ארכיון היפתח! היצירות היתומות שנחשפות לציבור לראשונה

אחד התיקונים המשמעותיים לחוק זכויות יוצרים שנכנס לתוקף בתחילת השנה נוגע ל"יצירות יתומות": אם עד כה נמנעו בארכיונים מחשיפת האוצרות בפני הציבור מחשש מתביעות, כעת הדרך לפרסום פתוחה • ועדיין, לישראל יש עוד דרך ארוכה לעבור בכל הנוגע לחשיפת יצירות שבידי המדינה

דבורה ברטונוב בתצלום של מירלין ירון / הצילום באדיבות הספריה הלאומית
דבורה ברטונוב בתצלום של מירלין ירון / הצילום באדיבות הספריה הלאומית

אוסף התצלומים של סוכנות הצילום מירלין־ירון הוא תעלומה שמעסיקה את הספרייה הלאומית בימים אלו, ולא רק אותה. לילי יודינסקי, תחקירנית ויזואלית וחוקרת ארכיונים, נחשפה לאוסף לראשונה בשנה שעברה דרך ארכיון המדינה, שסרק תצלומים רבים והעלה לאתר הארכיון. אלא שבארכיון טעו לחשוב תחילה שהאוסף שייך לצלם אחד - בשם ירון מירלין. יודינסקי החלה בתחקיר ויזואלי שהוביל אותה להבנה שמדובר בשניי צלמים - יצחק מירלין ואברהם ירון - שפעלו יחדיו בשנות ה־50 וה־60. היא העמידה את ארכיון המדינה על טעותו.

"מירלין היה צלם עיתונות וחדשות שפעל משנות ה־30, אחד מצלמי עיתון ‘דבר’", מספרת יודינסקי. "מהרגע שחבר לאברהם ירון, הם חתמו על התצלומים שלהם מירלין־ירון. "הסטודיו שלהם - ‘בית חרושת לצילומים’ - שכן בשינקין 31 בת"א".

ירון צילם גם הוא עבור "דבר", וניתן למצוא צילומים שלו מהיערכות העורף במבצע סיני, כמו גם ממשחקי כדורגל ומהצגות תיאטרון. הוא אף מוזכר כאחד המשתתפים בתערוכת צילומי עיתונות שהוצגה בבית סוקולוב ב־1959 לצד צלמי רפורטז’ה כמו הנס פין, בוריס כרמי ודוד רובינגר.

"הם היו משמעותיים מאוד, והם משמעותיים עד היום, לא רק בזכות התצלומים", אומרת יודינסקי. "ירון היה פעיל מאוד בחוג צלמי הרפורטז’ה בזמנו, ובאופן חלוצי אף איגד אותם ויזם את הקמת אגודת צלמי העיתונות. ב-1961 הוא נבחר ליו"ר הוועד. תביעה שהגישה נגד ירון ומירלין רקדנית הבלט הלן רבינוביץ הסתיימה בהלכה שהתקבעה בחוקי זכויות היוצרים עד היום - זו ההלכה שלפיה בעל הנגטיב הוא בעל הזכויות בתצלום".

הם זכו להכרה על עבודתם?

"ב־1958 הוזכרה בעיתון ‘חירות’ תערוכה של השניים בבית סוקולוב בתל אביב שבה הוצגו תצלומים של הצגות ושחקני הבימה. הכתב שיבח את עבודתם ואת עדשתם הרגישה שקלטה את הבעות הפנים של מסקין ורובינא למרות חשכת האולם. עיתון ‘דבר’ הקדיש עמוד שלם לתערוכה ואף הוסיף דיוקנאות של הצלמים. על עבודת הצוות שלהם נכתב: ‘התערוכה היא תצוגה משותפת של שני הצלמים. מבחינה אמנותית דומה הדבר כי עבודת הצוות של השניים היא שילוב מושלם של הדינמיות של האחד ורגישותו של האחר’".

