומבחינת בריאות הציבור וההון החברתי".
זה אומר שחוסן הוא תכונה נרכשת, או שיש בתחום הזה גם מקום לגנטיקה?
"אי אפשר להתכחש לעובדה שהגנטיקה מהווה מרכיב מרכזי ביכולת ההתמודדות שלנו. ילד שמאופיין ביכולת ויסות טובה יותר מרגע הלידה, בסקרנות מולדת, בטמפרמנט קל יותר, במוח שמתפקד טוב, בגוף בריא, באינטליגנציה וביצירתיות, הוא גם ילד שזוכה למשוב מיטיב ובונה מהסביבה. כך גנטיקה וסביבה פועלות ביחד על מנת לבנות את החוסן האישי.
"יחד עם זאת, בעיניי האנשים היותר מרתקים הם אלו שנדרשו להתמודד עם חיים של קושי, ומשם צמחו. אלה הגיבורים האמיתיים, שהייתה להם התושייה למצוא את האדם שייתן להם תמיכה ותקווה, את ההומור שימתן את הכאב, את המשמעות שעבורה ניתן להתמיד במאמץ, את הגישה לכוחות הנפש במחסנים הפנימיים שיש לכולנו, למרות שרובנו לא מודעים להם. לצד התכונות המולדות, אין לי ספק שיש באפשרותנו לשפר באופן משמעותי את העמידות והחוסן הנפשי בגילאים שונים".
מה הפך את התכונה הזו לכל כך חשובה בשיח המדעי בשנים האחרונות?
"מדענים, קלינאים ומנהלים הבינו בעשור האחרון שאינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית אינן מספיקות לאתגרים שניצבים בפנינו בעולם שמורכב מריבוי מטלות, הצפת גירויים ומגוון מסכים הסובבים אותנו מהבוקר עד הלילה. בעולם המודרני, שני מרכיבי המאזניים השתנו: הדרישות מהמציאות (יש יותר) והמשאבים שלנו (יש פחות). פיתוח חוסן אישי מאפשר לטפל בשני אלה, לנהל טוב יותר את דרישות המציאות, ובמקביל להעצים את יכולות ההתמודדות האישיות".
כדי להפוך לאנשים חסינים יותר, אומר וולמר, עלינו לרכוש בשלב ראשון מיומנויות של ניהול עצמי. "הכוונה היא ליכולת לנהל בעצמנו את מרכיבי החוויה השונים - לווסת נכון את התגובות הפיזיולוגיות שלנו, את המחשבות, ובמיוחד את המעוותות שבהן, את הרגשות, במיוחד כאשר הם מציפים אותנו, ואת מיקוד הקשב שלנו. בעצם, זה לבנות בתוכנו קול פנימי של חבר המלווה אותנו בחיים.
"השלב הבא הוא יישום באירועי דחק בעצימות נמוכה ובינונית, כאלה שהחיים מציבים לפנינו באופן כמעט יומיומי. היישום הזה מאפשר לתרגל ‘על אמת’, כמו חיסון שמאפשר לגוף להתמודד עם המחלה המוחלשת כדי לפתח נוגדנים. זה בונה את תחושת המסוגלות, שמשפיעה על רמת האופטימיות ועל יכולת ההתמדה. זה גם עוזר לא לפחד לראות אתגרים כהזדמנויות".
אפשר למצוא אצל אנשי עסקים עם רמת חוסן גבוהה מאפיינים משותפים?
"בהקשר הזה, יש קבוצת אנשים מעניינת במיוחד. אלה אנשים עם חוסן גבוה שמאופיינים, בדרך כלל, בילדות שמלווה בחוויות דחק משמעותיות, בין אם גדלו בעוני במעברה, לאחר הגירה בתנאים מורכבים, או שחוו את טראומת השואה או התייתמות בגיל צעיר. בשלושת המקרים, האדם חווה אובדנים אישיים, תרבותיים ו/או כלכליים, וחוויה של הישרדות. אלו שמצאו את המיומנויות ואת כוחות הנפש הנדרשים לצאת מהמציאות הזו ולהצליח, פעמים רבות ללא מערכות תמיכה, ללא חינוך פורמלי או הכשרה מיוחדת, מונעים על ידי כוח כמעט חייתי להבטיח לעצמם ולדור הצעיר חיים אחרים. כשאדם בא ממציאות כזו, הוא נדרש ליכולות כגון התמדה, אופטימיות, שמירה על פרופורציות בחיים, פעמים רבות לחוש הומור וליכולת לנהל מחשבות ורגשות, כך שאלו לא יפגעו במשימה העומדת לפניו.
