העובדת הבכירה, הרילוקיישן, הזר שהטריד מינית ואחריות החברה הישראלית

בכירה בחברה ישראלית שנשלחה לעבוד בחו"ל תבעה את החברה בטענה כי הותקפה מינית ע"י אדם זר שהיה קשור לחברה וכן הוטרדה שם מינית ע"י המנהל הישראלי שלה • ביה"ד האזורי קבע כי החברה לא פעלה כראוי בטיפול בתלונתה • עם זאת, נדחתה תביעתה נגד מנהלה הישראלי: "המסרונים שהוחלפו ביניהם חשפו מערכת יחסים חברית הדדית"

הטרדה מינית / צילום: Shutterstock / א.ס.א.פ קריאייטיב
הטרדה מינית / צילום: Shutterstock / א.ס.א.פ קריאייטיב

החוק למניעת הטרדה מינית חולל מהפכה תפיסתית ותודעתית בכל הנוגע לתופעות של הטרדה מינית. יחס פוגעני כלפי נשים, שהיה מקובל ולגיטימי לפני שנים, הפך למוקצה ולמגונה חברתית. החוק הוחל גם במקומות העבודה, והמעסיקים בישראל מחויבים לבדוק לעומק כל תלונה של עובדת ועובד על הטרדה מינית שבוצעה כלפיהם על-ידי עובד אחר, ולטפל בה בהתאם.

אך מה קורה כאשר ההטרדה המינית של עובדת בתפקיד בכיר ומרכזי בחברה ישראלית מתבצעת בעת שזו שוהה ברילוקיישן בחו"ל מטעם החברה, על-ידי אדם זר, שאמנם יש לו זיקה לחברה, אך הוא אינו עובד שלה ואינו ממונה מטעמה? זוהי השאלה שבה דן בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, במקרה של עובדת שהוטרדה מינית בעת ששהתה ברילוקיישן בארץ זרה.

השורה התחתונה של פסק הדין שהיה חסוי והותר לפרסום לאחרונה היא - ששופטת בית הדין לעבודה בתל-אביב, מירב קליימן, ונציגי הציבור עליזה הרפז ורן ורדי, מצאו שהחברה (ששמה אסור בפרסום) אחראית כלפי העובדת עקב אי-עמידתה בהוראות החוק למניעת הטרדה מינית. לפיכך נקבע כי החברה תשלם לעובדת 35 אלף שקל בגין הפרת חובותיה לפי החוק למניעת הטרדה מינית.

בית הדין פסק בנוסף כי החברה אחראית כלפי התובעת גם בכל הנוגע לפגיעה במעמדה בעבודה עד להתפטרותה, פגיעה שנגרמה, בין היתר, בעקבות חוסר שביעות-רצונה של התובעת בטיפול בתלונתה על הטרדה מינית על-ידי החברה. לפיכך, חייב בית הדין לעבודה את החברה לשלם לעובדת פיצוי נוסף, ללא הוכחת נזק, בסך 30 שקל, בגין התנכלות. סך כל הפיצוי שהוטל על החברה לפי החוק הוא 65 אלף שקל.

עם זאת, דחה בית הדין לעבודה את חלק הארי של תביעת העובדת לפיצוי של כ-1.7 מיליון שקל, שנשען על הטרדות מיניות שהיא טענה כי בוצעו כלפיה על-ידי המנהל הישראלי הישיר שלה, מנכ"ל החברה. יתר על כן, בית הדין חייב אותה בתשלום ההוצאות המשפטיות של המנכ"ל הישראלי בהליך, בסך 25 אלף שקל.

יודגש כי העובדת לא משלימה עם תוצאת פסק הדין. באמצעות עו"ד סיגל פעיל, שייצגה אותה גם בהליך העיקרי, הגישה העובדת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על פסק הדין של בית הדין האזורי.

"המנכ"ל הציע לשתות אלכוהול ולצרוך סמים"

ראשית הפרשה בתחילת 2015, אז החלה העובדת לעבוד בתפקיד בכיר בחברה הנתבעת. היא עבדה בחברה עד שהתפטרה ממנה בשלהי אותה שנה, על רקע אירועי ההטרדה כלפיה.

במארס 2016 הגישה העובדת, באמצעות עו"ד סיגל פעיל, תביעה נגד החברה ונגד מנכ"לה, שהוא גם אחד מבעליה. בתביעתה, עתרה העובדת לחיוב החברה והמנכ"ל, יחד ולחוד, בתשלום סכומי כסף שונים, בגין 14 מעשי הטרדה מינית שבוצעו בה, לטענתה, במסגרת עבודתה. זאת, על-ידי המנכ"ל ובעיקר על-ידי "אדם נוסף". התביעה הוגשה גם בגין התנכלות כלפיה בעקבות תלונתה על מעשי ההטרדה המינית, ובגין הפרה של חובות החברה כמעסיקה.