גם אנחנו ב-G ביקשנו להנגיש לקוראים את התצלומים של הצמד מירלין־ירון. במסגרת גיליון יום העצמאות של השנה שעברה ובעקבות התגלית של יודינסקי, פנינו לארכיון המדינה לקבלת החומרים, אולם בקשתנו נענתה בשלילה. הסיבה לכך הייתה שמי שהפקידה את האוסף אינה מאשרת לשחרר את התצלומים וכי הסכם שחתמה עם ארכיון המדינה מאפשר לה להטיל וטו על פרסומם, אפילו שרוב היצירות הללו הן נחלת הכלל.

בבירור שערכה הספרייה הלאומית בזכות המידע החדש שסיפקנו לה, התברר כי מי שעמדה בראש המרכז למחקר ושימור של צילום מקומי (המרכז היה עמותה, אולם זו כבר התפרקה) - קנתה מאישה בשם גליה גבע את האוסף של הצלמים. גבע היא בתו של וילי פולנדר, שרכש בשנות ה־60 את האוסף ישירות ממירלין־ירון. אלא שבהסכם הרכישה אין אזכור לזכויות יוצרים. בשלב זה התברר לספרייה הלאומית שאוסף התצלומים שברשותם צולם עד שנת 1968 ולכן אינו כפוף לזכויות יוצרים, ומסיבה זו הוא יונגש בקרוב לציבור.

מה קרה לצמד בשנות ה־60?

"בשנת 1968 התפרסמה מודעה זעירה במדור הכלכלה של עיתון דבר", מספרת יודינסקי. "למכירה - חלקו של הצלם אברהם ירון בשותפות צלמי עיתונות מירלין ירון, מרחוב שינקין 31 בת"א. כונס הנכסים של אברהם ירון, נכתב, הוא לא אחר מאשר עו"ד יעקב חרותי, איש הלח"י וחבר במחתרת צריפין, שמשרדו נמצא עד היום ברחוב שינקין 64 בת"א". (מבדיקה שערך G עם עו"ד חירותי עולה כי ממרום גילו והזמן הרב שחלף, הוא אינו זוכר שטיפל בנושא ואין לו תיעוד לכך).

מה עלה בגורלם? איך ניתן לאתר את יורשיהם?

"משיחה עם הצלם הוותיק שלמה ערד התברר שירון עזב את הארץ והתחתן בארה"ב. בנו חי בארץ וחזר בתשובה. ירון הלך לעולמו צעיר יחסית, בגיל 60, בסוף שנות ה־70 או בתחילת שנות ה־80.מירלין היה ככל הנראה ערירי", אומרת יודינסקי, אולם בספרייה הלאומית סבורים שהיו לו שתי בנות ומנסים בימים אלו ממש ליצור איתן קשר.

"יצירות יתומות" באדיבות הספרייה הלאומית
 "יצירות יתומות" באדיבות הספרייה הלאומית

תהליך של "חיפוש שקדני"

לא במקרה פרסנו את הסיפור הפתלתל מאחורי אוסף מירלין-־ירון והניסיון להתחקות אחר בעלי הזכויות עליו, כולל שלנו ב-G. מדובר במקרה אחד מתוך רבים, שבהם נמצאות בידי הספרייה הלאומית יצירות הנחשבות "יצירות יתומות". אלה הן יצירות מוגנות בזכויות יוצרים, שלא ניתן לאתר את בעל הזכויות שלהן, ועד לאחרונה נידונו לתהום השכחה.

מדוע רק עד לאחרונה? משום שבעקבות התיקון לחוק זכויות היוצרים שהובילה הספרייה הלאומית והוספת סעיף 27א’, שנכנס לתוקף בתחילת השנה, היא תוכל להנגיש לציבור עשרות אלפי יצירות יתומות שנמנעו ממנו - ובלבד שנעשה תהליך "חיפוש שקדני" לאיתור בעלי היצירה.