"הטרגדיה שמתגלה לפעמים היא שגישה כזו דורשת להתמקד באותם חלקים הישרדותיים ולהניח בצד צדדים אחרים של הנפש, במיוחד אלה שקשורים לחלקים היותר רכים. לכן, לעתים ילדיהם יונקים בילדות מה שנחווה כקשיחות או ריחוק, ואצל הרגישים והרגישות יותר כחסך באהבה, ברכות ובקרבה".
היכולות המוחיות. לגייס את האמיגדלה
בשנים האחרונות זיהו החוקרים תהליכים גנטיים ונוירולוגיים שעומדים מאחורי חוסן אישי. "נוירוטרנסמיטרים ותהליכים מולקולריים מעצבים את תפקוד המעגלים המוחיים האחראים, בין היתר, על ההצלחה בהתמודדות עם סטרס", מסביר וולמר. "למשל, שחרור הורמונים כגון קורטיזול, סרוטונין ונוראדרנלין יכול לאפשר לנו להתמודד טוב יותר עם המציאות, אם השחרור מתחיל מהר ומסתיים מהר, אך מצד שני, עלול לפגוע במערכת החיסונית, בוויסות הרגש או בלב, במידה ששחרור ההורמון הינו מוגזם או נמשך יותר מדי זמן".
הפסיכיאטרית וחוקרת המוח מאוניברסיטת תל אביב, פרופ’ תלמה הנדלר, סבורה כי רמת החוסן שלנו היא דינמית. "זו יכולת מאוד אקטיבית של אדם להפעיל מנגנונים מוחיים קוגניטיביים ופסיכולוגיים, כדי להתמודד בצורה מיטבית עם אתגר שהוא חווה. אתגר כזה יכול להיות בהלה רגעית, או משהו מאסיבי כמו ההפצצות בדרום, שגורם לך להרגיש שאתה בסכנת חיים.
"חוסן מבטא את פוטנציאל ההתמודדות שקיים בכל אחד, זו נקודת מבט של בריאות ולא של חולי. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלכל אחד יש משאב של התמודדות, אנחנו רק צריכים ללמוד להעצים אותו, לתרגל אותו ולהפעיל אותו בזמן הנכון. דרך המוח אפשר לשפר את החוסן".
הנדלר מספרת על התרגול המוחי שנעשה במעבדה שלה. "הגישה שלנו מתמקדת במערכת הלימבית, לפי שיטה שנקראת נוירו פידבק, שרושמת את הפעילות באזור ספציפי במוח. אנחנו מאמנים אנשים לקראת מצבים קשים, במטרה שירכשו שליטה על אזור האמיגדלה. היא נחשבת לסמן של פגיעות, אבל זו לא גזירת גורל. כאשר מאמנים אותה בצורה אקטיבית להגיב בצורה שונה, היא מגייסת מערכות קוגניטיביות ומשתפת איתן פעולה.
"בעצם, אנחנו מנסים לייצר מצב שאדם לא יגיב בצורה קיצונית מדי, או שתהיה לו יכולת להרגיע את המערכת במצב אמת. הרעיון הוא שאם נעלה את היכולת של האדם לווסת את אזור האמגידלה, יהיה לו יותר קל במצבים אמיתיים. עשינו מחקר על חיילים ומחקר על חולי טראומה, ובשניהם נמצא ששליטה באזור הזה אכן מאוד משפרת את המצב התפקודי תחת סטרס. זו הדרך שלנו להעניק לאנשים חוסן.
"אני מאמינה שפגיעות וחוסן זה לא פלוס ומינוס, זה לא שאחד הוא הופכי של השני. יש מערכות שמייצרות פגיעות, זה גנטי, אדם נולד עם נטייה כזאת, אבל מול זה יש הרבה מערכות שאפשר לעשות באמצעותן פעולת נגד - לא צריך בהכרח לעבוד על המערכת הפגועה, אפשר לקחת מערכת אחרת ולגייס אותה להתמודד עם הפגיעות הזאת.
"אגב, החוסן הוא לא רק מצב נפשי שאנחנו משפרים, זה גם מצב גופני שמשתפר. לכן זה לא אימון חד פעמי, אלא כמו ספורט - צריך לעשות אותו אימון שוב ושוב כדי ליצור חוסן גופני. אם פתאום תצטרך לטפס על הר או ארבע קומות, תעשה את זה בקלות יחסית".
