כך הפכה ההשקעה בזהב לתעודת ביטוח נגד סיכונים, גם עבור הבנקים המרכזיים

בעיני רבים נתפס הזהב לא כהשקעה, אלא כנכס המבטיח שמירת ערך בתקופות קשות • מי היה הנשיא האמריקאי שחיסל את הזהב בארה"ב, איזה הסכם עולמי החזיר אותו ללב המערכת המוניטרית, מי היה הנשיא האמריקאי שביטל את אותו הסכם, ולמה הבנקים המרכזיים רק מגבירים את הרכישות • המתכת היקרה שמסובבת את העולם - כתבה שנייה בסדרה

גרגירי זהב/ צילום: רויטרס, Lisi Niesner
גרגירי זהב/ צילום: רויטרס, Lisi Niesner

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ירדו כל מדינות אירופה מסטנדרט הזהב והחלו בהדפסה מסיבית של כסף כדי לממן את הוצאות המלחמה.

עם תום המלחמה ובעקבות החורבן האיום שהיא המיטה על היבשת, לרבות שלוש אימפריות עולמיות בנות מאות שנים שנעלמו, ניסו מדינות אירופה לחזור לסטנדרט הזהב, אך חוסר היציבות החברתית וההשלכות של האינפלציה והדפסת הכספים בעת המלחמה ואחריה הפכו את המשימה הזו לבלתי אפשרית.

בארה"ב, לעומת זאת, נראו הדברים אחרת לגמרי. ארה"ב אומנם הצטרפה למלחמה ב-1917, אך מאחר שלא היה לה צבא של ממש, רק בראשית 1918 החלו החיילים האמריקאים הראשונים להגיע לאירופה כדי להצטרף למאמץ האחרון לחיסול הצבא הגרמני המותש.

הואיל וארה"ב לא נטשה את סטנדרט הזהב והואיל והיא הפכה לעורף, לרבות עורף פיננסי, של מדינות הברית, התרכז עד סוף המלחמה הרוב המוחלט של עתודות הזהב בארה"ב.

הכמות העצומה של הזהב איפשרה את התנפחותה של בועת אשראי ללא תקדים, ושנות ה-20 העליזות באו לעולם. בועת האשראי תדלקה גידול עצום ברכישת מוצרים חדשים כמו מכשירי רדיו, מכוניות ומקררים, אך גם מוצרי השקעה כמו נדל"ן ומניות.

שוק המניות האמריקאי טיפס ללא הפוגה, ומ-1921 עלה כמעט פי 6. החיים מעולם לא נראו טובים יותר.

אך כמו כל בועת אשראי, גם זו הגיעה אל סופה. האוויר החל לצאת מהבלון לאט בספטמבר 1929, ועד אוקטובר אותה שנה הירידות הפכו למפולת. השפל הגדול הגיע וגרר אחריו כאוס חברתי בכל רחבי העולם, ובמיוחד בגרמניה. שם עלתה לשלטון בתערובת של בחירות והשתלטות אלימה מפלגה קטנטנה של נווד אוסטרי בלתי ידוע, חסר מעמד או קשרים. אך לא יחלוף זמן רב ושמו ייחקק לדיראון עולם בהיסטוריה האנושית.

הצו הנשיאותי שהחרים את הזהב

בארה"ב יעלה השפל הגדול לשלטון נשיא חדש, מושל מדינת ניו יורק לשעבר, פרנקלין רוזוולט, או בכינויו מאז אף.די אר. בצעד מהיר ונחוש יביא רוזוולט לסיומו את עידן הזהב גם בארה"ב.

שבועות אחדים לאחר השבעתו, פרסם הנשיא החדש את "הצו הנשיאותי 6102", אשר קבע באופן חסר תקדים כי "כל אדם נדרש בזאת למסור עד 1 במאי 1933 (כשלושה שבועות לאחר פרסום הצו) לסניפי הפדרל ריזרב כל זהב, לרבות מטבעות, מטילים או תעודות שבבעלותו". העונש על אי מסירת הזהב נקבע על עשר שנות מאסר. במילים אחרות, הצו לא רק ביטל את סטנדרט הזהב, אלא הוא גם החרים את כל הזהב שבידי תושבי ארה"ב. בתמורה לזהב המוחרם קיבלו המוסרים תשלום לפי 20.67 דולר לאונקיה, מחיר הזהב באותה עת.