"הדוגמה של אוסף מירלין־ירון חשובה כי הדיון הוא עקרוני", אומר עו"ד נועם סולן, מנהל זכויות יוצרים בספרייה הלאומית, "למה ארכיון המדינה ולמה מי שהפקידה את האוסף אצלם לא נותנים להשתמש בו בנחלת הכלל - זאת שאלה מעניינת. מהתחקיר שלנו עולה שרוב הצילומים הם כבר בנחלת הכלל ולא כפופים לזכויות יוצרים (בגלל הזמן שעבר). ארכיון המדינה חתם על חוזה, ויכול להיות כתוב בו כל דבר.

"אבל עבורנו זה עניין של שינוי גישה: הספרייה הלאומית, לעומת ארכיון המדינה, לא תקבל התניות של מפקידי אוספים שדורשים למשל להנגיש את החומרים ברזולוציה נמוכה או עם 'סימן מים' ענקי. בעבר היינו מוכנים לחתום על הסכמים כאלה, אבל היום לא נחתום על הסכם הפקדה שמצמצם את היכולת של משתמש הקצה לעשות שימוש באוסף. אנחנו רוצים להבטיח שכל אחד יוכל לגשת אליו ולעשות בו שימוש".

עו"ד נועם סולן / צילום: חנן כהן
 עו"ד נועם סולן / צילום: חנן כהן

מנכ"ל הספרייה הלאומית, אורן וינברג, אומר כי "הנושא הזה חשוב ומרכזי עבור הספרייה, הרצון שלנו הוא לפתוח את האוספים שלנו ולהנגיש אותם כמה שיותר לציבור. סוגיית זכויות היוצרים היא אחת מהאתגרים שלנו, כשמובן שאנחנו מכבדים זכויות יוצרים ולא מעוניינים להפר אותן".

בספרייה הלאומית מבטיחים שהציבור ייהנה בשנים הקרובות מהחשיפה ליצירות היתומות, וגם מתיקון נוסף בחוק, שנוגע למוסדות חינוך, ספריות, ארכיונים ומוזיאונים - וקובע שהם לא יחויבו בתשלום פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכויות יוצרים. המשמעות היא שהם יוכלו לפעול באופן חופשי יותר בלי לחשוש מחרב התביעות על צווארם. "ישראל היא לא הראשונה שנתקלת בקושי הזה", מוסיף עו"ד סולן.

"אנחנו חיים בעידן האינטרנט ויש אפשרות לעשות דיגיטציה. מדינות בכל העולם נתקלות בסוג של כשל שוק: יש חוק זכויות יוצרים שחל על כל יצירה - לא משנה אם היא נמצאת בשוק או לא, ולא משנה אם היא בעלת ערך של מורשת ותרבות כמו שיש בספרייה הלאומית. לכן, במקום שיצירות יהיו גלויות לכול ובמקום להחזיר את כל הידע הזה לציבור - שיכול להיחשף לדברים שקרו לפני 50, 60 ו־70 שנה - אנחנו נתקלים בזכויות יוצרים".

מהם ההבדלים בין היצירות השונות?

"השוק מתחלק לשלושה: החלק הראשון כולל יצירות שהן מחוץ לקו הזכויות, כשתיאורטית אני יודע מתי היצירה התפרסמה, פקעה תקופת ההגנה על זכות היוצרים שלה (70 שנה מיום הצילום, מיום מות היוצר, ובמקרה של יצירות מדינה: 50 שנה), אלה יצירות בנחלת הכלל שמותרות לכל שימוש: העתקה למדיה דיגיטלית, הפצה באינטרנט ועוד.

"החלק השני הוא יצירות שכפופות לחוק זכויות יוצרים וטרם חלפה תקופת ההגנה שהופכת אותן לנחלת הכלל. במקרים אלה אנחנו יודעים מי בעל הזכויות ומה תקופת ההגנה, ואם רוצים לעשות דיגיטציה והנגשה, עלינו לגשת לבעל הזכויות לקבל ממנו רישיון. או שהוא ישיב בשלילה או שנתבקש לשלם תמלוגים, אלא אם יש היתר לעשות שימוש הוגן.

