סיור ברחוב קטן אחד בוורשה מספר את הסיפור כולו

לא זה של גטו ורשה ומוות, אלא של חיים יהודיים תוססים, עם תיאטרון ובתי קפה, מאפיות ומסעדות • טיול לא שגרתי לציון יום השואה הבינלאומי

גן ציבורי בוורשה / צילום: בני מר
גן ציבורי בוורשה / צילום: בני מר

במכון העולם הערבי בפריז, הבניין המסוגנן על גדות הסן, מוצגת עכשיו התערוכה "ערים בנות אלפי שנים: סיור וירטואלי", המוקדשת לשלושה מקומות בסוריה שדאעש הפך לעיי חורבות: הערים חלב, מוסול והאתר הארכיאולוגי תדמור (פלמירה). המבקרים עוברים בין אולמות התערוכה, שבהם הערים המפוארות והעתיקות האלה קמות לתחייה - בתלת ממד לפחות. אבל זה לא עוד סרט תלת ממד; השחזור הדיגיטלי מרשים כל-כך, עד שהחושים משתכנעים שהם מטיילים עכשיו בלבנט האבוד.

משהו כזה רציתי לעשות עם רחוב סמוצ'ה, רחוב אחד בלבה של השכונה היהודית לשעבר בוורשה. הרחוב הזה, עוד יותר משלוש ערי המזרח, נחרב לחלוטין במלחמת העולם השנייה - פשוט נמחה כלא היה. הוא נכלל בגטו ורשה ונחרב בעקבות המרד, ואחר כך לא נשארה בו אבן על אבן. רחוב סמוצ'ה של היום עובר באותו תוואי, אבל הכול בו חדש - כלומר בן העשורים האחרונים, וכמובן גם מתושביו המקוריים לא נשאר שם אף אחד.

רחוב אחד, 1,100 מטר אורכו, שחיו בו כמה עשרות אלפי (!) יהודים בעיקר. מגיע להם, אמרתי בלבי, שיזכרו אותם. אבל מאחר שאין לי חברים אלי נפט ואין לי עניין בהייטק, נאלצתי לוותר על תערוכות תלת ממד. במשך חודשים ישבתי אפוא מול המחשב בביתי וקראתי עיתונים שיצאו לאור בוורשה בין שתי מלחמות העולם: "היינט" (היום), "מאָמענט" (הרגע), "אונזר עקספּרעס", "ליטעראַרישע בלעטער" (הדפים הספרותיים) ורבים אחרים - כולם ביידיש, השפה שבה חיו רוב יהודי ורשה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, שמנתה כשליש מיליון יהודים (והיוותה כשליש מאוכלוסיית העיר).

בזה אחר זה דליתי מהאינטרנט את הסיפורים הקטנים של סמוצ'ה, והם הצטרפו לסיפור הגדול של ורשה היהודית. זה סיפור תלת ממדי לא פחות, והשחזור שלו הרבה פחות יקר.

רחוב סמוצ'ה/ צילום: בני מר
 רחוב סמוצ'ה/ צילום: בני מר

פגניני הקטן והמשורר החולם

נדמה לי שתושביו המקוריים של סמוצ'ה הסכימו בשתיקה לאופן הצנוע שבו אני רוצה להציג אותם. רובם ממילא לא הלכו בגדולות ולא חיו בארמונות. אדרבה: בבית-שיכון אחד ברחוב - כלומר, שלושה בניינים בצורת חי"ת, בני חמש קומות, ובדירות חדר בעיקר - התגוררו מאות רבות של אנשים. רובם חיו בעוני, אבל בעושר רוחני שקשה לתאר. למשל, התיאטרון בסמוצ'ה 30, ממש במרכז הרחוב, שהיו בו אלף מושבים והוא העלה הצגות בזו אחר זו, גם בשבת: "לא היה בוורשה עוד תיאטרון אחד שבו הקהל הזדהה כל כך עם השחקנים כמו התיאטרון בסמוצ'ה", כתב הסופר משה זונשיין. "אשרי השחקן שזכה לגלם תפקיד נחמד. סמוצ'ה חיכה לו ביציאה ונשא אותו על כפיו. אוי לו למי שנאלץ לשחק עריץ, שפיתה נערה עדינה".

