האיש שלוקח את מה שאנחנו זורקים ומחלק למי שצריך אותו

איך יכול להיות שבחברת שפע שבה חברות רק מחפשות דרכים להיפטר מכמויות עצומות של סחורה, עדיין יש כל-כך הרבה נזקקים? • השאלה הזאת הטרידה גם את תומר שמש, שהקים את שינוע חברתי, ומבטיח לשנות את האופן שבו פועלות כל עמותות הסיוע בישראל • "מבחינתי, אם יש עודף, פשוט תעביר לאיפה שיש חוסר, לוגיסטיקה זה הכול בחיים"

תומר שמש (משמאל) ושני אוסטרייכר / צילום: איל יצהר
תומר שמש (משמאל) ושני אוסטרייכר / צילום: איל יצהר

"לשמיכות יש עדיין את הריח של מרכך הכביסה של בית המלון", אומר תומר שמש, האיש מאחורי המיזם "שינוע חברתי", כשהוא עומד במרכז המחסן הלוגיסטי בבית שמש, מוקף בעודפים שהוא הציל. "בתי מלון", הוא מסביר את המקור לשפע הנוכחי, "מחליפים את כל הציוד שלהם מדי חמש שנים כדי לעמוד בסטנדרט. לא פעם הם פשוט זורקים את הציוד הישן לפח".

במשלוח הנוכחי שמש קולט גם 5,000 כריות אורתופדיות בשווי 1.6 מיליון שקלים, ויש גם את מזרני הסימנס שמסודרים זה על זה במחסן. במקום שהכול ייזרק וייטמן באדמה, שמש יעביר אותם לעמותות שונות. "כל מזרן שווה ערך ל-4,000 שקל, אני הייתי מוכן לישון עליהם כל החיים", הוא אומר. "מה שלא ידענו זה שכשבתי מלון מחליפים ציוד, זה אומר גם שידות וארוניות, זאת ערכה שלמה. אז את אלה, למשל, נעביר לעמותת כיוונים שמשקמת בצפון בעלי מוגבלויות".

בתי מלון זה כמובן רק חלק מהסיפור שעומד בבסיס מיזם העודפים של שמש שיצא לדרך בספטמבר האחרון. שווי הציוד במיזם נאמד ב-300 אלף שקלים בחודש, והוא כולל עודפים שמתקבלים מרשתות אופנה וכלי בית, משרדי הייטק ועוד. "שינינו את חוקי המשחק של העמותות", אומר שמש, "אם פעם אנשי העמותות היו צריכים לשנורר כסף כדי לקנות ציוד או לקבל ציוד והיו מבזבזים על זה הרבה זמן, אנחנו פשוט קולטים את העודפים מרחבי הארץ והם פונים אלינו. אנחנו גם מובילים אליהם על חשבוננו, או שהם יכולים להגיע אלינו ולהעמיס".

מה עוד יש לך כאן?

"יש משרד שמתפנה עכשיו ברמת גן (המשרדים, מסביר שמש, מקבלים החזרי מס על קנייה של ציוד חדש ומחפשים מה לעשות עם הישן), אז בו למשל יש 300 כיסאות, 200 שולחנות, 50 מיקרוגלים, 150 לוחות שעם. אנחנו מפנים להם הכול ומעבירים לעמותות ובתי מחסה".

"כוח העבודה שהם יצטרכו להשקיע במכירת יד שנייה של הרהיטים לעומת הכסף שיתקבל מהמכירה פשוט לא משתלם להם", מסבירה שני אוסטרייכר שהצטרפה למיזם.

ויש גם 250 מסכי מחשב חדשים. "זה סיפור מצחיק", אומר שמש, "החברה שקנתה אותם פיתחה תוכנה שעובדת על פורמט מלבני, המסך המרובע שהם קנו לא מתאים להם והם חיפשו מה לעשות איתם. יש לנו במחסן גם רהיטים מעוצבים ברמה גבוהה של משרד הייטק שעבר משרדים ופשוט העבירו לנו את כל הציוד. יש גם בית ספר שנסגר וקיבלנו את כל הריהוט שלו".

יש עודפים בכל ענפי התעשייה במשק?

