אני שונא תערוכות יין. בכל חיי המקצועיים בתחום, ההולכים ומתארכים, נכחתי אולי בשתיים או שלוש כאלה. אתה נכנס, מקבל כוס, נשבע לעצמך שהפעם באמת תירק את היין למרקקות המפוזרות בכל פינה ולא תבלע אותו, אבל אחרי שעה, או אחרי היין הטוב הראשון שאתה פוגש, אתה שוכח ומתחיל לבלוע. שעתיים-שלוש אחר כך אתה שתוי, לא זוכר כלום ממה שטעמת ונשבע לא לחזור יותר. הרוב חוזרים. אני לא.
אבל אתם זה לא אני. אתם באמת יורקים. או שאתם צעירים או עמידים ממני. ולכן, זו השנה ה-16 ברציפות שתערוכת "סומלייה" (מלצר יין בלעז. לא הגיע הזמן לעברת?) היא-היא המקום בשבילכם. אירוע ענק הנערך כבר שנים בהיכל התרבות (אחרי התחלה צנועה קצת יותר) ומאפשר לאלפי חובבי יין, כמו גם לקניינים, לפגוש פנים אל פנים את יוצרי היין עצמם. זה אומנם אפשרי גם בימים כתיקונם, אבל לא במסה כזו. זה הרגע לטעום, לרשום, להשוות ולחוות דעה.
אפשר כמובן להתרכז ביינות של קסטל ורמת הגולן, כרמל או צרעה, אבל העניין האמיתי, לטעמי, הוא לגלות יקבים חדשים וקטנים שאינך מכיר עדיין. דוכן אחד שנותן הזדמנות אמיתית לעשות זאת, הוא זה של שחר זיו, איש יין ותיק, המארח תחת השם "אוצרות יין" תריסר יקבי בוטיק וגראז’ קטנים שעל רובם, אני מניח, לא שמעתם. אני לפחות לא שמעתי. שמות כמו צוובנר, בהט, בקוש, ויינר, תום, עמוס או מטרא.
מבין העשרה, רק יקב מילס הוא יחסית מוכר. יחסית אני כותב משום שנדמה לי שהיקב הוותיק והחביב הזה מהיישוב כרם בן זמרה שבגליל העליון (מחוז חפץ של טובי היקבים מבחינת איכות הענבים של כרמיו) משתדל ממש להישאר מתחת לרדאר.
מילס ורעייתו עמליה מייצרים את היינות שלהם כבר מ-2001, אחרי שנים של מכירת ענביהם ליקבים אחרים (מילס עדיין מוכר חלק ניכר מענבי הכרמים שלו לאחרים). הוא מייצר יינות לבנים ואדומים, ובין הזנים שאפשר למצוא אצלו נציין את הגוורצטרמינר והסוביניון בלאן, שניהם משתתפים ביצירת הבלנד הלבן של היקב, ואת הקברנה סוביניון והשיראז האדומים.
יקב נוסף ששווה לשים לב אליו הוא יקב סריג היושב במרחביה. היקב מנוהל על-ידי ד"ר פיני סריג, מהבכירים שבחוקרי ומדריכי הגפן בישראל, ומי שאחראי על פיתוחם ואיקלומם של לא מעט זני ענבי יין בישראל. אמיר סריג, בנו של פיני, הוא היינן של היקב, ועבד בעבר ביקבים מסחריים כמו רקנאטי ותבור. ביקב המשפחתי הוא מייצר 4,000 בקבוקי יין בשנה מזנים ים תיכוניים קלאסיים כמו שיראז, גרנאש ומרסלן, ובנוסף להם גם גראפה וערק על בסיס ענבים. למרות היקפי הייצור המאוד קטנים, סריג משתמש בטכנולוגיה מתקדמת בייצור היינות שלו.
עוד יקב ששווה תשומת לב הוא יקב "אחת", שכשמו כן הוא, מיזם של אישה אחת שעושה יין אחד, יחיד ומיוחד. ניצן סברסקי, בת למשפחת חקלאים מבלפוריה שבעמק יזרעאל, בוגרת תואר ראשון ושני בייננות במילאנו ובמדריד, ייננית בעברה באחד מטובי היקבים בדרום אפריקה ואחר כך ביקב ברקן, ואם לארבעה ילדים. סברסקי מייעצת ליקבים אחרים ובזמנה החופשי מייצרת את "אחת". בציר 2017, שיוצג לראשונה בתערוכה, הוא יין לבן, כמו כל קודמיו. הוא מיוצר מערבוב של ענבי ויונייה ורוסאן, שני זנים דרום-צרפתיים ההולכים ותופסים מקום של כבוד אצלנו.
אז ב-29-28 בינואר, אל תהיו אני. תנו קפיצה לתערוכת סומלייה בהיכל התרבות ובקרו (גם) בדוכן של "אוצרות היין" של שחר זיו.
טעימה | יקבים קטנים ומעניינים
• אחת 2017, יקב אחת. בלנד לבן של ענבי ויונייה מהגליל העליון ורוסאן מהרי ירושלים. בדרך כלל אין לי סבלנות לזנים ה"שמנמנים" הללו, אבל אצל סברסקי, ולא בפעם הראשונה, הם מקבלים אופי החביב גם עליי. לא כבד ומלא כמו שקורה לרוב, אלא חומצי, לימוני, כמעט מבושם. ניחוחות מקסימים של אשכולית ויסמין, ובקיצור אחד הלבנים הישראלים הכי משמחים שפגשתי לאחרונה. 120 שקל
• רוזה 2018 יקב סריג. ישר מהמכבש, רוזה מקסים מהבציר האחרון, עשוי מ-100% ענבי גרנאש, ממש כמו פעם. רק הטעם לא כמו הגרנאש רוזה המיתולוגי של פעם. יין צעיר, שובב, פירותי להפליא (טעמי תות שדה בולטים), חומצי כמו שצריך, מרענן לאללה ובקיצור, יופי של יין, ביופי של מחיר. 40 שקל
• קברנה סוביניון רזרב 2013 יקב מילס. קברנה סוביניון בוגר יחסית ומענג להפליא. אחרי לא פחות מ-20 חודשי יישון בחביות, ויותר מחמש שנים לאחר הבציר, הנה לנו הזדמנות נדירה לשתות קברנה שהגיע לפרקו (אבל ימשיך להתיישן עוד כמה שנים לבטח), ומציג לא רק את ניחוחות הפרי האדום והשחור הקלאסיים אלא גם משהו אדמתי, אפלולי ומסתורי. הידד. ושוב, לא יקר יחסית ליין בוטיק כזה. 110 שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