מיד לאחר ההחרמה הזאת, הממשלה קבעה את מחיר הזהב על 35 דולר לאונקיה, כלומר דה פקטו פיחתה ב-40% את ערך הכספים ששולמו אך זמן קצר קודם לכן בעת החרמת הזהב.

כמה חודשים אחר כך חוקק הקונגרס חוק שהעביר את הזהב המוחרם מידי הפדרל ריזרב לידי האוצר. החוק גם קבע איסור מוחלט על החזקת זהב ותעודות זהב. הפיחות האמור הותיר בידי האוצר רווח על הזהב המוחרם בשיעור של 2.81 מיליארד דולר של 1933, סכום שהיה שווה לכ-80% מתקציב הממשלה לשנת 1931.

כספים אלו הפכו ל"קופה קטנה" בידי האוצר למימון פרויקטים מחוץ לתקציב וללא השגחת הקונגרס. החשבון שבו מוחזקים הכספים האלו עדיין קיים, וביוני 2014 עדיין נותרו בו 102 מיליארד דולר.

הוצאת הזהב אל מחוץ לחוק גם ביטלה את "סעיף ההצמדה לזהב" אשר היה חלק מחוזים רבים, ביניהם כ-100 מיליארד דולר (בכסף של היום כ-2.5 טריליון דולר) של התחייבויות ואיגרות חוב ממשלתיות ומוניציפליות. כאמור, ביטול ההצמדה והפיחות הקטינו בפועל בשיעור של 40% את החוב לאוחזי איגרות אלו. בית המשפט העליון אישר את הצעדים האלו של הממשלה, אם כי ברוב זעום.

לכל השואלים כיצד עשוי להיראות הטיפול בחוב הממשלתי הענקי של ארה"ב דהיום, וכיצד עשויה הממשלה להתמודד עם קריסת בועת האשראי הנוכחית, מוטב שיעיפו מבט בצעדי הממשלה האמריקאית בשנות השלושים.

אומנם מדובר בצעדים ללא תקדים, ואומנם הם עומדים בסתירה מוחלטת לכל ערכיה של אמריקה, אך כל זה כבר קרה. הממשלה החרימה את הנכס הפיננסי העיקרי של אזרחיה, היא גם פיחתה 40% מערכו בשעה שעשתה זאת, וגם עשתה "תספורת" של 40% לכל מחזיקי החוב הציבורי, כולל של השלטון המקומי, ואף החוב הפרטי עבר "תספורת" שעה שהיה צמוד לזהב.

עם צו נשיאותי 6102 נעלם הזהב מחיי הכלכלה לראשונה זה 5,000 שנה, והאנשים פנו למה שתמיד העסיק אותם לאורך ההיסטוריה, מלחמה. הנווד האוסטרי הבטיח לגרמנים "תנו לי 12 שנים ולא תכירו את גרמניה". הבטיח וקיים, אם כי לא בטוח שבדרך שלה ציפו הגרמנים.

המלחמה נגמרה, הזהב חזר

משנסתיימו 12 השנים, נפגשו ביולי 1944 נציגי המדינות שניצחו במלחמת העולם השנייה במלון מרשים בעיירה קטנטנה בשם ברטון וודס הנמצאת 160 קילומטר צפון מערבה לבוסטון, בלב נוף הררי ומיוער, והחזירו לעולם המוניטרי את הזהב.

אלא שהפעם השיטה הייתה שונה בתכלית. לא עוד החזקה חופשית והתחייבות להמרה של כל מדינה, אלא הצמדה של כל המטבעות בעולם לדולר בשער קבוע, והצמדה של הדולר לזהב בשער של 35 דולר לאונקיה, הוא המחיר של טרום המלחמה.

לצורך הבטחת השיטה ארה"ב התחייבה להמיר, אך רק למדינות, דולרים שברשותן לזהב פיזי במחיר האמור. הסכמים אלו, שמעתה יכונו "שיטת ברטון וודס", יחזירו את הזהב כבסיס לשיטה המוניטרית הבינלאומית, אך לא את מעמדו ככסף, ואף לא כנכס להשקעה.