או למשל המשורר הצעיר י"ל קוהן, מסמוצ'ה 2 דירה 16, שתיאר את המחסור בלי כחל ושרק, ובכל זאת ראה בחזונו הסוציאליסטי: "כל יום חולין של עבודה קשה ומאבק / מלא במוזיקה רבה ובשירה". היו לקוהן עוד שכנים - למשל ילד הפלא לייבוש, כנר מחונן מסמוצ'ה 1, שכונה "פגניני הקטן", וגם חייטים וסנדלרים, רוקחים, תופרות, אופים, נשות רחוב, ולהבדיל גם רבנים ומשמשים בקודש. בעצם, כל מה שרציתם למצוא היה ברחוב הזה: בזאר גדול בפינת סמוצ'ה וגנשה, בתי קפה, קונדיטוריות, מסעדות וכיו"ב. בין השאר מצאתי באחד הארכיונים תפריט של מסעדת אלקנבוים בסמוצ'ה פינת פאוויה, שבה אפשר היה לאכול "דג ופתיתים ב-1.20 זלוטי בלבד, רבע עוף וקישקה ב-90 גרושים, וקרופניק עם בשר - רק ב-60 גרושים".

את הטעם ואת הריח של המאכלים הללו קל יותר להרגיש במילים מאשר בשחזור תלת ממד או ברחוב סמוצ'ה של היום. אחרי חודשים רבים שבהם חרשתי עיתונים וספרים, נסעתי לוורשה להתרשם במו עיניי. זה היה לפני שנתיים בדיוק, בערב יום השואה הבינלאומי 2017, ו-ורשה המושלגת קיבלה את פניי כצפוי בקור מקפיא.

אין פלא אפוא שמצאתי מקלט במהירות ב-Smocza: קפה רטרו מעוצב בפינת סמוצ'ה ואנילביץ' (הרחוב הראשי החוצה את השכונה לרוחבה, ממוזיאון "פולין" ועד בית הקברות היהודי. הוא נקרא כמובן על שם מפקד מרד גטו ורשה). רגל קרושה לא תמצאו ב-Smocza, אבל אכלתי בשמחה המבורגר טבעוני, ואחרי שהתחממתי קצת יצאתי לשוטט ברחוב, מתחילתו ועד סופו.

קפה Smocza/ צילום: בני מר
 קפה Smocza/ צילום: בני מר

תיירים של יום האתמול

תחילתו, כלומר ברחוב נובוליפייה: במקום הבית של פגניני הקטן שוכן שם היום בית ספר, ולא הרחק מביתו של המשורר החולם הוקם לפני כשנה (כך גיליתי בפעם הבאה שביקרתי ברחוב) בית קפה טבעוני נוסף, שעל אחד מקירותיו צוירה תמונת הרחוב הישן בחום-לבן וקיר אחד מקושט בנרקיסים צהובים - הפרח המחולק באזכרה השנתית למרד גטו ורשה. גם כאן מתחמם הלב.

אבל את השיכונים הישנים אפשר לראות רק בתמונות שחור-לבן ובעיני הרוח. מעט מאוד בניינים מלפני המלחמה נותרו בוורשה. בניין וחצי שוכן עדיין ברחוב ואליצוב, ובזמן האחרון נאבקים פעילים חברתיים על שימורו. בתים ישנים אחרים, כמו הבית ברחוב דז'לנה 58, לא הרחק מפינת סמוצ'ה, הולבנו, שופצו והתעשרו - והכניסה לתיירי-עבר אסורה כמובן. במקרים רבים בשכונת מורנוב נהפכו עיי החורבות לתלים, שעליהם נבנו בתים או הוקמו גנים ציבוריים. אחד מהם הוא הגינה הנחמדה בסמוצ'ה פינת דז'לנה, ממש במקום שבו שכן תיאטרון "אלדורדו".

תיירים המחפשים את יום האתמול, כמו שאומרים ביידיש, מוזמנים להיכנס לכנסיית אוגוסטינוס הקדוש ברחוב נובוליפקי - המבנה היחיד שנותר ברחוב בשלמותו אחרי המלחמה, ולפניה היה מין מובלעת קתולית בתוך השכונה היהודית. אפשר לבקר גם (תמורת 4 זלוטי) במוזיאון שהוקם על חורבות כלא פוויאק, לא רחוק מפינת סמוצ'ה-פאוויה. זה הכלא שרבים ממתנגדי המשטר בסביבה הושלכו אליו.