לטענת התובעת, כבר עם תחילת עבודתה, ניסה המנכ"ל לפתח עימה מערכת יחסים אינטימית, קרא לה בשמות חיבה, והירבה לשוחח עימה על נושאים הנוגעים לעולמו ולעולמה הפרטי, תוך שהוא גורם לה לחוסר נוחות.

לדבריה, בשלב מסוים "הבוס" הזמין אותה לביקור עסקי במדינה הזרה ולהיכרות ראשונה עם המפעל שבו היא אמורה לעבוד כחלק מפעילותה בחברה. במדינה הזרה השתכנו התובעת והנתבע בווילה השייכת לחברה. העובדת נסעה מדי בוקר למפעל החברה, עד חזרתה לווילה בשעות אחר-הצהרים, שם המשיכה לעבוד.

לטענתה, שכאמור נדחתה, המנכ"ל הטריד אותה כמה פעמים, בין היתר, כשהוא נהג להציע לה לשתות איתו משקאות אלכוהוליים ולצרוך עימו סמים. לטענתה, כשסירבה, הוא אמר לה "מה את מפחדת שתאבדי שליטה? מקסימום תרקדי לי על השולחן קצת".

לפי התביעה, הדברים החמירו עת המנכ"ל עמד לעזוב את המדינה הזרה, וביקש ממנה לפגוש אדם נוסף, מקומי, שאותו הגדיר כ"מישהו חשוב". העובדת טענה כי מדובר בשותף מקומי של החברה, אך החברה טענה שאין ביניהם יחסי עבודה.

בית הדין לעבודה פסק כי לא הוכח של"אדם הנוסף" הייתה אחריות פיקוחית כזו או אחרת על העובדת, אך כי ל"אדם הנוסף" "זיקה אמיצה וקרובה לחברה ולמי מבעליה".

עוד נפסק כי "יש לראות באדם הנוסף כממונה שאינו עובד החברה, בהתאם לסעיף 7 לחוק הטרדה מינית, בין שנראה בו כלקוח/ספק קבוע ובין שנראה בו שותף עסקי של בעלי החברה, שחשיבותו להצלחת פועלה של החברה הוברר בהליך באופן שבו זיקתו לסביבת העבודה הינה רבה".

"'האדם הנוסף' שלח ידיים, ליטף את ירכה"

לדברי העובדת, כשהיא ניגשה ללחוץ ל"אדם הנוסף" את ידו, הוא משך אותה אליו בכוח, נצמד לגופה ונישק אותה "בכוח ובניגוד לרצונה על הלחי". המשך האירועים שאירעו לטענתה, התרחשו במסגרת ביקורה השני במפעל במדינה הזרה. לדבריה, לטענתה,

בעת שהיא שהתה במלון במסגרת העבודה ה"אדם הנוסף" שהיה קשור בחברה אסף אותה ברכבו, ובדרך הוא שלח אליה ידיים, ליטף את ירכה ואת תנוך אוזנה, תוך שהוא אומר לה שהוא אוהב נשים עם אוזניים חשופות. העובדת לא ידעה מה לעשות עם עצמה, ורק העיפה ממנה את ידיו "באופן אינטואיטיבי".

אירוע נוסף וקשה של הטרדה ואף מעשים מגונים בכוח, בוצע לטענת העובדת מיד לאחר שיצאה בהזדמנות אחרת מחדר המלון. לטענתה, בעוד היא מחכה למעלית, ניגש אליה ה"אדם הנוסף", שיכור כלוט, תפס בפרק ידה הימנית, משך אותה ואמר לה בתקיפות - "בואי איתי".

לטענתה, היא ניסתה לשחרר את ידה, ושאלה "לאן?" והוא ענה לה "פה, רק רוצה להראות לך משהו". לטענתה, "האדם הנוסף" לקח אותה לחדר שבו היו לבדם, נעמד מולה, חיבק אותה חזק באזור המרפקים והצמיד אותה אליו. בהמשך, היא ניסתה להתנגד אך הוא ניסה לנשק אותה בפנים בעוד היא מנסה להתחמק ממנו. לדבריה, היא צעקה לאדם הנוסף שיפסיק וצרחה וקראה לו להפסיק, עד שלבסוף הוא שחרר אותה ויצא, והיא התמוטטה ולא הפסיקה לבכות.

