כמו בארה"ב, כמו בבריטניה: כך דפוסי ההצבעה שלכם בבחירות הקודמות מלמדים מה תצביעו גם הפעם

כמו בהצבעה לטראמפ וכמו בברקזיט - קולות הימין מתרכזים בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית • גם אחרי תשע שנים רצופות בשלטון, הליכוד נחשב עדיין בעיני רבים לאנדרדוג של הבחירות ועבור רבים מאנשי הפריפריה הצבעת ימין היא מחאה נגד האליטות • פרשנות

אסיפת בחירות של טראמפ./ צילום:  Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב
אסיפת בחירות של טראמפ./ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קריאייטיב

האם בחירות 2019 יהיו דומות לבחירות 2015? בינתיים נראה שכן. בישראל - כמו בבחירות בארה"ב, שבהן ניצח דונאלד טראמפ על כל עוצמת שיגיונותיו את הילרי קלינטון המוכרת והיציבה, וכמו במשאל העם שאישר את הברקזיט בבריטניה - המלחמה היא בין אנשי העיר הגדולה לאנשי הפריפריה. 

העירוניים הם לרוב אמידים יותר ונהנים מנגישות לשירותים ממשלתיים: לדיור ברמה גבוהה, לחינוך ולבריאות משופרים בכלל, ובמימון פרטי יקר ויוקרתי בפרט. לעומתם תושבי הפריפריה, הרחוקים מהמרכז, נגררים מאחור, נתונים לסכנה גבוהה של אבטלה, מרוחקים ממוקדי תעסוקה ומקבלים רמת שירותים ציבוריים-ממשלתיים בעייתיית. הם נאלצים להמתין תקופות ממושכות לבדיקות ולניתוחים, מרוחקים מהמרכזים הרפואיים המובילים, מרפואת חירום, מרפואה שיקומית ובכלל מבתי חולים. אלה הן הסיבות שתוחלת החיים של תושבי הפריפריה נמוכה מתוחלת החיים של תושבי המרכז. 

מרכז מול פריפריה
 מרכז מול פריפריה

הראשונים, העירוניים, נלחמים לשמר את ההגמוניה שלהם ונוטים לבחור במפלגות הנחשבות באופן מסורתי לממסדיות ואליטיסטיות, לרוב מפלגות שמאל. אנשי המסביב, הפריפריות - נלחמים להיכנס באליטות ולקבל מהמדינה זכויות שוות ומלאות, כמו העירוניים. כך קורה שהם בוחרים הפוך - ימין.

זה קורה גם בישראל, אף שמפלגת "הליכוד" עומדת עשרות שנים בראשות השלטון - מאז 1977, למעט כמה שנים של ממשלת אחדות וממשלת יצחק רבין, ובעצם הפכה לאם כל הממסדים. למרות זאת, התמיכה בליכוד בקרב תושבי פריפריה, לא כולל קיבוצים וחלק מהמושבים, נחשבת עדיין סוג של התרסה. הליכוד נתפסת כמפלגת אנדרדוג, המייצגת את אלה שמרגישים שהודרו.

ניתוחי בחירות מוצאים שוב ושוב כי שיעור התמיכה ב"מחנה הציוני", "יש עתיד" ו"מרצ" גבוה יותר כל שהמצב הסוציו-אקונומי (עפ"י פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) העירוני או המקומי-שכונתי גבוה יותר. לעומת זאת, שיעורי התמיכה בליכוד, "כולנו", ש"ס, "הבית היהודי" ו"ישראל ביתנ"ו גבוהים יותר ככל שהמצב הסוציו- אקונומי נמוך יותר.

בבחירות נובמבר 2016 בארה"ב, הילרי קלינטון ניצחה בגדול בניו יורק (87.2% מהקולות), לוס אנג'לס (71.5%), שיקגו, בוסטון, יוסטון, אינדיאפוליס, סן פרנסיסקו - כך ב-30 הערים הגדולות בארה"ב. בכולן קיבלה יותר או הרבה יותר ממחצית הקולות. המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ, למרות אמירות בעייתיות במיוחד ועמדות לא ברורות, קיבל יותר קולות מתושבי הפרברים, העיירות ותושבי מדינות מרכז המדינה.