"בתחומים רבים אני עוד בתהליך למידה. עם עודפי תרופות לא נתעסק כי זה מצריך רישיון מיוחד. גם עם עודפי מוצרי חשמל לא נתעסק כי זה מצריך תקינה. אבל עכשיו למשל אני דלוק על מוצרי פארמה. עובד במחסן לוגיסטי של מפעל חיתולים סיפר לי שכשהוא מעביר ספרי אדום על הארגזים - כדי שהארגזן ידע לקחת את הארגזים הנכונים - מדי פעם הספריי נוגע באריזה עצמה, כי בארגזים יש חור לידית, וברגע שזה קורה החיתולים פסולים. זה יכול להגיע לפחת במספרים אדירים, המון חיתולים שנזרקים לפח.

"אני אומר לתורמים: 'עצרו, לפני שאתם זורקים לזבל, חכו רגע. המשאית בדרך לאסוף את זה'. אני מוריד מהם את כאב הראש וההתעסקות בעודפים ובפסולים. הם שמים את זה בפינה, אני מגיע פעם בחודש, מושך עודפים, ומוציא דוח. הכול מסודר. כשאני רואה את העודפים האלה אני רואה אוצר".

שווי הציוד שהוצל עד כה
 שווי הציוד שהוצל עד כה

מה יש יותר בישראל - עודפים או נזקקים?

"מה שרואות עיניי זה שיש ואקום גדול. כל דבר שאני מציע - מגיע לאנשהו, כלומר יש לו צורך, גם אם זה מוצר נישתי. כשנגיע למצב שבו יהיו לנו יותר עודפים מנזקקים נראה מה נעשה. אני מקווה שבתחום האופנה נצליח לחלק הכול בארץ, אבל יכול להיות - ואני לא מסתיר את זה מהתורמים שלי - שנצטרך לעבור לחלוקה מעבר לקו הירוק לפלסטינים בעזה ויהודה ושומרון. יש גם ציוד שמועבר לסוריה. ילדים נזקקים הם ילדים נזקקים.

"ככה אני מסביר גם לתורמים. כבר שאלו אותי: 'אתה נותן לפליטים ציוד?' ואני עונה שכן, יש פליטים נזקקים ואנחנו ניתן להם ציוד, למשל דרך עמותת אליפלט, שמקבלת מאיתנו עכשיו מזרני פעילות לגני ילדים. בשבילם זה זהב".

"במקום ארבע עונות יש 52"

מיזם "שינוע חברתי" רוצה לעשות לעודפי אופנה, כלי בית וריהוט את מה ש"לקט ישראל" עושים למזון. בימים אלה מפנים במחסן מדפים לקראת קליטה של 60 משטחים של בגדים חדשים - עודפי ייצור של הלבשה תחתונה ועד בגדים לתינוקות מרשת אופנה גדולה בישראל. "זה שווה ערך למיליוני שקלים", מעריך שמש.

"כשם ש-30% מהאוכל שלנו לא מגיע לצלחת, כך גם באופנה יש מונח שנקרא fast fashion", מוסיפה שני אוסטרייכר, "כל-כך קל וזול לייצר אופנה עד שהרבה מאוד ממנה פשוט לא נמכר. חברות אופנה רבות פשוט לוקחות את העודפים ומטמינות, זה מפגע סביבתי".

תעשיית האופנה נחשבת למזהמת השנייה בעולם, אחרי תעשיית הדלק. העולם צורך בעשור האחרון בגדים בהיקף גדול יותר ב-400% בהשוואה לצריכת האופנה לפני שני עשורים, ומדי שנה 10.5 מיליון טונות של בגדים נזרקים לזבל על-ידי הצרכנים ומזהמים את הסביבה.

אבל לא רק הצרכנים זורקים בגדים בהיקפים גדולים, גם החברות הגדולות. "אצל המשווקים זה בדרך כלל עניין שיווקי או של פגומים", מסביר שמש. "פגום יכול להיות למשל גם בגד שההדפסה בו לא עד הסוף, או שהסגול הוא לא סגול 4451 אלא 4461 ואי אפשר למכור אותו, כי הוא לא מופיע בקטלוג בצורה נכונה. ויש גם עוד סיבות שהלוואי ויכולתי לספר".