לפי מה תדרגי את רמת החוסן של אנשים?
"לפי האופן שבו מתרחשת ההתאוששות - איך אנחנו חוזרים למצב הבסיס כשהסטרס נגמר. כשמדברים על חוסן, הרבה פעמים מדברים על ההתאוששות יותר מאשר על התגובה ברגע האמת. אני חושבת שכמו שמחסנים אנשים לזיהומים, צריך לחסן אותם לגורמי הסטרס בחיים. כי בסופו של דבר הם גורמים לתחלואה פיזית ונפשית גדולה. הכי אפקטיבי זה ללמד ילדים, בדרך שהיא כמו משחק - אתה מחבר את המוח לממשק שנותן פידבק דרך משחק או סרטון, שהוא בעצמו בעל ערך. זה מאפשר להם אינטראקציה עם הפנימיות שלהם, וזה נותן הרגשה טובה, כי כשאתה מצליח לשלוט במוח זה מאוד מחזק".
"הרבה מושגים שלקוחים מהמזרח הם בעצם חלק מההגדרה האינהרנטית של חוסן". ד"ר דני חורש / צילום: איל יצהר
הרפרטואר הגמיש. למה אנחנו לא גזע חזק
ד"ר דני חורש מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן מדמה אנשים עם רמת חוסן גבוהה לקנה סוף. "חוסן זה לחוות אירוע שלילי שמלווה בסטרס, ולהצליח לחזור לנקודה קרובה לזו שבה היית לפני האירוע. זה כמו קנה סוף שמתכופף בפני פגעי הטבע, אבל אז גם מגלה גמישות וחוזר לנקודת המוצא שלו, או קרוב אליה. אצל אנשים עם חוסן נמוך, פעמוני האזהרה לא יודעים להפסיק לצלצל ברגע שהסכנה חלפה. הם עדיין מרגישים שהאיום מתרחש, ולא מאמינים ביכולתם לתפקד כמו שתפקדו קודם.
"בעבר טענו שחוסן זה היעדר מצוקה בעקבות טראומה או סטרס, והאנשים החסינים הם, לכאורה, אלה שלא נשרטו, הם לא קנה הסוף, אלא מעין גזע קשיח - אנשים שהאירוע לא נגע בהם ממש. היום אנחנו לא בהכרח מקדמים מודל של אדם שהוא טפלון, שכלום לא נוגע בו. להפך, אנחנו חושבים שאדם חסין הוא זה שכן מרשה לעצמו להרגיש פגיעות, כן מרשה לעצמו להיות מושפע מאירועים, אבל לאחר שחווה את הפגיעות והרגיש את הכאב, מצליח לחזור לשיווי משקל".
חורש מפנה את תשומת הלב למחקרים שהשוו בין התמודדות ממוקדת רגש לבין התמודדות ממוקדת בעיה. "ברובם התגלה ממצא שחזר על עצמו: אנשים שמתמודדים עם סטרס וטראומה בצורה יותר ממוקדת בעיה הם לרוב פחות סימפטומטיים, כלומר מתמודדים טוב יותר. לעומתם, אנשים שההתמודדות שלהם יותר ממוקדת רגש, הם יותר פגיעים. כשחילקו את זה לנשיות וגבריות גילו שנשים יותר ממוקדות רגש, לעומת גברים שיותר ממוקדי בעיה.
"בעשור האחרון מדברים על רפרטואר גמיש, להבדיל מהגישה שאומרת שיש אופן התמודדות אחד שהוא יותר או פחות בריא. כלומר, אנשים שיש להם ארגז כלים התמודדותי יותר רחב ושיכולים לנוע בגמישות - קוגניטיבית, התנהגותית ורגשית - בתוך מצבי לחץ, הם האנשים החסינים. גמישות, בעצם, מוסיפה לך דרגות חופש. קחי, למשל, אדם שחי בפלורידה ונהרס לו הבית בעקבות סופת הוריקן. על מנת לחזור למצבו הקודם, הוא צריך להיות ממוקד בעיה - כי נהרס הבית, צריך לטפל במשכנתא, בביטוח, להרים את הגדר, לדאוג לילדים, דברים קונקרטיים. מאידך, הוא גם צריך להתמודד עם הרבה דברים רגשיים. אולי האדם הזה מאמין באלוהים, או שהוא מדבר עם חברים או הולך לטיפול. הסיטואציה כל כך מורכבת, שאם לא יהיה לו רפרטואר מספיק עשיר, הוא יכסה רק חלק מהמשוואה. במובן הזה, היכולת לטפל בכמה בעיות שדורשות התמודדות שונה בו זמנית, תהפוך אותו לאדם יותר אלסטי.
