בשורה לחובבי הריצה: מרתון חדש עולה על לוח האירועים

מזל טוב לחובבי הריצה - מרתון חדש בא לעולם, מרתון ים המלח - בשורה מאתגרת לישראלים, והחל משנה הבאה גם לרצים מחו"ל. המרתון הראשון יתקיים בראשית חודש פברואר, ונחשב לאירוע פורץ דרך, שכן הוא כולל גם ריצת אולטרא-מרתון של 50 קילומטרים, כאשר התחרות במקצה זה תשמש לראשונה גם כאליפות ישראל.

המרתון הזה לא נולד יש מאין. קדם לו מרוץ עין גדי הוותיק והמוכר, שפעל באזור מעל 30 שנה, שימש כעוגן בלוח השנתי ומשך אליו רבבות רצים שחיפשו את המרחבים, את הנופים ואת האווירה, שלא לדבר על תנאי מזג האוויר הנוחים. את מרוץ עין גדי שכבר איננו איתנו עוד, ינציחו במרתון החדש במקצה 10 קילומטרים, אחד מארבעה מקצים - כולל חצי מרתון, מרתון וכאמור אולטרא-מרתון.

מסלול המרתון החדש חולף בנקודות שעד כה לא רצו בהן מעולם, והן מקיפות ואף חוצות את ים המלח ונהנות מנופי הים והמדבר. הזינוק יתחיל בעין בוקק בטיילת המלונות החדשה כאשר שיא האירוע הוא בריצה על סוללת הגבול של מפעלי ים המלח שמקיפה את חלקו הדרומי, או מה שנשאר ממנו בבריכות האידוי, ומהווה גבול בין ישראל לירדן.

 רצי המרתון / צילומי רחפן: אלמנטס

עד כה נרשמו לאירוע כ-3,000 רצים ורצות, שיתנסו לראשונה בתוואי החדש. אחת מהם היא רחלי לוגסי (41) מנס ציונה, שעבורה הריצה היא תרופה, אבל זה שמונה שנים גם דרך חיים. לוגסי, ילידת אתיופיה, עלתה ארצה בשנת 1991 יחד עם הורים ושני אחים, שהיוו למעשה את המאסף המשפחתי, שכן יתר אחיה ואחיותיה, 26 במספר (משתי אימהות), כבר עלו קודם לכן והשתבצו במסגרות שונות. לוגסי היא גם בת הזקונים במשפחה ואולי מהסיבות הללו זכתה לנחיתה רכה בארץ.

"הייתה לי התאקלמות מדהימה", היא מספרת, "כי אחיי כבר היו בעניינים. האח הבכור, כנהוג בעדה, היה כבר מנהיג כמו דמות אב, והגעתי למקום עם הרבה ביטחון, והתקבלתי יפה בקיבוץ חפץ חיים. אני יודעת שלאחרים היה קשה יותר, אבל לי הייתה חוויה טובה, לא הרגשתי יוצאת דופן ותמיד הייתי מוקפת בחברים ובאנשים".

 רחלי לוגסי / צילום: איל יצהר

פתיל קצר, ריצה ארוכה

אף שהיא מגדירה את עצמה כאדם חייכן ושמח, לוגסי מודעת לכך שהיא טיפוס היפראקטיבי, קצת אימפולסיבי ועם "פתיל קצר", מה שאילץ אותה להסתמך על ריטלין כדי לשמור על רגיעה. ספורט לא היה כלל בלקסיקון המשפחתי, ולכן ההצעה להצטרף לקבוצת ריצה באה לה בהפתעה.

זה לא היה לך טבעי?, אני שואלת, שהרי לילידי אפריקה יש יכולות ריצה גבוהות. "לא, אני לא רצה טוב יותר כי אני אתיופית. נכון שיש לנו את הגנים, אבל בסוף זה עניין של רצון, ומעבר לגנטיקה יש כאן עבודה קשה שצריך להתאמן, לאכול נכון, לשמר את הכושר ולשלב כוח. יש לי חברים וחברות שרצים טוב ממני, אבל בסוף, הכי חשוב זה ראש חזק. ברוב המרוצים מה שמוביל זה הראש, החלק המנטלי, והגנטיקה נותנת לי דחיפה".

איך קיבלו את זה במשפחה?

"בהתחלה היה קשה, אבל היום כולם מפרגנים לי כל הזמן, לפני ואחרי תחרויות, מעודדים, באים לעזרתי ושולחים הודעות. יש לי גם אמא מדהימה וחברים שעוזרים לי לעבור כל אתגר, ותמיכה מלאה מבן הזוג שלי, שהוא איתי באש ובמים".