"כיום", אומרת אוסטרייכר, "יש 52 עונות בשנה, לא ארבע. כל הזמן מחדשים את הקולקציות כדי שתהיה לנו סיבה לחזור לקניון. עלות הייצור ההמוני כל-כך נמוכה, הבגדים האלה שווים שבריר מהמחיר שהקניין משלם עליהם בחנות, ועם כל המאמץ שלנו להציל עודפי אופנה, זה עדיין קמצוץ ממה שזורקים בתעשייה. על הדרך הם זורקים לנו פירורים שהם כל העוגה מבחינתנו".

אוסטרייכר מציינת שיש גם יתרון בעודפי טקסטיל - בהשוואה למסירת ביגוד יד שנייה - מבחינת הפסיכולוגיה של הנזקקים: "הנתונים מראים שנזקקים מעדיפים לקנות ביגוד מאשר ללבוש ביגוד יד שנייה, זה עניין פסיכולוגי - הם לא רוצים להיראות כלפי חוץ עם סממנים של נזקקים".

בעולם, נושא הנזק הסביבתי של תעשיית האופנה כבר עושה כותרות. תחת חסות האו"ם, חתמו לאחרונה 43 מותגי אופנה וטקסטיל מובילים על אמנת תעשיית האופנה לפעולה אקלימית, שבמסגרתה התחייבו לצמצם את השפעתם על האקלים בכל שרשרת האספקה. האמנה הציבה יעד מרכזי להגיע ל"אפס פליטות" של פחמן עד שנת 2050, עם יעד ביניים של 30% עד 2030. בין החותמים מותגים כמו הוגו בוס, סטלה מקרתני, גאפ, אדידס, H&M, בארברי, פומה ועוד.

עברי ורבין, מומחה לאחריות תאגידית ומנכ"ל חברת GoodVision, מסביר כי האמנה חותרת לפתח מודלים עסקיים של כלכלה מעגלית, ובמסגרת זו מותגי אופנה מובילים כבר מציעים ללקוחותיהם להשיב להם בגדים ישנים בנקודות איסוף בחנויות ולקבל שובר הנחה לקנייה הבאה.

עברי ורבין / צילום: זיו קורן
 עברי ורבין / צילום: זיו קורן

"עם הגודל והכוח מגיעות הציפיות, האחריות והביקורת", אומר ורבין, "מותגי האופנה הם אימפריות בימינו, חוקי המשחק משתנים ונכון להם עסקית וערכית להקדים תרופה למכה וליזום משהו במקום להגיב. הדרישה מגיעה גם מהלקוחות שמחפשים את הסיפור הערכי אצל המותגים".

בישראל, לעומת זאת, כפי שמציין ורבין "יש רק דוגמאות בודדות, כמו למשל חברת דלתא שמשקיעה בפיתוחים טכנולוגיים למוצרים יותר ירוקים. לדעתי, מותגי אופנה כאן עסוקים במאבקי הישרדות בגלל תחרות מחירים עם יצרנים מהמזרח ללא כל חשיבה לטווח ארוך".

כיום, באופן אירוני, המצב הוא כמעט הפוך. מותגי האופנה שתורמים עודפים ל"שינוע חברתי" לא רוצים שידעו על הפעילות הזו. למעשה, בחוזים המשפטיים מולם הם אוסרים על שמש לפרסם מאין הגיעו העודפים. "הם בעיקר רוצים שהסחורה לא תימכר ואני מבין אותם, אם הסחורה תגיע לבסטה הם בעצם מתחרים בעצמם", אומר שמש. "אני מתחייב שהסחורה לא נמכרת בשום מקום אלא נתרמת למי שידו אינה משגת. אני גם מחויב לגזור את התגיות והפתקיות מהביגוד כי ככה זה רשמית יצא מהאחריות של החברה שתורמת, וזה גם מטשטש את הזהות של מי שתרם, את זה כולם מבקשים".