מזרחה משם, ברחוב הראשי אנילביץ', שוכן המוזיאון לתולדות יהודי פולין, הנקרא בפשטות "פולין"; הרחבה הגדולה שבה הוקם, ליד האנדרטה המפורסמת למורדי גטו ורשה, התמלאה חיים בזכותו, ובצדק גמור. המבנה עצמו הוא יצירת אמנות, והתצוגה המרהיבה והעשירה מצליחה לעקוף את רוב המוקשים בסיפור המורכב של יחסי יהודים-פולנים מהמאה ה-11 ועד היום.

בסמו'צה עצמו, בדרך צפונה, אפשר לפגוש רחובות ששמם מוכר הרבה יותר בהיסטוריה מאשר בהווה: מילה, למשל (שבו שכן לימים הבונקר של אנילביץ' וחבריו למרד), והרחוב הטרגי ביותר, סטווסקי, שבו נגמר סמוצ'ה פשוטו כמשמעו: שם היה האומשלגפלאץ, תחנת השילוח של גטו ורשה לטרבלינקה.

ב"סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", הספר שנכתב בסופו של דבר על הרחוב הזה, לא נכנסתי לסיפור של גטו ורשה (פרופ' חוי דרייפוס סיפרה אותו היטב לאחרונה בספר שיצא בהוצאת יד ושם). רציתי לספר דווקא על האנשים שחיו ברחוב הזה, בלי לדעת שהם מתקרבים לאין מוצא; האנשים שחלמו על עולם חופשי ומודרני, שגם לנשים יש בו חלק פעיל. סמוצ'ה של שנות ה-20 וה-30 היה שייך בעיקר לצעירים, וכל התקוות נתלו בדור הבא: "עוֹלָם חָדָשׁ מַגִּיעַ, יְלָדִים, / וְלֹא יִהְיוּ בּוֹ שׁוּם עָשִׁיר, עָנִי! / כִּי כָּל אָדָם יִחְיֶה בְּאֹשֶׁר כָּאן, / חַיִּים יָפִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁנִי".

אחד מילדי סמוצ'ה, כך התברר לי קצת אחרי שהספר יצא לאור, היה יוסף רוטבלט. הוא נולד בסמוצ'ה ב-1908, ומאחר שהצטיין בפיזיקה, קיבל מלגת לימודים באוניברסיטת ורשה. משם נשלח לאוקסופרד והיה שותף ראשי בפיתוחה של פצצת האטום ב"פרויקט מנהטן". אלא שאז, במפתיע, פרש מהפרויקט והתחיל להילחם במרוץ החימוש הגרעיני. על פעילותו הזאת זכה ב-1995 בפרס נובל.

כך, בקצה הנגדי לאומשלגפלאץ, בצד האחר של סמוצ'ה, בטקס חגיגי שנערך בשנה שעברה בוורשה, נקרא צומת הרחובות נובוליפקי וסמוצ'ה על שמו של יוזף רוטבלט. הסוף הזה הוא אולי נקודת הפתיחה הטובה ביותר לביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה. 

מידע שימושי 

טיסות: ורשה היא היום אחד מיעדי התיירות המתחדשים החזקים באירופה, יעד פופולרי לחופשה עירונית קצרה וזולה. כדאי לבדוק את הדילים של Wizz Air ושל חברת התעופה הפולנית Lot. גם אל על, אייר באלטיק ואחרות טסות לשם.

איך להגיע: רחוב סמוצ'ה (Smocza) נמצא כאמור בכתבה ממש בסמוך לאתרים שרוב הישראלים הפוקדים את ורשה מבקרים בהם ממילא - גטו ורשה ומוזיאון "פולין" החדש יחסית (מ-2015) והמומלץ מאוד, הממוקם בלב מה שהיה הגטו.

קל לשלב אותו בסיור הרגיל. הרחוב עובר לאורכה של שכונת מורנוב (Muranow), בין גני קרשינסקי במזרח לבית העלמין היהודי במערב. מתחנת הרכבת המרכזית של ורשה אפשר להגיע אליו ברוב החשמליות הנוסעות ברחוב יוחנום פאולוס (Jana Pawla II): 11, 17, 33, 37 ו-41 (תחנת Nowolipki).

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988