טענת התובעת כלפי החברה התמקדה, כאמור, בכך שהחברה לא טיפלה כראוי בתלונתה על הטרדה מינית שביצע כלפיה האדם הנוסף. לטענתה, החברה לא מילאה את חובתה הקבועה בחוק ובתקנות, לברר את תלונתה ולנקוט צעדים שיכולים היו למנוע פגיעה עתידית.

בית הדין קיבל את גרסת העובדת בחלקה בלבד. הוא קבע כי "הדרך שבה תפסה התובעת את מעשיו של 'האדם הנוסף' בזמן אמת ובתקופה הרלבנטית לטענותיה כלפי הנתבעים, כמו גם הדרך שבה היא הציגה להם את האירוע עם האדם הנוסף, לא הותירה רושם של מעשה בדרגת חומרה של ניסיון לאונס".

עם זאת, השופטת ושני נציגי הציבור בבית הדין קבעו כי "היה על החברה לפעול למניעת הישנות המעשים לאחר שהתובעת התלוננה אודותיהם, שכן אין חולק כי הנתבע, מנכ"ל החברה, היה מודע אליהם בסמוך לאחר קרות האירוע".

התובעת כשלה בהוכחה - והמנהל יפוצה

לפי פסק הדין, "היה על החברה לפעול לטיפול בתלונה, ובכלל זה לכל הפחות למנוע מפגשים עתידיים בין התובעת לאדם הנוסף בסביבת העבודה. אף כי מודעים אנו לכך כי הטלת אחריות על החברה בענייננו

אינה עניין של מה בכך, לטעמנו לאחר הדיווח - ואף כי ייתכן כי נכונה טענת הנתבעים כי בזמן אמת דיברה התובעת ב'שני קולות' בנוגע לאירוע ולרצונה באשר לאופן הטיפול בו - היה על החברה לנקוט צעד כלשהו למניעת הישנות המפגש, ולכל הפחות לברר למול התובעת כיצד היא תרגיש בנוח מכאן ולהבא בסיטואציה שנוצרה".

עוד נאמר בפסק הדין כי "החברה כשלה מלקיים את הוראות החוק, שכן לא טיפלה ביעילות במקרה של הטרדה מינית שעליה ידעה, ולא פעלה למניעת הישנות המעשים. העובדה כי לא היה קיים מנגנון מסודר בחברה לבירור תלונה בדבר הטרדה מינית, ודאי היה בה כדי להשפיע על אופן הטיפול בה".

עוד פסק בית הדין לעבודה כי לוּ הייתה החברה מקיימת את חובותיה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, היה בכך כדי לפתור מלכתחילה חלק ניכר מהבעיות ומהסוגיות שהתגלעו בעקבות האירוע שחוותה התובעת. "לכל הפחות, אם הייתה החברה מפנה את התובעת לגורם האחראי מטעמה לדון בתלונתה... או אם הייתה מודיעה לה שלעמדתה אין היא חבה אחריות למעשיו של ה'אדם הנוסף', כך שהטיפול בתלונתה ייעשה במישור העסקי-פרקטי, הייתה התובעת יודעת לכלכל את צעדיה ומסוגלת לפעול בהתאם למידע מסודר".

לפי פסק הדין, "אף אם החברה הייתה מציגה לתובעת מידע שגוי, הייתה עשויה קיומה של פרוצדורה מסודרת, כפי שנקבעה בחוק ובתקנות, לסייע לתובעת ואולי אף להקנות לה תחושה שנעשה עימה צדק פרוצדוראלי; כי 'קולה נשמע' וכי תלונתה התבררה, בהתאם למיטב הבנתה של החברה".

מנגד, כאמור, נדחתה כליל תביעת העובדת להטרדה מינית נגד המנכ"ל הישראלי שלה. בית הדין לעבודה מצא קשיים בגרסת העובדת בעניין זה למול טענות המנכ"ל והחברה, שטענו כי מדובר ב"עלילת בדים מרושעת" של העובדת.

השופטת קליימן ציינה כי המסרונים שהוחלפו בין העובדת לבין המנהל חשפו "מערכת יחסים חברית (הדדית) בין השניים. "נדגיש ונבהיר למען לא יהא כל ספק כי נחמדות, קלילות או 'זרימה' עם הודעות טקסט כאלה או אחרות, ודאי שאינן מצדיקות הטרדה, כל הטרדה ולוּ הקלה ביותר, וודאי לא מצידו של הממונה על העובד/ת".