לא צדקה, צדק חלוקתי

שעת צהריים, ושמש מתארגן למשלוח של עודפים: שמיכות בשווי 30 אלף שקל שחלקן הגיעו מבית מלון יוקרתי בתל אביב, ומסכי מחשב בשווי 5,000 שקל. את אלה מעמיסים על הרכב ונוסעים לשכונת הקטמונים בירושלים, לפגוש את אלרועי טובול, שגדל בעמותת סח"י (סיירת חסד ייחודית) והפך מנער בפרויקט למנהל תפעול בעמותה. "זאת עמותה מדהימה", אומר שמש בדרך, "הקים אותה אברהם חיון שיצר סיירת של ילדים בסיכון שמרגישים רובין הוד".

את הנערים והנערות אנחנו פוגשים ליד גן השעשועים השכונתי. הם מעמיסים על עגלות סופר את הציוד ובערב יחלקו אותו לנזקקים. "השיטה שלנו קצת שונה משאר העמותות", מסביר טובול, "הנערים אוספים במהלך השבוע מוצרי מזון עודפים מסופרים, ואחת לשבוע יוצאים לחלוקה הנערים הם גם מי שמאתרים את המשפחות והכתובות כי הם מכירים את השכונה שלהם הכי טוב. אחרי שאיתרו משפחה הם מבררים מה הצורך שלה. את החבילות אנחנו מחלקים אחת לשבוע בלילה. הנערים מגיעים לדלת, דופקים, ומשאירים את החבילה. הם לא מחכים שיפתחו את הדלת אלא יורדים או עולים קומה מבלי שיראו אותם, ואז חוזרים לוודא שאכן לקחו את החבילה. שבת שלום הם מאחלים להם בלב".

הנערים מעמותת סח"י  / צילום: צאלה קוטלר הדרי
 הנערים מעמותת סח"י / צילום: צאלה קוטלר הדרי

"אתה מרגיש שתנועה אחת שאתה עושה בעולם משפיעה על מישהו", מתפייט שמש אחרי שאנחנו נפרדים מטובול. "המשמעות של הנסיעה שעשינו עכשיו היא שבלילה מישהו ישן עם שמיכה חמה. כבר היום אנשים ישנים על המיטות שהבאנו להם. אני עף על זה, זה מדהים אותי. מצד שני, הסיפורים שאני נתקל בהם קשים, לכן אני עובד רק 'B2B' (כלומר, מול העמותות) כי להיות במגע עם נזקקים - לשמוע סיפורים על בתי מחסה של נוער בסיכון, על חיילים משוחררים בלי כסף, משפחות הרוסות, בדואים, ניצולי שואה, נשים במעגל הזנות - זה גומר אותי".

בהזדמנות אחרת יסביר שמש שמבחינתו לא מדובר בצדקה אלא בצדק חלוקתי: "אם אני רואה שתי כוסות: אחת מלאה ואחת ריקה, אני ארצה לאזן אותן, ככה אנחנו צריכים לעבוד. הנזקקים שמקבלים ציוד מרוויחים וגם התורם שנפטר ברגע אחד מהעודפים, הסביבה כמובן וגם המדינה. לא תשמעי אותי אומר מילים כמו חסד, צדקה או נתינה. מה שאנחנו עושים פה זה מאוד מקצועי, אני איש שטח ואיש תפעול. מבחינתי, אם יש עודף, פשוט תעביר לאיפה שיש חוסר. לוגיסטיקה זה הכול בחיים".

אנחנו חיים בתחושה שבישראל "הכול בסדר", ושגם אם יש עניים ונזקקים הם מטופלים, אבל בעצם, הכול נסמך על עולם שלם של עמותות.

"הבעיה שלי היא לא עם עני שחי תחת מעטפת רווחה, אותי יותר מפחיד כאזרח, שיש בחור שאיבד את העבודה שלו והתבייש ללכת לבקש תרומה של מזרן או שמיכה ועכשיו יקפא בלילה. אלה השקופים האמיתיים לדעתי".