"חשוב להגיד, שחוסן זה לא תכונה אחת ולא שתיים, זה המון גורמים במטריצות מסובכות - זה יכול להיות הגמישות שלך, סגנון החשיבה, התמיכה החברתית שיש לך בחיים, כמה כסף יש לך, איזה סגנון אישיות יש לך, האם את אופטימית או פסימית. לכל אדם יש מטריצה מורכבת שיוצרת את דרגת החוסן שלו".
עד כמה חוסן הוא מולד או נרכש?
"אם נבחן פלוגת חיילים בני 18 שנכנסת עכשיו למלחמה, זה מאוד ברור שיהיה רצף מאוד גדול של חוסנים א-פריוריים, כלומר לכל חייל יש שק משאבים אחר. אבל יש לא מעט דברים שאפשר לשנות או לקדם.
"באופן כללי, המין האנושי מאוד חסין. אני חוקר טראומה, ואחד הדברים המדהימים הוא שכמות האנשים שנחשפים לאירועים עם פוטנציאל טראומתי היא אדירה בישראל, קרוב ל-100%. מצד שני, רק 7%-9% מהאוכלוסיה יפתחו הפרעה פוסט טראומתית לאורך חייה. זה אומר שבסך הכול, בממוצע, היכולת שלנו להתגבר על משברים היא מאוד טובה. אנחנו אוכלוסייה עמידה".
"אנשים יכולים לגלות רמת חוסן גבוהה בתחום חיים אחד, ופחותה בתחום אחר". פרופ’ רות פת הורנצ’יק / צילום: איל יצהר
כוחו של המיינדפולנס. שיטות לחיזוק החוסן
"אנשים בדרך כלל לא מעריכים מספיק את רמת החוסן שלהם, שבאה לידי ביטוי רק כאשר החיים מאתגרים אותם עם אירועים קשים, ואז הם מופתעים מתעצומות הנפש", אומרת פרופ’ רות פת הורנצ’יק מהאוניברסיטה העברית, שחקרה את רמות המצוקה והחוסן בקרב ילדים ומשפחות שחוו מלחמה וטרור, בעיקר באזור שדרות. "מצאנו שרוב האנשים מגלים חוסן לאורך זמן, אבל עם זאת נמצא אחוז גבוה יחסית של ילדים והורים שפיתחו תסמיני מצוקה בעקבות החשיפה המתמשכת, כמו חרדות שונות, בעיות שינה ובעיות בתפקוד".
מה בממצאים הפתיע אותך?
"ההבנה שאנשים יכולים לגלות רמת חוסן גבוהה בתחום חיים אחד, ופחותה בתחום אחר. למדנו שניתן לשפר רמת חוסן, ואפשר לבנות חוסן להתמודדויות עתידיות עם משברים. בתחום הזה יש הפתעות רבות".
מדוע רמת החוסן הפכה לנושא כל כך נחקר בשנים האחרונות?
"כי הציבור רוצה לדעת איך להגביר את יכולת העמידה וההתמודדות עם מצבי טראומה שונים בחיים. למשל, איך ניתן לשפר את יכולת ויסות הרגשות והעוררות הגופנית במצבי לחץ, או כיצד תרגול קשיבות (מיינדפולנס) יכול לאפשר שליטה עצמית טובה יותר".
העולם הדיגיטלי עוזר או פוגע ביכולת לפתח חוסן?
"הטכנולוגיה יכולה לחזק את יכולת החוסן, הקשיבות וההתבוננות. למשל, יש אפליקציות שמיועדות לשיפור יכולת הרגיעה וויסות העוררות הגופנית, להפחתת דחק, וללמידה של אסטרטגיות התמודדות. אפשר ללמוד להיות נוכח וממוקד בהווה, ולפתח פרספקטיבות חדשות וגמישות על המצב".
כלומר, אפשר ללמוד להיות חסינים יותר.