בבחירות 2015 בישראל, בתל אביב-יפו התקבלו התוצאות הסופיות הבאות: המחנה הציוני, בראשות יצחק הרצוג וציפי לבני, קיבל 34.27% מקולות הבוחרים; הליכוד, בהנהגת בנימין נתניהו - 18.19%. מרצ בראשות זהבה גלאון - 13.03%; יש עתיד, בראשות יאיר לפיד - 11.57%. השאר נגררו מאחור. הדוח "דפוסי ההצבעה של תושבי תל אביב-יפו בבחירות לכנסת ה-20" של עיריית תל אביב מצא גם פיצול פנימי בעיר: ברבעי צפון העיר נמצאה תמיכה גבוהה במחנה הציוני ויש עתיד, לעומת שיעור הצבעה נמוך לליכוד ולכולנו ונמוך מאוד לבית היהודי ולישראל ביתנו. ברבעים המוגדרים "מרכז העיר" הדפוס דומה, למעט אחוז הצבעה גבוה יותר למרצ. ברבעי הדרום ומזרח העיר - הליכוד במקום הראשון, אחריו המחנה הציוני ואז ש"ס. ברובע יפו בלטה הצבעה גבוהה ל"רשימה הערבית המשותפת".

התוצאות הסופיות לבחירות הכלליות באור עקיבא נראו שונות לגמרי: הליכוד ונתניהו 45.48%; כולנו, בראשות משה כחלון - 13.04%; ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן - 19.93%; ש"ס עם אריה דרעי קיבלה 9.84%; המחנה הציוני - 6.22%; הבית היהודי של נפתלי בנט - 5.10%, יש עתיד - 4.59%.

ממצאים דומים ניתן לראות לרוחב הארץ ולאורכה. ערים גדולות וחזקות כך - מסביב ורחוק מהמרכז אחרת. יוצאים מהכלל ממצאי קלפיות בשכונות בשולי ערים גדולות וביישובים חזקים במיוחד בפריפריה גאוגרפית: למשל, ירושלים - עיר גדולה, בירת ישראל, אבל כמה וכמה מהשכונות שלה מוגדרות 'פריפריה חברתית' במדד סוציואקונומי נמוך מאוד (בנובמבר 2018 ירד המדד עוד יותר, לאשכול 2). בבחירות 2015 קיבל הליכוד - 24.24% מהקולות; יהדות התורה - 21.13%; ש"ס - 11.98%; המחנה הציוני 9.67%; והרשימה המשותפת - 1.23%.

הפער בין תוצאות הבחירות המקומיות לתוצאות הבחירות הכלליות בירוחם מדגים את הפערים בצורה מובהקת. באמצע נובמבר 2014 התקיימו בחירות מקומיות בעיר הדרומית, למועצה ולעומד בראשה. מיכאל ביטון, שזוהה, נתמך והיה רשום לשם כבוד בסוף רשימת מועמדי המחנה הציוני לכנת קיבל 3,120 מקולות הבוחרים. מתחרהו אילן אלמקייס, איש ליכוד, קיבל 1,404 מקולות הבוחרים. רק ארבעה חודשים אחרי, באמצע מארס 2015, בבחירות הכלליות, גרף הליכוד 32.64% מהקולות ואילו המחנה הציוני רק 8% מהקולות, אחרי ש"ס (15%) והבית היהודי (11.3%). 

בעיר העדיפו איחוד

תוצאות ההצבעה במשאל העם בבריטניה, יוני 2016, בעניין הברקזיט (הפרישה מהאיחוד האירופי) מאששת את הממצאים האמריקאיים והישראליים: 51.9% תמכו בפרישה מהאיחוד האירופי, 48.1% הצביעו בעד הישארות. בערים הגדולות, לונדון בראשן, בחרו להישאר. בעיירות, בערים קטנות, בחרו לצאת. הנחת היסוד אמנם הייתה שהבחירה נובעת מההתנגדות למהגרים שמאפשר האיחוד, שעולים למדינה כסף על חשבון שירותי הרווחה ותופסים מקומות עבודה, אלא שנתוני ההצבעה העידו שדווקא בערים שקלטו את רוב המהגרים ותושביהן פוגשים בהם יום יום, נמצא שיעור גבוה של הצבעה בעד הישארות, ואילו באזורי פריפריה, עיירות המחוזות, אליהן הגיע, אם בכלל, מספר קטן של מהגרים - תמכו בעזיבה. אחד ההסברים של תומכי ההישארות היא הוא שבערים הגדולות יש מספר גדול של מהגרים ותיקים ומסודרים שתמכו בהישארות באיחוד. ואולם תומכי ההיפרדות עדיין אומרים שהבעיה היא היתרונות שמקבלי העירוניים מהאיחוד, גם על חשבון אזרחים אחרים, שמסורתית אינם מצויים בראש סדר העדיפויות של הממשלות.

האם הממצאים האלה משנים משהו בהתנהלות הנבחרים המתמודדים? עד היום לא, למעט ימי "סאלח שבתי" כשמתמודדים מכל המפלגות עברו ממקום למקום ופיתו בוחרים בכסף. מזומן והבטחות.