ומה עם אנשים שנאבקים תחת יוקר המחיה וצריכים מיטה חדשה, אז נכנסים למינוס בגלל זה?
"השאלה היא עד כמה אנחנו יכולים לקחת אחריות עם הפרויקט הזה. הרי לא נוכל להכיל את כל העולם, אלא אם כן בכל עיר יהיה מרכז לוגיסטי של 'שינוע חברתי' עם עודפים שמגיעים אליו. וזאת השאיפה שלי: להיות רשת עירונית, אני מחפש לזה מימון ועובד על כך ביחד עם רענן דינור (לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה), שהוא גם המנטור שלי במיזם. אני מאמין שהמימון יגיע מתוך השלטון המקומי. אם יהיה מרכז לוגיסטי של עודפים בכל עיר, שיתפעלו אותו פנסיונרים בדומה למודל של יד שרה, אפשר יהיה להציל הרבה ציוד שנזרק".

ציוד למשפחות נזקקות  / צילום: איל יצהר
 ציוד למשפחות נזקקות / צילום: איל יצהר

בעצם, למה שהיצרנים והמשווקים ירצו את זה? במצב כזה נקנה הרבה פחות מוצרים חדשים.

"נכון, וזה משהו שאני נדרש אליו, להשאיר אותם שותפים שלי ולא מתחרים. האינטרס שלהם הוא שאם היום אין לך מצפון לזרוק את המיקרוגל שלך כי הוא עדיין עובד, אז ברגע שתהיה לך אפשרות להעביר אותו כתרומה למטרה ראויה, אז למרות שהוא עדיין עובד, את תקני חדש".

אבל אנשים רוצים למכור את ציוד היד שנייה שלהם ולעשות כסף, לא?

"לא. תתפלאי, אבל הרוב מעדיפים לתת או להיפטר מזה מאשר לעשות קצת כסף".

המממנים: נוצרים אוונגליסטים

הארגון שבראשו עומד שמש ממומן כיום על-ידי "פרויקט יוסף", מיזם בן 17 שנה שמנוהל על-ידי יהודים משיחיים שמקבלים מכולות של תרומות מקהילות אוונגליסטיות מארצות הברית. שמש הגיע למקום כדי לייעץ ונשאר כשותף במחסן כשהוא פועל במימון הפרויקט.

לדברי שלמה נטר מנהל הפרויקט: "בשנים האחרונות מדובר במחזור טובין בשווי של 10 מיליון שקל בשנה. אנחנו בקשר מול כ-30 ארגונים בארץ ומחלקים להם את העודפים. לפעמים אומרים בביקורת שנוצרים אוונגליסטים עושים זאת ממיסיונריות, אבל מההיכרות שלי, זה לא מדויק. זה נותן להם משמעות לתת לישראל שמהווה עבורם מקום משמעותי".

פרט לתמיכה הכספית של "פרויקט יוסף", התמיכה לפרויקט מגיעה מארגון בשם ארץעיר, גוף שמהווה מעין תשתית עבור מגוון יזמים ושם לו למטרה "לשפר את החברה הישראלית ולקדם קהילתיות עירונית". "אנו מקווים להצליח להפוך את המיזם כך שהוא ייתן מענה גם למערכי חירום במדינה, שיהווה תשתית קיימת ויספק את המוצרים לכל מי שיצטרך", אומרת בלה אלכסנדרוב, מנכ"לית ארץעיר.

גם לשמש יש תוכניות גרנדיוזיות לעתיד הפרויקט. "כרגע המודל הכלכלי הוא פילנתרופי לגמרי, אבל יש פתרונות לעתיד שאני עובד עליהם כמו למשל לייצר מערכת לוגיסטית שנותנת שירותים לחברות אחרות כמובילים עם המשאיות שלנו או אפילו בהובלות דירה. ככה עושים האמריקאים: המשאיות עושות את התרומות בלילה, וביום הן עובדות בשירות לוגיסטי. ככה המשאית עובדת 24 שעות ביממה. בענף של חברות ההובלות בישראל יש הרבה כסף.

"הדבר השני הוא שהייתי רוצה הוא לעשות אקזיט, להראות למדינה שהנה זה אפשרי, זאת שיטת העבודה - עכשיו קחו. למה שאוונגליסטים יממנו את הסיפור הזה? למה שלא משרד הרווחה? למה שלא הג'וינט? למה שלא הקרן הקיימת לישראל? הרי זאת קיימות. היום נקברות באדמה בישראל כמויות אדירות של דברים שמישים ומצד שני עמותות משנוררות תרומות. אנחנו רוצים להיות הכתובת היחידה בישראל לתרומות".