"בחלק השלישי יש יצירות שמוגנות בחוק זכויות יוצרים, כי יש הנחה סבירה לגבי מתי הן התפרסמו, אבל אנחנו לא מצליחים לאתר את בעל הזכויות. או שהיוצר אנונימי, או שהמחבר נפטר ולא מוצאים יורשים, אולי ההוצאה לאור נסגרה. יש הרבה יצירות שאתה לא יכול להגיע לבעל הזכויות שלהן כדי להבין אם הוא מרשה לך לעשות דיגיטציה - את זה רצינו לפתור".

ד"ר רבקה שויקי, מנהלת שירות הרשאות וזכויות יוצרים בספרייה הלאומית, מציגה דוגמאות שונות מאוד ליצירות יתומות - מכרזה שנוצרה ב־1999 לקראת הבחירות לכנסת ה־15, ולא ניתן לאתר את היוצר או יורשיו, ועד חוברת שהוציאה לאור "חברת מגן דוד הציונית" בקזבלנקה ב־1919. היא עדיין מוגנת בזכויות על-פי החוק, כלומר יש לייחס אותה ליוצריה, אבל "חברת מגן דוד הציונית" כבר לא קיימת והחוברת אינה מוצגת לציבור.

"דוגמה נוספת היא ההגדה של פסח שיצאה לאור בפולין ב-1904", מספרת שויקי. "בעמוד השער שלה נכתב: ‘סדר הגדה של פסח נערך ונעתק לשפת טאטר המדוברת ביננו פה במדינת קרים לתועלת בני עמי הקרימצאקים הי"ו, מאת צעיר אנכי נסים נתן הלוי המכונה צחציר’. מן הסתם, המתרגם נסים נתן הלוי המכונה צחציר כבר אינו בחיים.

"מיהם יורשיו? ספרני הספרייה הלאומית ערכו אחריהם חיפוש בגוגל במספר שפות רלוונטיות, בוויקיפדיה, במאגרי מידע, באתרים גנאלוגיים ובאנציקלופדיות מודפסות, והתייעצו עם חוקר ובן לקהילת קרים, ולא עלו על עקבותיהם של היורשים. במקרה כזה, אומר התיקון לחוק, שימוש ביצירה מותר, כי נעשה תהליך חיפוש שקדני.

"בספרייה קיימות הרבה יצירות שנוצרו בקהילות ישראל השונות בגולה. למשל, מחברת פיוטים יהודיים מהמאה ה־20, כתובה בשפת מלאיאלאם - אחת השפות הרשמיות של הודו, שבה דיברו גם יהודי קוצ’ין. הקהילה עלתה לישראל והתפזרה, ולא ניתן לאתר את כותב המחברת. ישנם גם תצלומים רבים שלא ידוע מי צילם אותם, או שלא ניתן לאתר את הצלם או יורשיו. למשל, לוטננט בראון, קצין בריטי ששירת במלחמת העולם הראשונה בגליפולי, במצרים ובארץ ישראל. הוא צילם במצלמתו בשנים 1916־1919. גם ספרים יתומים ישנים, למשל ספרון סאטירי קטן שיצא בעילום שם לקראת הבחירות לכנסת העשירית ב־1981 תחת הכותרת ‘בגין וכל שאר בדיחות הליכוד’".

מה ישתנה בעקבות התיקון בחוק?

"נפרסם יצירות יתומות כשההגדרה מתחת לתצלום תהיה עם רישיון מיוחד של יצירה יתומה", אומר המנכ"ל וינברג. "יובהר למשתמש מה המצב המשפטי, וסביר להניח שיוגדר שאפשר לעשות בה שימוש הוגן למטרה לא מסחרית".

סולן: "יש הבחנה ברורה בין שימוש מסחרי ללא מסחרי, כי אם את עושה ביצירה יתומה שימוש מסחרי, יום אחד יגיע בעל הזכויות ותצטרכי לשלם תמלוגים סבירים. בעקבות התיקון, זה לא תקף לגבי הספרייה הלאומית ולמוסדות ארכיביים נוספים".

