שילוב עורכי דין ופוליטיקה במינוי שופטים הוא לא המצאה ישראלית

המשותף לכל השיטות, גם במדינות הדמוקרטיות, הוא שהן מכירות בצורה זו אחרת בהשפעה פוליטית על הליך מינוי השופטים

בית המשפט העליון האמריקאי / צילום: ג'ושוואה רוברטס, רויטרס
בית המשפט העליון האמריקאי / צילום: ג'ושוואה רוברטס, רויטרס

ישראל שייכת לקבוצה רחבה למדי של מדינות שמעניקות לנציגי לשכות עורכי-דין - או ארגון הדומה לה - חלק בהליך מינוי השופטים. לצד ישראל ניתן למנות את בריטניה, בורונדי (באפריקה), קפריסין הולנד, גואטמלה, ועוד.

ואולם מספר רב יותר של מדינות משתמשות בגילדות של עורכי-הדין כגופים מייעצים בלבד. בין מדינות אלו ניתן למנות את דנמרק, גרינלנד, גינאה, מקאו, מונטנגרו, ניז'ר, פלאו (מדינת איים באוקיינוס השקט), דרום-אפריקה וספרד.

תהליכי בחירת ומינוי השופטים
 תהליכי בחירת ומינוי השופטים

במדינות דמוקרטיות-ליברליות בחירת שופטים נעשית לפי עקרונות משותפים, כמו עצמאות ואובייקטיביות, שקיפות, שוויון או ייצוגיות. אך אלו אינם נמצאים תמיד ובכל מקום. פעמים רבות זה משום שהרכב הוועדה או שיטת הבחירה, כפי שנקבע בחוק המקומי, לא מאפשרים או לא מצליחים למתן התערבות מצד גופים ואישים אחרים, חסרי סמכות רשמית.

בכל מקרה, מה שמשותף לכל השיטות למינוי שופטים הוא, כי בצורה זו אחרת הן מכירות וכוללות השפעה פוליטית ונעשות עם מחלוקת או מעורבות ציבורית מינימלית.

השיטה הישראלית לא נולדה יש מאין, ובכלל, למנדט ולמשפט הבריטי יש עדיין השפעה רבה ומתמשכת על המשפט הישראלי. אלא שבבריטניה הבינו שעליהם לעדכן את המערכת לעת המודרנית. ב-2005 העבירה אנגליה תיקון לחוקה, ושינתה את מבנה ואת תהליך בחירת שופטי בית-המשפט העליון. המטרה הייתה להבטיח הפרדה חדה יותר בין הרשות המחוקקת למבצעת.

עד 2009, ראש-הממשלה ושר המשפטים היו בוחרים שופטים במינוי לכל החיים. היום תהליך הבחירה כולל ועדה ציבורית, שבראשה עומד נשיא בית-המשפט העליון, וחבריה הם שופטים מרחבי המדינה, וכן נציגי ציבור ונציג מלשכת עורכי-הדין. חבריה מעניקים את המלצותיהם לראש-הממשלה, שאם ואחרי שהוא מאשר את המומלצים, המלכה ממנה אותם.

הביקורת על השיטה החדשה בבריטניה היא שהליך בחירת השופטים מתבצע בידי גילדה סגורה של גברים לבנים מהמעמד העליון, שלא מאפשרת כמעט בחירת נשים ובני מיעוטים.

בישראל נשמעו לא פעם קולות שמבקשים לשנות לחלוטין את השיטה ולמנות שופטים בהליך פומבי, כפי שעושים זאת בארה"ב. אין ספק ששיטה זו מייצרת יותר עניין ציבורי במערכת המשפט לעומת השיטה המקומית שלנו.

אזרחים ישראלים רבים מכירים את השם ברט קאוונו ויכולים לתאר בכלליות את הסערה סביב הליך מינויו לשופט עליון באוקטובר האחרון (למרות תלונות של נשים על הטרדה/תקיפה מינית מצידו). אבל ספק אם הם יכולים לספר על השופט יצחק עמית, מי שצפוי להתמנות לנשיא בית-המשפט העליון בישראל. קאוונו אינו חריג. לאורך השנים, שימועים לבחירת שופטים בארה"ב גררו ויכוחים ציבוריים סוערים, הובילו לתנועות מחאה וסוקרו בהרחבה.

הליך מינוי שופטים פדרליים בארה"ב פשוט יחסית: הנשיא בוחר (אין שיטה רשמית), וחברי הסנאט מאשרים או לא, אחרי שימוע פומבי. המינוי הוא לכל החיים. מסיבות אלו עדיין מכהנת בבית-המשפט העליון בארה"ב, למשל, רות ביידר-גינסבורג, בת 85, שמונתה על-ידי ביל קלינטון ב-1993.

לשכת עורכי-הדין האמריקאית מילאה תפקיד מהותי בהליך הבחירה מ-1952 ועד 2001, באמצעות הגשת המלצות לנשיא, ודירוג מידת התאמתם של המועמדים. הנשיא דאז, ג'ורג' וו בוש, ביטל את הנוהג הזה בעקבות ביקורת פנים מפלגתית, אם כי הלשכה עדיין מספקת לעיתים חוות-דעת ומדרגת מועמדים. 

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988