"אני לא מסוג ההולכות בשטח. למעשה, אני מסוג יושבי בתי הקפה וחוקרת בדרך כלל נושאים פוליטיים", מודה מיד פרופ' תמר הרמן, "אבל התחלתי לשמוע מסביבי יותר על אנשים שעושים את השביל ומציינים את זה בשיחה יומיומית. שמתי לב ליותר כתבות בעיתונות ואזכורים על השביל, ואמרתי לעצמי 'רגע, יש פה תופעה'".
הרמן לא הייתה בטוחה באיזו תופעה מדובר, אבל היה לה ברור שהשביל נושא בחובו משמעויות פוליטיות עקרוניות הרבה יותר מכפי שנדמה לציבור ההולכים בו. "ישראל היא חברה מטיילת, את זה אנחנו יודעים, וחלק מהספר אכן עוסק בהיסטוריה של הטיולים בישראל, אבל בשביל ישראל קורה משהו שהוא מעבר ליציאה לשטח", היא אומרת. "השביל הופך לאייקון, אבל לא ידעתי מה הוא מבטא וגם לא ידעתי עובדות בסיסיות על השביל מעבר לזה שהוא חוצה את ישראל לאורכה".
בעבודת הווידיאו "שביל ישראל" של האמניות אילת כרמי ומרב הימן, שמוצגת בימים אלו בתערוכה "הזדמנות אחרונה לראות" במוזיאון פתח תקוה - בתזמון מושלם עם הוצאתו לאור של ספרה של הרמן "שביל ישראל, דרכה של הישראליות החדשה־ישנה" (הוצאת פרדס, זוכה פרס יעקב בהט של אוניברסיטת חיפה) - קבוצה של נוודים, שורדים או פליטים, מתקדמים בעזרת מתקנים משונים ולולייניים על שביל ישראל, במעין מסע קבוצתי מהפנט.
שביל ישראל של אילת כרמי ומרב הימן במוזיאון פתח תקוה / צילום: אילן שריף
כף הרגל של הצועדים לא נוגעת באדמה אף לא פעם אחת. לא ברור אם זאת קבוצת קרקס, עם שנמצא במנוסה, מלחמה, ואולי זאת קבוצה צליינית שצריכה לבטא את אמנותה על אף הקשיים? במקרה של שביל ישראל, מתברר, כל התשובות נכונות. וכך גילתה גם הרמן במהלך כתיבת הספר, שמאפשר הסתכלות רחבה, מפתיעה ומדאיגה על השביל.
מה הדבר הראשון שגילית כשהתחלת לחקור את שביל ישראל?
"ראיינתי אנשים ושמתי לב שהם שרים את אותו שיר ונותנים את אותן תשובות כמו 'זה מקום מאוד נקי', גם במובן הפיזי וגם במובן הרוחני. כל הזמן עשו השוואה בין הפוליטיקה המלוכלכת והיומיום המגעיל בישראל לבין השביל הנקי עם האנשים הטובים שפוגשים בו, והרי ההפרדה הזאת היא בעיני המתבונן בלבד. אותם אנשים שתפגוש בשביל, הם גם האנשים שאחר כך ידברו לא יפה בסופר. הבנתי שהקונטקסט משפיע על ההשוואה בין השביל שהוא גן עדן עלי אדמות לבין הכיעור של חיינו".
זה התחבר לעיסוק המתמשך שלך בשאלת התפיסות של הישראלים לגבי סביבת הקיום שלהם.
"התחושה האופורית הזאת העירה בי את החשיבה הביקורתית על הדבר. אין לי כוונה להגיד שהשביל הוא תופעה לא טובה או מכוערת או לבעוט בזה בתור פרה קדושה, אני רק שואלת איך שביל ישראל נהיה כזאת פרה קדושה".
הצליינים החילונים
נתונים מדויקים על ההולכים בשביל ישראל אין כיום, בעיקר משום ששלושה גופים שונים חולקים את משימת ניהול השביל: החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים וקק"ל. ביניהם שוררים מאבקי כוחות ומאבקים ארגוניים, שמשליכים גם על איכות ניהול השביל. מקובל להעריך כי בשביל הולכים מדי שנה כ־1,000 טיילים שצועדים בו בבת אחת מצפון לדרום (פרק הזמן הממוצע הנדרש הוא קצת יותר מחודש הליכה), ועוד כמה עשרות אלפים שצועדים בחלק מ־44 המקטעים שלו, שאורכם הכולל כ־1,100 קילומטר.