מארכיון המדינה נמסר בתגובה לדברים הנוגעים לאוסף מירלין־ירון: "התצלומים שהתבקשו (על־ידי גלובס באפריל 2018) הם חלק מאוסף פרטי שהופקד בארכיון המדינה בהתאם להסכם הפקדה עם בעליו. כלל התצלומים מהאוספים שבהפקדה יפורסמו בהדרגה וזאת בהתאם לתנאי ההסכם אליהם מחויב ארכיון המדינה. בשעתו טרם הושלמו המהלכים שעליהם התחייבנו בהסכם ועל כן נמנע הפרסום".

שיטת הפעולה: פריצה לארכיון

בעוד שבספרייה הלאומית מנסים להסביר לארכיון המדינה שהזמנים השתנו ולפעול באמצעות החוק החדש, בעמותת ויקימדיה החליטו בנובמבר האחרון לקחת את העניינים לידיים ולהיכנס לחמישה ארכיונים של המדינה: ארכיון המדינה, ארכיון קק"ל, ארכיון משה שרת, ארכיון הפלמ"ח והארכיון הציוני, ולשחרר בפעולת "סייבר ידידותית" כ־28 אלף תצלומים היסטוריים ששייכים על-פי חוק לנחלת הכלל ובכל זאת אינם נגישים.

"במקומות אחרים בעולם, ארכיונים לאומיים משחררים תמונות ברישיון חופשי ואפשר לעשות הכול עם הצילומים, אפילו להדפיס אותם על טי־שירט, אין על זה בעלות", מסבירה מיכל לסטר, מנהלת עמותת ויקימדיה ישראל. "בישראל, הארכיונים משחררים לנו חומרים אחרי פניות חוזרות ונשנות ויש קושי בעבודה איתם. לכן בנובמבר האחרון הוצאנו מהארכיונים תמונות שהן בוודאות בנחלת הכלל על-פי חוקים שחלים ב־99% ממדינות העולם, והעלינו לוויקי־שיתוף, מאגר שיש בו כ־35 מיליון תצלומים לשימוש חופשי".

ואכן, למרבה התדהמה והאבסורד, אם תיכנסו לוויקיפדיה בעברית, תגלו שהתמונות בערכים חשובים רבים מגיעות בכלל ממקורות זרים או שקיימות באיכות נמוכה מאוד. בערך של ראש הממשלה נתניהו מופיע תצלום אמריקאי; בוויקיפדיה של שרת התרבות מירי רגב התמונה חתוכה מצילום רב משתתפים ובמשקל קטן; ואפילו התמונה של הרמטכ"ל הטרי אביב כוכבי בערך הנושא את שמו, הועלתה על-ידי גולש פרטי.

בארה"ב, למשל, אין דברים כאלה. "בארה"ב כל התמונות של הממשל הפדרלי הן תמונות בנחלת הכלל", אומרת לסטר, "וזה לא משנה מי צילם אותן - אחרון החיילים במלחמה ועד צילום של הנשיא בביקור רשמי - אלה תמונות חופשיות. בישראל, לצערי, זה לא המצב ולכן התמונה של ראש ממשלת ישראל בוויקיפדיה היא אמריקאית ולא ישראלית".

אומנם לא בכל העולם המצב דומה לארה"ב, אבל ההבנה שבעידן המידע והדיגיטציה צילומים, מסמכים או כל יצירה אחרת צריכים להיות מונגשים לציבור, מתפתחת והולכת. מוזיאונים משחררים לציבור מאות אלפי יצירות אמנות היסטוריות לשימוש חופשי וארכיונים לאומיים ברחבי העולם עובדים במרץ על תהליכי דיגיטציה.