הוא בן 40 ("ככה, בפרויקט הזה, אני חוגג את משבר גיל ה-40 שלי"), גדל ברעננה, ועוסק בפעילות חברתית מגיל צעיר. היה שותף בהקמה מחדש של קיבוץ בבקעת הירדן, עבד בלקט ישראל, ניהל חווה לגידול קנביס רפואי ועבד במשך שלוש שנים במפלגת מרצ כאיש השטח. כיום הוא מתגורר במושב אביאל עם אשתו אילאיל וארבעת הילדים.

בני הזוג עוסקים בקיימות באופנים שונים: בית מלאכה בחצר הבית משמש את שמש לייצור תכשיטים מחומרים ממוחזרים, הוא מתפעל את קבוצת הפייסבוק "הג'אנקיה", אילאיל מקיימת סדנאות בישול ביתיות שבהן ניתן ללמוד איך אפשר ליצור מהשאריות שיש בבית ארוחות משפחתיות, ומדי שבוע הם פותחים את הבית לסעודה קהילתית במחירים סמליים.

בשנה שעברה הצטרף שמש לקרן ROI שהקימה לין שוסטרמן, אמריקאית אמידה שהחליטה לאתר יהודים בני פחות מארבעים מכל העולם שיש להם פוטנציאל לחולל שינוי חברתי. "חבר מביא חבר ומישהו המליץ עליי, ואני, עם כל בעיות הקשב והריכוז שלי, 12 שנות לימוד אפילו אין לי, אבל כנראה שהם זיהו משהו באישיות", הוא אומר.

מאז הוא מקדם את המיזם גם ברמה הבינלאומית. בשבוע שעבר עלה על מטוס לניו יורק לסדרת פגישות עם ארגון מקביל לשינוע חברתי שפועל בארצות הברית. "הם עושים את מה שאנחנו עושים, אבל בכל ארצות הברית, בסקיילים גדולים", מספר שמש. "הם הגיעו מעולם הצדקה ואני מגיע מעולם התפעול. המנכ"לית רוצה לדבר איתי על איך אנחנו מיצרים רשת בינלאומית של תרומות עודפים. הרי יכול להיות שלמדינה מסוימת יש צורך במשהו, ולמדינה אחרת יש עודף ממנו. למשל, היה עכשיו אסון הומניטרי בברזיל - למה שלא נשלח לשם בגדים ורהיטים אם צריך?".

באירוע אחר, כנס של יזמים חברתיים יהודים ומוסלמים בפריז, פגש "בחור מסודן שמציל ילדים מדרפור. הוא הקים להם פנימיות בבתים שננטשו ונבזזו והוא אומר לי: 'תומר, אני חייב ציוד, באפריקה אין כלום'. 'שינוע חברתי' יצא לדרך לא מזמן, אבל יש לו פוטנציאל לגדול לרמה בינלאומית".

בשביל זה צריך מימון, אתה מחפש תורמים?

"אם היה לי עוד כסף, הייתי מקים מערך של מיון ואריזה שכרגע חסר ומתבסס על תיירות מתנדבת, והייתי קונה עוד משאיות".

ואחרי כל הפעילות הברוכה שלך, כשרואים את התופעה הזאת של העודפים מצד אחד והנזקקים מהצד השני, אי אפשר שלא לשאול איפה נמצאת כאן המדינה, לא?

"אני אוהב את החברה הישראלית, אבל אני חושב שאנחנו לא מחנכים בנושא של צריכה. אני לא יכול לבקר רק את הצרכן הסופי שקונה כמו משוגע, זו בעיה גם של המערכת והמדינה שלא דואגות לחינוך. מבחינת הנזקקים, המדינה לא דואגת מספיק למי שהיא מגדירה נזקק, אני מקבל טלפונים מעובדות סוציאליות ושומע סיפורים נוראיים. אנשים שנזרקים לרחוב ואין להם בית, אנשים שישנים על מיטות בלי מזרן ומתביישים לבקש. אני חושב שאנחנו לא חושבים קדימה. אני לא מחבר את זה ליהדות או לישראליות אלא רק להיגיון בריא - יש משאבים, למה לזרוק ולקנות חדש אם הם כבר קיימים?".