תוואי שביל ישראל
כשהרמן ניגשה לחקור את השביל, היא ביקשה תחילה למפות את סוגי השבילים בעולם. "יש לנו נטייה לנכס דברים, אבל אפילו מלאכי השביל (אנשים המסייעים להולכים בשביל ישראל, שזכו להכרה גם בסדרה של תאגיד כאן) הם לא המצאה ישראלית. שבילים הם תופעה נפוצה בעולם - יש הפרדה בין שבילים פונקציונליים כמו דרך המשי ובין שבילי הליכה כתופעת פנאי. האחרונים שכיחים יותר בעולם המערבי, בעוד שבאפריקה, בארצות ערב או באסיה אין שבילי פנאי, מפני שהליכה היא חלק אינטגרלי מחיים של אנשים שאין להם תחבורה טובה. שם הליכה נתפסת כסמן למעמד נחות של מי שאין לו אמצעים. את שביל ישראל עושים רק מי שהם בעלי אמצעים ויכולים להרשות לעצמם להתנתק לחודש.
"גיליתי שמתקיימת כלכלה שלמה סביב השביל. חקרתי גם את העלייה לרגל, שזה חלק מתהליך הכניעה לאלוהות, ואיתרתי גם את השבילים הלאומיים בעולם - בעיקר אצל האנגלו־אמריקאים והגרמנים שמתחברים לחוויה הלאומית של השביל. גם בישראל, כמעט בכל הראיונות שקיימתי, אנשים אמרו 'אני מתחבר יותר טוב לארץ' ושאלתי את עצמי מה התהליך המנטלי שעובר עליהם. הרי בשביל אין טקסטים - כל מה שיש זה שלושה פסי צבע - איך ההולכים בו קולטים את המסר הזה?".
כי השביל הוא מקום, את כותבת, הוא לא דרך.
"נכון. ראיתי שבעצם, השביל קיים לא רק על השביל, אלא גם מחוץ לשביל, השיח עליו לא פחות חזק מאשר ההליכה בו. כלומר יש משחק מקדים לפני היציאה, שכולל את ההכנות להליכה, הניסיון להתחבר לאנשים שכבר הלכו לפניך וללמוד מהם, האיתותים החיוביים מהסביבה - ורק אז יש את ההליכה עצמה והחזרה מהשביל. הגעתי לתזה שהכרתי בהקשרים אחרים של החוקרים ויקטור ואדית טרנר, שמתייחסת למה שנקרא 'צליינות חילונית' - זה מושג מפתח שצריך להכיר בשביל להבין את שביל ישראל".
מהי צליינות חילונית?
"זה דומה לצליינות דתית משום שהתהליך הוא כזה שאת לא הולכת בהכרח למקום מסוים, אלא עוברת תהליך טרנספורמטיבי בהליכה. עוד לפני שהגעת לשביל יש תהליך נפשי ופיזי של התכוננות להליכה ארוכה, של חשיבה על הליכה, של ציפייה, כמו בעלייה לרגל. מה שמפליא בשביל שלנו זה שהוא מתחיל בקיבוץ דן ונגמר בשומקום - ליד בית ספר שדה באילת, לא באיזה מקום מדהים שאת עומדת בו ונפעמת. אגב, הטהרנים יגידו ששביליסט נחשב רק מי שעשה את כל השביל מהתחלה עד הסוף או את כל 44 המקטעים לפי סדר מסוים - כמו תנ"ך".
מעניין שחיק הטבע לא משחק תפקיד משמעותי בתהליך שעובר הצועד בשביל.