"אנחנו טוענים שכל דבר שנמצא בנחלת הכלל צריך לפרסם בגדול, מהר וחזק", אומרת לסטר. "הם אומרים שהחומרים אצלם ומי שרוצה להיחשף לחומרים, שיגיע אליהם. אני לא יודעת ממה הם מפחדים, אבל יש פה אמירה משמעותית, שתמונות ישראליות, שהצלם שלהן הוא צלם של מדינת ישראל - כזה שכולנו שילמנו עליו מכסף ציבורי - לא שייכות לציבור, אלא למדינה. אני טוענת שכל התצלומים האלה שייכים לציבור, והציבור יכול לעשות איתם מה שהוא רוצה".

באופן לא מאוד מפתיע, צריך להודות, אין בישראל גישה אחידה או נוהל אחיד בין גופי מדינה ביחס לשימוש בצילומים רשמיים. "דובר צה"ל, למשל, לא משחררים תמונות לוויקימדיה, אלא אם כן הם מקבלים בקשות מיוחדות", מספרת לסטר. "התמונה של דן חלוץ, למשל, חתוכה מחשבון 'פליקר' שהיה בעבר לצה"ל, שבו השימוש היה בהגדרה נחלת הכלל, אבל זה לא קיים יותר.

"חסרים לנו צילומים רשמיים של 130 חברי כנסת לדורותיהם, אבל לא נותנים לנו תמונות רשמיות בגלל שהרישיון שאנחנו משתמשים בו הוא נחלת הכלל, שמאפשר גם שימוש מסחרי, ואולי חוששים מהדרך שבה ישתמשו בצילומים האלה. למשל, עם התצלומים האמריקאים אני יכולה לעשות קריקטורה של דונלד טראמפ אם אני רוצה, כי הם חופשיים לשימוש".

אני רואה למשל שהתצלומים של הנשיא ריבלין ושל הרמטכ"ל לשעבר גנץ רשמיים. למה?

"כי בניגוד לכל המוסדות שציינתי, בבית הנשיא משחררים כמעט את כל הצילומים, זה מאוד מרשים. התמונה של מירי רגב, למשל, חתוכה מצילום בבית הנשיא. היא לא טרחה לשלוח תמונה. זה מתסכל כי זאת יכולה להיות חשיפה טובה לישראל. לגבי בני גנץ התשובה היא ‘ככה’, אין תשובה טובה, יש לו גם ערכים ב־15 שפות".

ואיך העבודה אל מול לשכת העיתונות?

"בשנים האחרונות לשכת העיתונות הממשלתית יצרה מאגר תמונות, אבל בוויקימדיה מקבלים צילומים מלע"מ על בסיס פנייה אישית - אם נבקש הם יתנו לי אותה, הם ממש בסדר, אבל אנחנו לא יכולים לפנות בבקשה על כל תמונה, אין לנו משאבים או כוח אדם. לכן, אם יש לי תמונה של ראש הממשלה בשימוש חופשי מצילום אמריקאי - אשתמש בה. אנחנו שבעה עובדים וצריכים להחליט איפה לשים את האנרגיות שלנו.

"יש ערכים על חברי הכנסת שלנו בכל מיני שפות וזה חשוב ונכון מבחינה לאומית, שהצילומים בערכים האלו יהיו רשמיים ואיכותיים. חסרים לנו גם תצלומים של שופטים לדורותיהם, ופנינו בעניין לדוברות בית המשפט במסגרת פרויקט בינלאומי של תמונות נשים שהיו חסרות בוויקיפדיות. הם שחררו לנו כמה צילומים, אבל זה לא מספיק".

מה האידיאל מבחינת ויקימדיה?

"כמו שכל התמונות האמריקאיות הן בנחלת הכלל, כך גם בישראל צריך להיות. תמונה שמצולמת מטעם משלם המסים צריכה להיות שייכת לך ולי בשימוש חופשי, ולהיכנס למאגר".

מלשכת העיתונות הממשלתית נמסר בתגובה: "התנאים לשימוש בצילומי לע"מ הם נחלת הכלל ומצויים באתר אוסף התצלומים הלאומי באיכות גבוהה וניתנים בחינם לכל דורש. עם זאת, השימוש בצילומי לע"מ מותנה בעמידה בתנאי השימוש ובהם בין היתר חוק זכויות יוצרים, צנעת הפרט, שמירה על כבודה של המדינה וזכויות הצלם".

