הגנה על זכויות אדם: הקו המחבר בין עמוס עוז לאהרן ברק

בהספד המפעים שנשאה השבוע פרופ' פניה עוז-זלצברגר לאביה, הסופר עמוס עוז, היא סיפרה ש"אבא אמר לי שאת כל צווי המוסר ועשרת הדיברות אני יכולה לצמצם לדיבר אחד בלבד - לא תכאיב. זה הכול. ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תכאיב פחות. כמה שפחות".

ביום מותו של עוז כתב בני ציפר בעיתון "הארץ" ש"היום מת הנשיא של מה שמכונה השבט הלבן". וציפר הוסיף וכתב: "עוז האינטלקטואל ניסה כל שנותיו האחרונות לתקן את הישראליות כפי שנגלתה לו אז (ב-1981 כשכתב את "פה ושם בארץ ישראל". ח',מ') בבית שמש, בעופרה ובשטחים. ליתר דיוק, הוא ניסה להחזיר אותה לתוך המוזיאון הדמיוני שלו, בשלל חיבורים שבהם תקף מה שזיהה כמגמות אולטרה לאומניות או ניאו-נאציות כדבריו, המתפתחות בישראל. ואולם השבט המצטמק והולך של המזדהים עם דברי התוכחה שלו, קצרו ידיו מלתרגם את התוכחות למעשים, ובוודאי שאין עוד מי מהם שמסוגל לכתוב יפה ובאופן מפתה ומכשף כמוהו וכמו לשכנענו לרגע בצדקת דרכו".

אל אותו "שבט לבן" מדומיין שעליו דיבר ציפר אפשר בקלות לשייך גם את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק, ומשפטנים בכירים אחרים בני דורו של עמוס עוז שרובם, בשל הנסיבות ההיסטוריות, הגיעו הם או הוריהם לכאן מאירופה ומארצות ברית-המועצות לשעבר. משפטנים, שבסיוע הרשות המחוקקת, פיתחו בארץ שיטת ממשל ומערכת משפט, שלמזלנו מבוססות על עקרונות מערביים מודרניים. עקרונות ורעיונות ששורשיהם בעידן הנאורות בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. עידן שבו חבורת אינטלקטואלים באירופה משכה במו-ידיה את החברה האנושית במערב ממדמנות החשיכה, הבערות הדתית, הפנאטיות והעריצות, לעבר התחליף ה"מתקדם דאז" של הרציונליות והמדעיות. מהחשיכה אל האהבה.

בתחילת שנות ה-90, על בסיס אותה תפיסה רציונלית, חילונית, אך כזו שמכירה בסכנות שבשבטיות ובשררה, היה אהרן ברק שותף בכיר למה שמכונה "המהפכה החוקתית" - הרחבת סמכות בית המשפט העליון לבצע ביקורת חוקתית על הכנסת באמצעות פרשנות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק.

שורשי החוקות המודרניות שמגינות על זכויות האדם באשר הוא אדם נעוצים עמוק-עמוק באותו עידן נאורות. את המושג "זכויות אדם" טבע לראשונה הפילוסוף ג'ון לוק שאמר שלכל יש זכויות טבעיות שלחברה אין זכות לפגוע בהן כשהאדם נעשה שותף לאותה חברה.

מפרופ' עוז-זלצברגר למדתי לפני כעשור גם (בדל) מתורתו של ג'ון רולס, הכלכלן והפילוסוף האמריקאי זוכה פרס נובל, שמת ב-2002. רולס ביקש להעניק הצדקה מוסרית לקיומה של מדינה שהיא בעצם מדינת רווחה עם כלכלה קפיטליסטית. הוא הציע תרגיל מחשבתי שאותו כינה "מסך הבערות". "דמיינו לעצמכם כי אתם יודעים שבקרוב תבואו לעולם, אבל אתם במצב של חוסר ודאות מוחלט באשר לגורל שצפוי לכם בחיים", הציע רולס. "לאיזו מין חברה הייתם בוחרים להיוולד במצב כזה?". המשתתפים בתרגיל המחשבתי, טען רולס, ינסו למקסם את האפשרות הגרועה ביותר הצפויה להם, ולכן הם יבחרו לחיות בחברה שבה קיים אלמנט חזק של הגינות וצדק חלוקתי.