"הייתי באנגליה כדי לחפש ספרות על מערכת השבילים שלהם, דיברתי עם מוכר ספרים שמתמצא בספרים בנושא הזה וסיפרתי לו על שביל ישראל. ואז הוא אמר משהו מעניין, שהשביל שלנו מנוגד להליכת טבע, שבה אתה רוח חופשית והולך לאן שהולך. הוא אמר לי 'מה שעשיתם זה שבניתם רחוב מחוץ לעיר. יש לכם מקטעים כמו רמזורים שמחלקים את השביל, יש מקומות הליכה ומקומות לינה, למעשה משטרתם את ההליכה בחוץ'. החברה הישראלית ידועה ברמת קונפורמיות מאוד גבוהה והצעירים עוד יותר קונפורמיסטים, אולי גם שביל ישראל הוא עוד מכשיר לא מודע של קונפורמיזציה, מעין מנגנון פנימי של החברה הישראלית".
אין קונפורמיסטי יותר מאשר לעשות את שביל ישראל, אנשים אפילו מציינים את זה בגאווה בקורות החיים שלהם.
"וגיליתי שמעסיקים מתייחסים לזה כמו אל שירות ביחידה קרבית, כאילו לשביליסט יש דימוי של הפלמ"חניק עם המכנסים הקצרים והנעלים הגבוהות שהולך עד כלות לאורך השביל. לפעמים זה נכון ולפעמים זה ממש לא נכון - יש אנשים שהנהג שלהם מביא אותם לשביל עם ג'יפ שחור והם הולכים לישון בלילה במקום טוב. זאת לא באמת חזרה לתפיסה בראשיתית של לגלות את הארץ ברגל. אתה לא מגלה שום דבר אלא רק מאמת מה שקראת באלף מאמרים וספרים".
פוליטיקה דרך הרגליים
איך נקבע התוואי של שביל ישראל? הרמן חיפשה בנרות את הפרוטוקולים של תכנון התוואי, אבל מקום הימצאם לא נודע. "אין פרוטוקולים. או שלא נכתבו פרוטוקולים או שלא נשארו, עד היום אנחנו לא יודעים למה החליטו לעשות את השביל כמו שהוא. מה שאני כן יודעת הוא שסימון שבילים אף פעם אינו ניטרלי. באפריל 1995 חנכו את השביל באנדרטת השריון בלטרון, עצם זה צובע את השביל בצבע מסוים, הרי החרדים או הערבים לא יבואו לחנוך שביל באנדרטת השריון".
הרמן מקדישה פרק נרחב בספרה לגיבוש התוואי: "זה אחד הנושאים המרתקים וגיליתי אותו אגב שיחה. שביל ישראל הוא שביל מלאכותי שלמעשה מחבר שבילים קיימים. האנשים שעמדו מאחורי הרעיון היו העיתונאי אברהם תמיר שהלך את שביל האפלצ'ים (שביל באורך 3,400 ק"מ במזרח ארצות הברית וקנדה) ורצה לעשות בישראל שביל מדן עד באר שבע. מי שהרים את המפעל היה אורי דביר המנוח, שהיה יו"ר הוועדה לשבילי ישראל, מומחה גדול לתיירות שהקים את מפעל הכשרת מורי הדרך בבית ברל. כשקיבל את הרעיון של השביל מתמיר, שלא זכה לראות אותו ומת לפני שנחנך, פנה דביר למורי דרך וביקש הצעות לשבילים.
"הוא קיבל דרך של עשרת אלפים קילומטר, וזה הרי לא אפשרי, אז עשו סלקציה וחיברו בין שבילים באמצעות קטעי קישור. סלקציה כזאת כמובן משקפת תפיסה של מה חשוב ומה לא חשוב".
הרמן מספרת שלתכנון התוואי היו כמה עקרונות מפתח כמו בטיחות, גיוון טופוגרפי וגיאוגרפי, וההחלטה שלא נכנסים לשטחים אורבניים. "וזה יצר מציאות מסוימת: כמעט לא נכנסים ליישובים ערבים, לא נכנסים לירושלים, לא עוברים את הקו הירוק - אז החלו לצוף טענות פוליטיות. בתחילת הסימון דביר פרסם את תוכנית השביל וקמה סערה גדולה. אמרו, 'הנה, שביל מערבי, אולי פעם יהיה שביל מזרחי שיחצה גם את הקו הירוק'. בזמנו, לא עשו את זה מסיבות ביטחוניות ותקציביות, אבל בימין סערו ואמרו 'אתם מוותרים על חבלי ארץ אבות'. נתניהו אפילו התייחס לכך בעקיפין בכנס הרצליה ב־2010 כשאמר שירחיב את השבילים".
