מסע "הליגה האחרת" מגיש מתנה לאויבי ישראל באמריקה

נתניהו מתחבק בפרהסיה עם נציגי הסדר הישן • הנזק שהוא מסב עכשיו לעניינה של ישראל באמריקה הוא היסטורי • אבל מר נתניהו אינו מתעניין בהיסטוריה • העתיד היחיד המעניין אותו מסתיים בתשעה באפריל

שלט חוצות הליכוד / צילום: הליכוד
שלט חוצות הליכוד / צילום: הליכוד

ביום א’ ימלאו עשר שנים לבחירות שהחזירו את בנימין נתניהו לשלטון, עשר שנים (כמעט) לאחר שהקריירה שלו הגיעה אל קיצה (מאי 1999), ומפלגת העבודה חזרה לשלטון אחת ולתמיד. את מסע הבחירות שלו לכנסת ה-18 מר נתניהו ניהל בסימן ברק אובמה. נער השעשועים המזדקן של הניאו-שמרנים בארה"ב חזר ונולד בצלם הנשיא הליברלי. כמו אובמה, גם הוא הציע התחלה חדשה, אופטימית ונועזת לארצו. אתר הרשת שלו אפילו נמרח בצבעי האתר של אובמה. ערב הבחירות ההן, מנהיג הליכוד הזמין לביתו אנשי רוח ואקדמאים מן השמאל, והבטיח להם שהפעם זה יהיה אחרת, והוא מתכוון ברצינות. אחדים מהם אפילו נטו להאמין לו.

עשר שנים בדיוק נמרץ לאחר הבחירות ההן, מר נתניהו לובש את התחפושת התורנית: הוא נמרח על קירותיהם של מגדלי תל אביב לצד דונלד טראמפ, יד ביד. "נתניהו, ליגה אחרת", מכריזה הכתובת.

מעניין יהיה לראות אם המודעה תזכה בתשומת הלב הראויה לה בארה"ב. בשעה שטראמפ צונח לשפל היסטורי בסקרי דעת הקהל (הטור הזה נכתב לפני נאומו על מצב האומה ביום ג’ בלילה), ובשעה שסיכוייו לחזור ולהיבחר הם לכל היותר בינוניים, ידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית יוכלו לספוק את כפיהם בתערובת של סלידה ושל ייאוש. איך אפשר להסביר להם את משיכתו העזה של ראש ממשלת ישראל לאיש המסמל עכשיו גזענות, שנאת-זרים, איבה לפלורליזם, העדפת עריצים, אדישות לזכויות אדם ובדלנות.

המודעה הזו היא מתנה לאלה המנסים להרוס את היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל. בשעה שארה"ב משתנה דמוגרפית, מצעירה ומשחימה, ופונה שמאלה, מר נתניהו מתחבק בפרהסיה עם נציגי הסדר הישן. הנזק שהוא מסב עכשיו לעניינה של ישראל באמריקה הוא היסטורי. אבל מר נתניהו אינו מתעניין בהיסטוריה. העתיד היחיד המעניין אותו מסתיים בתשעה באפריל.

מתוך תשדיר הליכוד
 מתוך תשדיר הליכוד

"מעצמה אנרגטית"

מוטיב "הליגה האחרת" מרצד עכשיו בעמוד הפייסבוק של מר נתניהו. הקוסם מרחוב בלפור נראה מניף אצבע ב-2009, ושורה של נסים מתחוללים בדרך העולה ל-2019, כולל הפיכת ישראל ל"מעצמה אנרגטית" (אנרגטית?!). לא רע בתור מוזיקת רקע למסע בחירות. אבל הוא כולל גם איוולת. ברגע אחד של התשדיר נראים יאיר לפיד ובני גנץ מזהירים, כמעט בלשון זהה, מפני משטר המלוכה של מר נתניהו.

אני מוכרח להודות שנשימתי נעתקה לשנייה או שתיים. גם לפיד גם גנץ דיברו היטב, היטב מאוד. הופעתם שם הייתה מוכרחה להביך כל אוהד נתניהו מצוי. האם הייתה חפרפרת במטה הבחירות של ראש הממשלה? הסיבה הנתונה להכללת נאומיהם נגד מלוכת נתניהו הייתה שאם הם מתנבאים בלשון דומה, סימן ששניהם שמאלנים. אכן, כוח הנמקה מרשים ממטה "הליגה האחרת".