"בהחלט. החוסן קשור לרמת מודעות מפותחת לצרכים הרגשיים והגופניים, ליכולת לגייס משאבים ותמיכה חברתית, לאימוץ של אסטרטגיות יעילות להתמודדות, ובעיקר, להשקעה בשיתופי פעולה עם אחרים. לקשר עם משפחה, חברים, עמיתים, מנהלים והקהילה בכללותה יש את ההשפעה הרבה ביותר על התמיכה והתחזוקה של רמת החוסן. אנחנו יצורים חברתיים, והתמיכה החברתית היא הגורם המגן החזק ביותר בעתות משבר וגם בשגרה.
"בעיניי, אורנה ברי, מבכירות עולם ההייטק והמדענית הראשית לשעבר, מהווה דוגמה לרמת חוסן גבוהה מעוררת השראה, בזכות התמודדות מורכבת עם אירועי חיים מאתגרים כמו אלימות במשפחה ומחלת הסרטן. מהלך חייה מאופיין בהתמודדויות פעילות ואמיצות עם אתגרים אישיים, מקצועיים ובריאותיים, לצד תפקוד מרשים, יצירתי, מספק ותורם לחברה. מהדברים שהיא סיפרה עד היום, אני מזהה צמיחה שבאה לידי ביטוי בהכרת תודה על מזלה הטוב, במציאת משמעויות חדשות בחיים, ובהתמקדות בו זמנית בהווה ובעתיד".
אל תהיו אוגר - הקשר בין חוסן לניהול
"לבעלי רמת חוסן גבוהה יש יותר סיכוי להצליח בתחומים ביצועיים, שדורשים התמודדות עם מקורות סטרס כמו ריבוי משימות, לוחות זמנים מלחיצים, מנהלים תוקפניים, עמיתים בתחרות, משקיעים לוחצים, כישלונות בדרך, שינויים מהירים או תחלופת עובדים", אומר ד"ר ליאו וולמר.
"מנהל טוב יודע להתמודד עם המורכבות דרך מיומנויות נפשיות, שכוללות בניית מרחב פנימי שבו נוצרים ההומור והיצירתיות. הוא אמור להיות חבר טוב של עצמו, כי כמות הכישלונות והביקורות בדרך יכולה לפגוע קשות בתפקוד".
גם ד"ר דני חורש מדגיש את הצורך במיומנויות רגשיות. "מנהל יכול להיות תותח-על מקצועית ולנהל משברים בצורה קונקרטית ואופרטיבית, אבל אם הוא לא ידע לתת מענה רגשי לעצמו ולסביבה שלו, הוא יהיה בבעיה.
"היום יש הרבה מחקר ויישום קליני של הגל השלישי של הפסיכותרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית, שמתייחסת למשתנים כמו היכולת לא לשפוט את עצמך באופן מוגזם. הרבה מושגים שלקוחים מהמזרח הם בעצם חלק מההגדרה האינהרנטית של חוסן. אנחנו, למשל, חוקרים במעבדה שלי התערבויות מבוססות מיינדפולנס, ואנחנו ממש רואים שהחלקים של מיינדפולנס שמעודדים חוסן הם כמו שריר מנטלי שאפשר לאמן".
איך מאמנים את השריר הזה?
"צריך להבין שהחרדה או הסטרס הם לא 'אני', אלא רגע או אירוע מסוים שמעוררים את זה. בעיקר חשוב לא להיות תגובתי. אם המנהל, שכרגע נחת לו קרייסס על השולחן, מגיב מיד, הוא חי על טייס אוטומטי. אבל אם הוא ייתן לסיטואציה עוד 5 דקות לשקוע, היא אולי תיראה פחות קטסטרופלית".
מה עוד יכול לעזור למנהל הלחוץ?
"אנשים שמסתכלים על סיטואציה מלחיצה או טעונה כעל אתגר, הם אנשים שרמת החוסן שלהם נוטה להיות גבוהה יותר. ויש גם 'חוללות עצמית': אם את תופסת את עצמך כאדם שיודע להתמודד, ומצליחה לשמר את התפיסה הזו, זו לרוב נבואה שמגשימה את עצמה יחסית טוב".
"יותר מהשכלה, יותר מניסיון, זה החוסן שמבדיל בין אלה שמצליחים ובין אלה שלא". ד"ר שרון מושיוף / צילום: איל יצהר
מודל 7 השרירים
"העולם מלא הפרעות. אנחנו מתמודדים עם שינויים באופן תמידי, ורק מי שיש לו חוסן יכול להסתגל בצורה מהירה לאתגרים, לאכזבות ולכישלונות, ועדיין לשמור על אפקטיביות ואיכות חיים", אומרת ד"ר שרון מושיוף, מומחית לניהול מהבינתחומי ומאוניברסיטת תל אביב, שמלמדת מנהלים כיצד לפתח שרירי חוסן.