עם זאת, נפסק כי "עדותה של התובעת בפנינו, שלפיה כל אותן הודעות זורמות וקולחות נכתבו בזמן אמת רק על-מנת 'לשרוד' את מערכת היחסים עם הנתבע, אשר במקביל לטענתה הטריד אותה מינית חזור ושנה, וניהל איתה שיחות מיניות שלא על דעתה, אינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו בפנינו בהליך, ולפיכך פגמה בהקשר זה באמינות התובעת בעינינו".

לסיכום התביעה נגד המנהל קבעו השופטת ונציגי הציבור כי "אנו בדעה שהתובעת לא הרימה את הנטל הנדרש המוטל עליה להוכיח את שורת ההטרדות המיניות שנטענו באשר לנתבע".

בית הדין הארצי נעתר לבקשת העובדת והתיר לפרסם את פסק הדין

העובדת שהותקפה מינית במדינה הזרה לא משלימה עם תוצאת פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שפסק לה פיצוי קטן יחסית, ואף חייב אותה במימון ההוצאות המשפטיות של מנכ"ל החברה. באמצעות עו"ד סיגל פעיל, שייצגה אותה גם בהליך העיקרי, הגישה העובדת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על פסק הדין של בית הדין האזורי.

בערעורה טוענת העובדת, בתמצית, כי היה מקום לקבל את טענותיה הנוגעות לקיומם של מעשי הטרדה מינית מצד המנהל; כי היה מקום להטיל אחריות עליו בגין התנהלותו בעקבות ההטרדה המינית שבוצעה בה על-ידי "האדם הנוסף". עוד לטענתה בערעור, שגה בית הדין האזורי באופן שבו ניתח ראייתית את עדותה; וכן

שגה בית הדין בפסיקת שיעור הפיצוי הנמוך בגין ההתנכלות כלפיה, בחיובה בהוצאות המנהל, באי-פסיקת הוצאות לזכותה ובמתן משקל נמוך מדי, במסגרת פסיקת הפיצויים לזכותה, להפרת החברה את חובותיה כמעסיקה.

בתוך כך עתרה העובדת לבית הדין הארצי לעבודה בבקשה להתיר את פרסום פרטי ההליך, ללא שמות הצדדים. לטענתה, באמצעות עו"ד פעיל, "לאור החשיבות שהמבקשת רואה בסיפור המקרה שלה כנפגעת הטרדה מינית במקום עבודתה, אין כל עילה שבדין לנהל את הליך הערעור באופן שכלל פרטיו יהיו חסויים".

המשיבים הודיעו על התנגדותם לבקשה. לדבריהם, באמצעות עו"ד אילן סובל, העובדת "טוותה בתביעתה עלילת בדים מרושעת ומצוצה מן האצבע" על המנהל ועל יסודה תבעה מהמשיבים 1.8 מיליון שקל; תביעתה נגד המנהל נדחתה כליל.

שופטי בית הדין הארצי קיבלו את בקשת העובדת לפרסום ההליך ופסקו כי "לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובכלל החומר הרלבנטי, מצאנו כי יש לקבל את בקשת המבקשת ולהתיר את פרסום פרטי ההליך דנן וההליך בבית הדין האזורי, לרבות פסק הדין, למעט שמות הצדדים ופרטים אחרים אודותיהם העשויים להביא לזיהויים".

השופטים, סגן הנשיאה אילן איטח, השופט רועי פוליאק, והשופט אילן סופר, הסתמכו בהחלטתם על הלכה שהתקבלה בעבר בעתירה של "גלובס" ושל החתום מטה. מדובר בהלכה שלפיה, ככלל, הדיון בהליך על-פי החוק למניעת הטרדה מינית מתנהל בדלתיים סגורות, אך לאחר קבלת פסק דין של הערכאה הדיונית (בית הדין האזורי) משתנה נקודת האיזון, ויש לבחון את שאלת הפרסום מחדש.

עוד נפסק כי "המשיבים טוענים כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים על-ידי בית הדין האזורי, שהיא הגנה על שמם הטוב, עומדת היום ביתר שאת, אלא שלא הובהר על-ידם כיצד תיגרם פגיעה בשמם הטוב במצב שבו יוּתר פרסום פסק הדין ללא אזכור שמותיהם ופרטי זהותם. מה עוד שפרסום פסק הדין במלואו ללא שמות הצדדים יחשוף לעיני הציבור גם את קביעות בית הדין האזורי, הדוחות את טענות המבקשת למעשי הטרדה מינית מצד המשיב, ובמובן זה לא ברורה טענת המשיבים".

סוף דבר - בקשת העובדת לאפשר את פרסום פסק הדין התקבלה, ולאור החלטת בית הדין הארצי שהתירה לנו לעשות כן, אנחנו מפרסמים את הסיפור החשוב הזה ברבים, ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים אחרים עליהם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988