הטענות הללו קיבלו ביטוי בשטח.
"בעקבות הטענות, היו כמה ניסיונות של מתיישבים/מתנחלים להתוות שביל מזרחי, שיעבור בגדה המערבית ובגולן, אבל זה לא הצליח. עד שב־2017 שר התיירות יריב לוין הצהיר על יצירת שביל מזרחי. לא ברור איך השביל הזה יתחבר ואיפה, אם הוא יהיה ענף או שביל מקביל. כינסו ועדה שאמורה לדון בתוואי של השביל המזרחי, ואין בה נציג של החברה להגנת הטבע בגלל אותם מאבקי סמכויות, וגם כי היא נחשבת קצת שמאלנית. הכול פוליטיקה. בינתיים, הובטחו 10 מיליון שקלים לסימון השביל המזרחי, הוא כנראה ייצא לפועל בלחץ בית ספר שדה גוש עציון".
בעיניים פוליטיות, יש בתוואי השביל כיום משהו מבלבל. מצד אחד הוא ציוני־לאומי־ימני ומצד שני הוא כאילו שמאלני ולא עובר ביהודה ושומרון, לא נכנס לירושלים ולא מגיע לגולן.
"הוא המיינסטרים הישראלי. לכן הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני לא הולכים על השביל, כי מצד אחד זה מדיר שטחי אבות ומצד שני זה מתעלם מהכיבוש והערבים בארץ".
ערבים הולכים על השביל?
"רואים מעט מאוד ערבים בשביל, דיברתי על כך עם מורה דרך ערבי. הוא אמר לי 'אנחנו בני הארץ הזאת ולא צריכים ללכת מהצפון ועד הדרום כדי להנחיל לעצמנו אותה'".
זאת אמירה מעניינת.
"מאוד מעניינת. רוב מורי הדרך הערבים עברו הכשרה אצל דביר בבית ברל, אבל הנוכחות שלהם בחברה להגנת הטבע מינימלית. יש טענה של מורי דרך ערבים, שלפיה כשיש מידע כתוב על השביל, למשל כשהוא עובר במצודה חצי צלבנית וחצי מוסלמית, אין הסברים על החצי המוסלמי, שהשביל מתעלם מאתרים מוסלמיים. בשנים האחרונות התפתחה תרבות הליכת פנאי אצל המעמד הבינוני הערבי, ויש גם גופים פוליטיים שעושים טיולי נכבה, אולי כתשובה לשביל ישראל".
משום שהשביל מנכס.
"לגמרי. זה ממש כיבוש הארץ ברגל. זה היה מוטיב מאוד חזק בטיולי הפלמ"ח או בטיולים של בני העלייה השנייה. יש גם חיבור לתרבות הגרמנית שהוציאה בני נוער להליכות ארוכות כחלק מחיזוק הלאומיות והבעלות על הארץ. העתיקו בישראל דגם מרכז אירופי ועד שנות ה־30 לא התביישו להגיד את זה. לאחר עליית הנאציזם, הטיילוּת הישראלית הפרידה את עצמה מהמסורת הגרמנית".
השביל אפקטיבי לחיזוק תחושת לאומיות.
"מאוד אפקטיבי. את רואה את הארץ במלוא יפעתה, את הצמחייה, את בעלי החיים. אנשים מגיעים מתוך רצון להתחבר למשהו במדינה שקשה מאוד להתחבר בה לדברים. בכל-כך הרבה ראיונות אמרו לי יהודים על השביל: 'אנחנו נקיים, תראי את הסחנה לעומת זאת'. והרי הסחנה זה בדרך כלל מקום שבאים אליו ערבים. מרואיינים רבים דיברו איתי על לכלכוך בכפרים הערביים".
מנזר סנט ג'ורג' בואדי קלט/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
אבל התוואי לא עובר כמעט בכפרים ערביים.