אבל אמריקאים יראו, אם מישהו יראה להם, את המוטיב החוזר השני בתשדיר: חומות. זוכרים שהגבול הדרומי היה פרוץ לפני 2009? חומה. זוכרים שהגבול הצפוני היה פרוץ? חומה.

זה בשבוע שבו מר טראמפ מלקק את פצעי העימות שלו עם הקונגרס. הוא סגר את הממשלה ל-35 יום מפני שהדמוקרטים סירבו לממן לו חומה לאורך גבול מקסיקו. הוא רומז שבדעתו להכריז "מצב חירום" לאורך הגבול, כדי שיוכל להזרים מיליארדים מסעיפים אחרים בתקציב הביטחון לשם בניית החומה. החומה מפעמת בו כדיבוק. אין קושי לנחש שחומות תופסות מקום לא מבוטל בשיחות נתניהו-טראמפ, והן מעוררות את הערצת הנשיא לראש הממשלה. החומות האלה יעוררו מידה מוגבלת של הערצה באמריקה.

תעודת היושר לוויקטור

אהבותיו של בנימין נתניהו למנהיגים זרים יהיו ראויות לכרך נפרד בביוגרפיה שלו. הוא הצליח לעורר במרוצת השנים סלידה עמוקה מצד מנהיגים של ארצות חופשיות. ביל קלינטון לא סבל אותו. אנגלה מרקל תיעבה אותו. ניקולא סרקוזי חשב אותו לשקרן פתולוגי. בגלגול קודם, כאשר היה סגן שר החוץ בממשלת שמיר, נאסרה עליו הכניסה לבניין מחלקת המדינה בוושינגטון.

הוא אינו חדל לנסות להקסים את בני שיחו מן העולם הדמוקרטי. אבל הם אינם מוקסמים. לזכותו ייאמר שהוא מצא שותפים מוקסמים במקומות קצת יותר חשוכים. הוא למד לחלק תעודות-יושר למנהיגים סמכותניים במרכז אירופה, המפלרטטים עם רוחות העבר. ישראל, המצמידה תווית של אנטישמי כמעט לכל מי שמעיזים לבקר אותה, מעניקה חיבוק אמיץ לוויקטור אורבאן ההונגרי, המנהיג היחיד באירופה הראוי לתואר "אנטישמי", במובן ההיסטורי והמוסרי.

תשדיר "הליגה האחרת" לועג לתחזיות "השמאל המקשקש", שמר נתניהו גוזר בידוד על ישראל. רצף של צילומים מראה "בינתיים במציאות" את מר נתניהו במחיצת מר טראמפ, מר פוטין, וראשי הממשלות של הודו ושל יפן. זו בחירה מעניינת לביסוס ההיפך-מבידוד. פוטין נעץ סכין בגבה של ישראל, וממעשיו בסוריה נשקף האיום האסטרטגי החמור ביותר לעתידה אולי מאז ומעולם. נרנדרה מודי ההודי אומנם ערך ביקור היסטורי בישראל, אבל אחר כך מיהר להשתטח על קברו של יאסר ערפאת, ולפאר אותו כאחד המנהיגים הדגולים ביותר של זמננו. לשון אחר, מודי מתחבק עם כולם (אגב, בצדק, זה משרת את האינטרסים של ארצו).

האם יש למר נתניהו אהבות סודיות, שאליהן עדיין לא התוודענו? אולי הוא מפלרטט בחשאי עם אנשים השוחרים זכויות אדם, ואינם מוציאים עמותות עוינות אל מחוץ לחוק, ומדברים בזכות סובלנות ופלורליזם? אינני מתכוון כאן לנשיא צ'אד, אפילו לא לראש ממשלת פיג’י.

מי יודע. בבחירות הבאות, נניח ב-2021, או 2022, יהיה עליו לנסות ולהוכיח שאין דומה לו בכל העולם לנשיאת ארה"ב קמאלה האריס. דונלד? הוא יישאל אז, וישיב: "נתקלתי בו פעם, שום דבר מיוחד, העיתונות השמאלנית מנפחת הכול".