קו אחד עובר בין הציווי המוסרי האישי של עמוס עוז - "לא תכאיב, או אם זה בלתי אפשרי, תכאיב כמה שפחות" - לבין התורה של ג'ון רולס באשר לדרך הרצויה, ההגונה, שבה מדינות צריכות להתנהל, ולבין המהפכה החוקתית של אהרן ברק.

הדיבר האישי, הפרטי, "לא תכאיב, או אם זה בלתי אפשרי, תכאיב כמה שפחות", שעמוס עוז ז"ל הקנה לילדיו, בא לביטוי במבחן המידתיות שבו משתמש בג"ץ בבואו לבדוק אם חוקים של המדינה, הקולקטיב, אינם סותרים את חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. בבואו של בג"ץ לוודא שהפגיעה בזכויות אדם שהיא לעתים כורח המציאות בחקיקה (למשל, חוק המתיר לעצור חשוד כדי לפענח פשע ולמנוע אלימות), לא תיעשה במידה שאינה עולה על הנדרש (למשל, אם ניתן לשחרר חשוד לחלופה של מעצר-בית, אין להמשיך להחזיקו בתנאים קשים בבית המעצר).

כפי שאדם, כל אדם, צריך להשתדל להכאיב לזולתו כמה שפחות, כדברי עוז-זלצברגר - כך גם המדינה צריכה להשתדל לא להכאיב למי שחי בה. ואם המדינה חייבת לפגוע בזכויות של חבריה, כדי להגן על זכויות של בני אדם אחרים - עליה לפחות להשתדל לפגוע בהן כמה שפחות. כי "את כל צווי המוסר אפשר לצמצם לדיבר אחד בלבד - לא תכאיב. זה הכול. ואם זה בלתי אפשרי, אז לפחות תשתדל להכאיב פחות. כמה שפחות".

בני ציפר כתב ש"שבט" המזדהים עם דברי התוכחה של עמוס עוז הולך ומצטמק. אותו דבר הוא יכול היה לכתוב על "שבט" המזדהים עם רעיון המהפכה החוקתית של אהרן ברק. פוליטיקאים בכירים ורבי-השפעה שזוכים לאהדה ציבורית גדולה תוקפים את המהפכה החוקתית וכופרים בסמכות בג"ץ לביקורת חוקתית. הממשלה מקדמת חוק יסוד שמעגן את זכותו ההיסטורית של העם להגדרה עצמית בישראל, אך מתעלמת מהחלק השני, הדמוקרטי, של חזון ישראל, בכך שהיא מתעקשת שלא לעגן בתוכו את הזכות לשוויון לכלל אזרחי המדינה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ועושי דברו תוקפים את מערכת אכיפת החוק ואת שומרי הסף, ושרת המשפטים איילת שקד טוענת כי "הדמוקרטיה הישראלית עוד לא סיימה ללקק את הפצעים שהמהפכה החוקתית חוללה בה".

ואין זה מקרה שאותם מנהיגים שתוקפים את תפיסת העולם של אהרן ברק ומסרבים להכיר בהישגי המהפכה החוקתית, גם מתנגדים נחרצות לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שעמוס עוז כל-כך האמין בו. רעיון שהיום, "בזכותם" (וגם בגלל הפלסטינים), הוא נראה רחוק ובלתי אפשרי.

אם יש מילה שיכולה להגדיר את המשותף בין המהפכה החוקתית שהבסיס לה הוא ההכרה בזכויות הטבעיות המשותפות לכל בני האדם, לבין הרעיון שניתן לפתור את הסכסוך עם שכנינו באמצעות הכרה בזכותם להגדרה עצמית ולמדינה - המילה הזאת היא "תקווה". תקווה שהיא "מימוש של ערך עמוק או של דבר דמיון כביר".

עמוס עוז מת בשבוע שעבר ונקבר בקיבוץ חולדה. אהרן ברק, ייבדל לחיים ארוכים וטובים, כבר בן 82. אבל המלים של עוז וברק, והתקווה שלה הם היו שותפים, "שיהיה פה שלום אמיתי בין ישראל הדמוקרטית, מדינת היהודים ואזרחיה כולם, מדינת משפט וצדק חברתי, מדינה בה תפרח גם שפת התורה, גם תרבות יהודית ועברית, ועמן תרבות ערבית ותרבות עולם" - כפי שניסחה זאת כהרגלה כל-כך טוב מורתי ורבתי, פרופ' עוז-זלצברגר - התקווה הזאת עוד כאן. והיא כאן כדי להישאר. והיא לא נחלתו של שבט כזה או אחר.