"אבל כשהוא כן עובר, רואים רק את הלכלוך כי הוא עובר מאחוריהם, בשוליים, ליד המזבלות. ישראל גם ככה לא נותנת שירותי ניקיון כל-כך טובים לרשויות הערביות - אולי אף אחד לא התכוון - אבל הצליחו להשתיל פה את הרעיון שמקומות יישוב ערביים הם מלוכלכים. זה יושב גם על לאומניות, גם על קונפליקט וגם על גזענות שיש בשפע בחברה הישראלית. זה מתחבר ביחד ויוצר איזו תחושה של אליטה נקייה שצועדת על השביל.
"אם יפתחו את השביל המזרחי, אז זה יהיה עוד יותר פוליטי, בין השאר כי תושבי ההתנחלויות עושים טיולים כאקט מוצהר של נוכחות. אגב, בציונות הדתית יש כאלה שכשהם נכנסים לכפר ערבי לאורך השביל, הם שמים דגלי ישראל על התרמיל שלהם, זה בוודאי פוליטי".
היו היתקלויות?
"היו כמה. מראיונות שעשיתי, ברור שזה לא מוצא חן בעיני התושבים, אבל הם מרגיעים את הצעירים. פה ושם ילדים זרקו אבנים, אבל זאת פרובוקציה כל-כך גלויה, שלא צריך ליפול בה".
מי שמסמן, שולט
ההדרה משבילים לאומיים היא גם כן לא המצאה ישראלית, מספרת הרמן. באוסטרליה, למשל, "יש את השביל הלאומי האוסטרלי, שבכוונה לא התחילו אותו בטריטוריות הצפוניות של האבוריג'ינים. זה אומנם לא כתוב או נאמר בשום מקום, אבל ברור כשאת מסתכלת על המפה, שהם היו צריכים להתחיל את השביל במקום צפוני יותר. הם מטפחים אתוס אוסטרלי של ההתיישבות הלבנה, זה הכי פוליטי שיכול להיות".
בישראל, מי שמודרים מהשביל, לדברי הרמן, הם אנשים קשי יום שחייבים לעבוד כל יום, חרדים שרק לאחרונה החלו הצעירים שבהם לצעוד בתקופת בין הזמנים, רוסים מהדור הראשון, אנשים שהכושר הגופני לא מאפשר להם וכאמור ערבים, "כי זה מבחינתם חלק מאותו כיבוש הארץ ברגל".
הרמן מוסיפה שגם השד העדתי קיים כאן, "ורואים בעבודות מחקריות שנעשו על טיולי בית ספר איך בקרב ילדים בני עדות המזרח, שלא היה להם 'בית הולך', התפתח אנטגוניזם כלפי המדריכים של החברה להגנת הטבע שלא התחברו טוב לילדים מהשכבות המוחלשות. ההליכה התחילה כמשהו מאוד אשכנזי והופכת בהדרגה למשהו כלל ישראלי, אבל זה לעולם לא יהיה כלל ישראלי".
יש ניסיונות למלא את הוואקום שתודעת השביל מייצרת?
"עכשיו יש ניסיון לייצר מפגש קהילות על השביל ולרדת מהתוואי כדי לפגוש ערבים מהכפרים. יש אנשים שהבינו את המשמעות של האקסקלוסיביות הזאת ביצירה של שביל לאומי ששייך לקבוצות מסוימות. לאחרונה היה ניסיון לסמן שבילים נוספים לכדי שביל קהילות, שמטרתו לקיים מפגשים עם האנשים לאורך השביל. לעת עתה זה לא מצליח לקבל את התהודה ששביל ישראל קיבל".
אולי הצלחת השביל נובעת מכך שהוא מלכתחילה ניסה להימנע מביורוקרטיה ועימותים.
"נכון, אורי דביר אמר במפורש שהוא לא רצה להסתבך עם הביורוקרטיה. למעשה, לשביל אין מעמד סטטוטורי, הוא מעולם לא קיבל הכרה כשביל לאומי בשום מהלך פורמלי. התוצאה היא תקציבים נמוכים והעובדה שאין לו מנהלת לאומית.