לוגסי, שהתחילה בקטן, הגדילה מרחקים בהדרגה, ולא עצרה גם כשגילתה שהיא בהיריון. בזכות הספורט היא גם הקטינה את צריכת הריטלין בהדרגה עד לאפס שימוש. "היום אפילו אקמול אני לא לוקחת. התרופה הכי טובה בשבילי היא הריצה. הפכתי לאדם רגוע, שמח יותר, כזה שמקפיד על הבריאות. בהתחלה התאמנתי פעמיים-שלוש בשבוע ובהמשך זה הפך לדרך חיים ועליתי לשישה אימונים שבועיים".

מרתון במרוקו, מרתון באוורסט

בתוך כחמישה חודשים רצה לוגסי עשרה קילומטרים, וכעבור קצת למעלה משנה, כולל לידה באמצע, צלחה כמה חצאי מרתונים והשלימה את המרתון הראשון. "גיליתי אהבה חדשה", היא מודה, "ולמרות שיש חוק בלתי כתוב שאחרי מרתון אומרים שלא עושים את זה יותר, גיליתי שזה שקר אחד גדול, כי אצלי זה רק הלך וגדל. עשיתי כל מרתון אפשרי בארץ. בירושלים, בתל אביב, בטבריה, בסובב עמק, ובאילת, את המרתון המדברי אני עושה כל שנה. רצתי גם כמה מרתונים בחו"ל, כולל אולטרא-מרתון במרוקו (300 ק"מ בשישה ימים עם 14,000 מטרים גובה מצטבר). טיפסתי את האוורסט עד לבייס קמפ הראשון ורצתי שם מרתון ועוד".

איך את מתכוננת לריצה?

"אין לי הכנות מסוימות למרוץ כזה או אחר, אני מתאמנת כל הזמן, שומרת על שגרת אימונים ורצה כל יום. באמצע השבוע אני רצה 60-50 קילומטרים במצטבר, ובסוף שבוע ריצת נפח של למעלה מ-20 קילומטרים, ויש גם ארבעה אימוני כוח בשבוע.

"לאולטרא לא צריך מהירות. צריך זמן עבודה לרגליים, ואת זה יש לי. אני לא רצה בשביל פודיום ולאולימפיאדה כבר לא אגיע, אני רצה למען הנפש וריצה היא בשבילי הנאה. אני מנסה לשפר תוצאות, אבל ביום שלא אהנה - לא אהיה שם. יש לי משפט שמהדהד כל הזמן בראש, ‘תעשי מה שגורם לך לחייך’, ולכן, איפה שיש סבל אני לא נמצאת".

את מתאמנת במסגרת מסודרת?

"מלבד תקופה מסוימת שהיה לי מאמן, אני מאמינה שמי שחווה מרתון או שניים ולא מתכנן להגיע רחוק, לא צריך מאמן. אני באופן אישי גם לא בנויה למאמנים. הריצה היא להרפיה ולא לתחרות, ועם מאמן צריך לקחת בחשבון שכל הזמן נמצאים בתחרות. היום אני בתחרות רק עם עצמי, ולכן לא מרגישה צורך במאמן וטוב לי איפה שאני נמצאת. אם אצטרך בהמשך, יכול להיות שאקח שוב".

זה נתן לך מספיק כלים?

למדתי להכיר את עצמי, את היכולות שלי ומה אני מסוגלת לעשות. אני חושבת שבהתחלה כן צריך מאמן שיכוון וייתן כלים. היום אני בקבוצה קבועה שבה אנחנו מתכוננים למרתונים ביחד. התחלנו מארבעה רצים והיום יש כבר 50, ובקבוצה כל אחד מאמן את השני בעזרה הדדית. זה שילוב של חזקים וחלשים ואנחנו עושים את זה באהבה.

"אני מסתדרת עם החבורה ועם כל מה שאני עושה מסביב. אני גם מטפלת בעצמי. כשיש פציעות, יש לי פיזיותרפיסט, שי שלו, שבעזרתו אני מצליחה להתאושש מפציעות וממרתון למרתון ומחזירה לגוף שלי את מה שהוא נותן לי. חשוב להיות ערניים וקשובים ואלה דברים שלומדים עם הזמן. יש עוד דברים שאני לא יודעת, החיים זה בית ספר. עוד דבר שלמדתי הוא קורס מאמני כושר בשביל הידע העצמי, ואני שוקלת גם להשתלם בריצות ארוכות".

ומה השאיפות שלך?

"להמשיך לרוץ עוד המון שנים. מעולם הריצה טרם שבעתי, יש לי חלומות ורצון לטפס בכל מיני הרים בעולם ולאתגר את עצמי ולעשות דברים משוגעים. אני אוהבת אתגרים. אני חושבת לעשות איירון מן, ואני מאמינה שגם זה יקרה, ואני גם רוצה לזכות יום אחד ולראות את ילדיי יורשים את התחביב שלי. אני תמיד אהיה פעילה פחות כהישגית, אבל העיקר לעשות מה שעושה לי טוב".

מרתון ים המלח יתקיים ביום שישי, 1.2. לפרטים: www.deadsea.run