מושיוף מזכירה את הציטוט המפורסם של דיאן קוטו, ולפיו "יותר מהשכלה, יותר מניסיון, יותר מהדרכה, זה החוסן שמבדיל בין אלה שמצליחים ובין אלה שלא". במודל שהיא עובדת איתו, ושנבנה על ידי Resilience Alliance, החוסן מורכב משבעה מאפיינים "שאני קוראת להם שרירים. לכולנו יש את אותם שרירים, אבל לכל אחד יש שרירים מפותחים יותר ופחות".
ואלה הם שבעת השרירים:
גישה חיובית כלפי העולם. "זו היכולת להסתכל על מצב של משבר, להגיד ‘קרה מה שקרה, אבל יש לזה גם צדדים חיוביים, יש פה הזדמנות, לא רק מפח נפש ולא רק סכנה’".
גישה חיובית שלי מול עצמי. "השריר הזה מתייחס לביטחון העצמי. כלומר, גם אם אני נוטה לראות דברים באור שלילי, יש לי אמונה ביכולת שלי לשרוד ולשגשג במצבים קשים".
להישאר ממוקד גם בזמנים קשים. "יכולת לעשות חשיבה אסטרטגית באותו הרגע, ובהתאם למצב לייצר סדר עדיפויות חדש. דווקא בשריר הזה אני רואה הרבה קושי אצל מנהלים, כי כולנו רוצים להגיד שאנחנו יכולים לעשות הכול, אבל משאב האנרגיה שלנו מוגבל. המיקוד הוא היכולת לעשות זום אאוט, ולראות מה חשוב".
גמישות חשיבה. "זו היכולת לחשוב בגוונים של אפור, להיות גמיש באופציות, לא למהר להגיד ‘צריך לעשות משהו ספציפי’, אלא לצאת מהקופסה ברמה החשיבתית, לנסות להסתכל על הסיטואציה אחרת, ולהיות מסוגל להתמודד במצבים עמומים".
גמישות חברתית. "יכולת להיות מחובר לאחרים בזמנים קשים, להתייעץ ולבקש עזרה. זה כמובן הדדי - מי שיש לו גמישות חברתית גבוהה, הוא גם מי שייתן עזרה ועצה, מפני שהוא פתוח יותר. מחקרים מראים שהיכולת הזו היא מרכיב מאוד חשוב של החוסן".
שיטתיות. "יכולת להגיד לעצמי שאני לא אפעל רק אינטואיטיבית, אלא אעבוד לפי סדר מובנה. אנשים שטוב להם עם רשימות, תכנון זמן ואקסלים, לא משאירים הכול בראש. הם שמים לב לפרטים, ומארגנים דברים".
יוזמה בזמן שינוי. "אי אפשר לחכות עד שהכול יהיה ברור, ואז לנקוט עמדה. היכולת לקפוץ למים, ולפעול בידיעה שאם זה לא יהיה בסדר, אתקן - היא חשובה. אנשים שאין להם שריר יוזמה מפותח נוטים, לפעמים, לחכות יותר מדי להתבהרות העניינים, במקום לקבל החלטה ולפעול".
מה אפשר ללמוד מפרופיל החוסן של אדם?
"אילו שרירים יותר חזקים ואילו פחות. למשל, אצלי השריר הראשון של להסתכל על העולם בצורה חיובית הוא חלש, וזה מסביר למה אני נוטה להסתכל על חצי הכוס הריקה, אז אני לומדת איך לפתח אותו.
"הרבה מחקרים מראים שחוסן זה לא משהו שיש לך או אין לך. קודם כל, הוא מושפע מתקופות בחיים. אם אדם עבר טראומה, יכול להיות שהוא התרוקן מחוסן, וצריך לבנות את זה חזרה. הנטיות האישיות לא משתנות, אבל אני כן יכולה לזהות את הרגע ולאתגר את עצמי, לא ללכת למקום של הפסימיות.
"שריר חזק זה שריר שאת לא צריכה לחשוב עליו. כשהשריר חלש, תצטרכי לתרגל אותו. אם יש לנו רק שני שרירים חזקים, אז בכל פעם נשתמש בהם, כי הם יותר נגישים, וזו עלולה להיות בעיה, כי לפעמים נביא אותם למצבים שהם לא מתאימים".
כתבות
ני"ע