"במקומות אחרים בעולם שביל לאומי מקבל מעמד חוקי, כי שביל לאומי הוא שביל שיש לו סיפור. השחורים בארצות הברית מסמנים עכשיו שביל בעקבות שבילי הבריחה של העבדים מהדרום לצפון. אף אחד לא הגיש עדיין בקשה להכרה בשביל לאומי, אבל אני מניחה שברגע מסוים הם יצטרכו לעשות זאת, כי בארה"ב שבילים לאומיים צריכים לקבל אישור של הקונגרס ושל הסנאט".
אני משליכה על ישראל ושואלת את עצמי מה יקרה אם יגישו לוועדה לסימון שבילים בקשה לסימון שביל הנכבה או שביל פלסטין.
"אם השביל של השחורים יאושר כשביל לאומי על-ידי הרשויות האמריקאיות, זה אומר שהם יקבלו את הנרטיב והם מרחיבים את האתוס האמריקאי. אני רואה את האלמנטים החיוביים של הדבר.
"האם יהיה שביל נכבה שמדינת ישראל תאשר? אני לא רואה את זה קורה. היה ניסיון של הפלסטינים ב־2011 לסמן שביל תגובה לשביל ישראל, שמכיר בזכות הפלסטינית לבעלות על חלקים מהארץ. אנשי 'לוחמים לשלום', שמביאים את ידע הסימון שלהם בין השאר מהשירות הצבאי, סייעו להם. יש בזה משהו פרדוקסלי".
מי אחראי על סימון השבילים בישראל?
"במדינת ישראל רק לוועדה לסימון שבילים בחברה להגנת הטבע מותר לסמן שביל ורק לה מותר למחוק סימונים אחרים. היו לאחרונה תקדימים כשפתחו את שביל הסנהדרין שרשות העתיקות סימנה. היה גם את שביל גולני, ואת שביל הבנים של הדרוזים שהוא חלק מהחיבוק שהקהילה הדרוזית מקבלת ממדינת ישראל. יש פריצות דרך בעניין הזה, על חלק מגיבים בחומרה ועל חלק לא.
"יש לי הרגשה שאם מישהו יסמן את שביל הנכבה, אז ייזכרו שיש רק גוף אחד שמותר לו לסמן. אלה יהיו ימות המשיח, אם יהיה סימון של שביל הנכבה וישראל תכיר בו כשביל מסומן".
לא רק פוליטיקה מדבר השביל אלא גם פערים חברתיים וכלכליים. הרמן מצביעה למשל על כך שהשביל עובר בסביבות מדרשת שדה בוקר, "אבל בסביבות ירוחם הוא לא עובר. תארי לך שהיו מכניסים את הולכי השביל לירוחם - כמה נשכרת היא הייתה יכולה לצאת מכך. לא חשבו אז על השביל כאפשרות למהלך מתקן, אבל כשרואים על מה הם לא חשבו, אפשר להבין על מה הם כן חשבו. זה כמו ששוכחים להזמין אישה לפאנלים, זה מסמן איפה מרחבי המחשבה שלך".
אם השביל מציב מראה למצב החברה הישראלית, אנחנו לא במקום טוב בכלל.
"החברה הישראלית נמצאת במקום של המיינסטרים של המיינסטרים. לפי השביל, חלק גדול מכל המחאות של השנים האחרונות לא התקיימו".
וחלק גדול ממי שגר פה אינו חלק מישראל.
"נכון, אבל אני לא טוענת כאן לקונספירציה אלא למשהו יותר גרוע: לחשיבה סטריאוטיפית מרחיקת לכת. אלה שהולכים בשביל לא מרגישים שיש פה בעיה".
ואפשר היה לסמן שביל שמחבר את ישראל על כל גווניה ותפיסותיה.
"הייתה פעם רשת של בתי קפה שהסיסמה שלה הייתה 'לבלות עם אנשים כמוך'. זאת סיסמה שמתאימה בדיוק לשביל: 'ללכת עם אנשים כמוך'. אז נכון, יש את אנשי הציונות הדתית ומצד שני את אנשי הקיבוצים. אלא שהאחרונים הולכים מתוך געגוע למדינה שגנבו להם, והראשונים מסמנים בהליכה את המעבר שלהם מהפריפריה הפוליטית־חברתית למרכז. אחד הולך על השביל מתוך געגוע והאחר צועד מתוך תחושת בעלות עליו".
כתבות
ני"ע