מדוברות הכנסת נמסר בתגובה: "ככלל, מאפשרת הכנסת לציבור הרחב ולגופי התקשורת לעשות שימוש, ללא עלות, בתמונות שזכויות היוצרים בהן מצויות בבעלותה וזאת בכפוף למתן קרדיט לכנסת ולצלם, כמקובל, ובהתאם ליתר הוראות הדין. בעניין פרסום צילומים באתר ויקיפדיה, נציין כי עמותת ‘ויקימדיה ישראל’ פנתה לכנסת בעבר בבקשה לעשות שימוש בתמונות דיוקן של חברי הכנסת לדורותיהם שבידי הכנסת. מתוך הכרה בחשיבות הציבורית של העניין הסכימה הכנסת למסור את הצילומים, אך נוכח ספקות לגבי זהות בעלי זכות היוצרים כשמדובר בצילומים ישנים שבידי הכנסת, התנתה הכנסת את השימוש בהסכמת העמותה לשאת באחריות ככל שתעלה טענה אגב השימוש על-ידי צדדים שלישיים. עד כה לא התקבלה התייחסות עמותת ‘ויקימדיה ישראל’ לתשובת הכנסת".

הזווית האמנותית | אמני הקולאז’ מומחים ליצירות יתומות

רונית פורת היא אמנית שאוספת בעבודתה דימויים ארכיוניים ויוצרת קולאז’ים, והיא מכירה היטב את המורכבות של יצירות יתומות. "זה תחום אפור ותלוי באיזו מדינה פועלים", היא מספרת, "החוק בצרפת שונה מזה שבארצות הברית, ששונה מזה שבישראל. אני בעיקר משתמשת היום בקטעי ארכיון מגרמניה, אבל הטרילוגיה הגדולה שעשיתי בתערוכה שהוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 2015 כללה גם חומרים ארכיוניים של קיבוצים בישראל".

עבודה של רונית פורת
 עבודה של רונית פורת

על חלקם ידעת להצביע על המקור, ועל אחרים לא - הן היו יצירות יתומות. היה חשש שבעלי זכויות יתבעו על זכויות היוצרים?

"המוזיאון חשש מתביעות על חומרים שלא ידענו מה המקור שלהם. בסופו של דבר, אני הייתי צריכה לקחת אחריות על הדימויים האלה והתמונות האלה. היה חשש".

עו"ד נורית אשר, שמתמחה בזכויות יוצרים בעולם האמנות, אומרת שהתיקון בחוק מפחית את הסיכון של מי שמציג עבודות שיש בהן יצירות יתומות. "זה שימוש לא מסחרי, אז לפי התיקון, אם שקדנו באופן סביר, נוכל להציג, אבל ברגע שיגידו לנו שזה שייך למישהו, נצטרך להוריד ואי אפשר יהיה לתבוע את המוזיאון. זה מנטרל את חרב הפיצוי הכל-כך גדולה שיש כיום על מוזיאונים ומאפשר להראות אמנות טובה. עם זאת, אין פה בשורה מאוד גדולה כי בדרך כלל המוזיאונים מציגים אמנות שהם יודעים מאיפה היא מגיעה".

"ביחס למה שקורה בעולם, המנגנון שנקבע פה הוא סך הכול לא רע", מוסיף עו"ד זיו אנג'ל, שמתמחה גם הוא בזכויות יוצרים. "החשש העיקרי שלי מהתיקון הוא שהוא ישמש את המפירים. טענת ההגנה הראשונה תמיד תהיה שנעשה חיפוש סביר אחר בעלי הזכויות, זה יכול לתת למפירים כלי התגוננות. לכן אני ממליץ ליוצרים לוודא שהיצירות שלהם לא יישארו יתומות".

* אם למישהו יש מידע על מי מהיצירות המופיעות בכתבה, ניתן לשלוח אותו לכתובת זאת: 

tzela-k@globes.co.il