הסכמי ברטון וודס החזיקו מעמד כעשרים וחמש שנה. הנס הכלכלי של גרמניה ושל יפן ביחד עם הגירעונות הממשלתיים בארה"ב בגין המלחמה בווייטנאם והתוכניות החברתיות של הנשיא לינדון ג'ונסון הפעילו לחצים כבדים על הדולר (יותר דולרים, כלומר הם היו שווים פחות).

פתאום זהב ב-35 דולר לאונקיה היה מציאה, ובנקים מרכזיים מכל רחבי העולם, ובראשם הבנק של צרפת, שלחו את הדולרים המפוחתים בערכם וביקשו תמורתם זהב ב-35 דולר לאונקיה. הזהב החל לעוף מהכספות בבניין הכספות המבוצר בפורט נוקס, שבו נשמרות רזרבות הזהב של ארה"ב.

"ההלם של ניקסון": ההצמדה בוטלה

ואז, ביום ראשון אחד בלילה, באוגוסט 1971, עלה הנשיא ריצ'רד ניקסון לשידור בטלוויזיה והכריז על ביטול הסכמי ברטון וודס במה שיכונה מעתה ולעולם "ההלם של ניקסון". לא עוד המרה, לא עוד הצמדה. תקופה חדשה באה לעולם. עידן כסף הפיאט. כסף נייר המיוצר על ידי המדינה (הבנק המרכזי) ועל ידי הבנקים המסחריים דרך מתן אשראי, מן האוויר, ללא הגבלה ובלחיצת כפתור.

עם ביטול הסכמי ברטון וודס שוב יכלו תושבי ארה"ב להחזיק בבעלותם זהב ולהשקיע במתכת, אף כי שיעורי המס על הרווחים מהשקעה כזו היו גבוהים משום מה משיעורי המס על כל רווח הון אחר.

כשבוטלו הסכמי ברטון וודס והזהב הפך שוב לנכס בר השקעה עמד מחירו כאמור על 35 דולר לאונקיה, או כ-375 דולר במונחים של היום. לאורך השנים מאז עלה הזהב וירד, בהתאם לציפיות האינפלציה וחששות פיננסיים ומוניטריים אחרים, שעה שהוא נתפס כנכס "הגנה" המבטיח שמירת ערך בתקופות קשות.

בעשור שלאחר ביטול הסכמי ברטון וודס זינק מחירה של אונקיית זהב, עד שהגיע ב-1980 לכ-2,100 דולר של היום. ואז, שעה שהאינפלציה של שנות השבעים נבלמה, הריבית ירדה ובועת האשראי הדורית, ועימה שוקי המניות והאג"ח, התחילו לפרוח, נכנס הזהב לשוק דובי שנמשך 20 שנה. בשנת 2000 הוא הגיע לשפל של 380 דולר לאונקיה במונחי המחירים של היום, כמעט באותו רמה, ריאלית, שבה עמד ב-1971.

אך במחצית 2001, לאחר שפקעה בועת הדוטקום, דברים השתנו, והזהב החל במסע בן שנים למעלה. ביולי 2011 נשק המחיר ל-1,900 דולר לאונקיה. מאז ירד בכ-30%, ונכון להיום הוא עומד מעט מעל 1,300 דולר לאונקיה.

המשקיע האגדי וורן באפט ידוע בגישתו השלילית כלפי הזהב. "השקעה במניות היא השקעה בבתי חרושת, בחדשנות, ... אבל הזהב יושב בכספת ואינו מייצר דבר", הסביר פעם.

אולם אנשים אחרים, הנשענים על 5,000 שנה של ניסיון אנושי, רואים את הדברים קצת אחרת. הם רואים זהב לא כהשקעה, אלא ככסף.

מסביר ביל בונר (Bonner), מייסד אגורה פבלישינג, יועץ השקעות וסופר: "במוקדם או במאוחר יגיע רגע האמת של עומס החוב העצום... או בדפלציה או באינפלציה, מישהו יצטרך לשלם (על החוב הזה שאינו בר פירעון)... בדפלציה המלווה משלם כאשר החוב לא נפרע, באינפלציה כולם משלמים כאשר החוב נשחק... הוספה של כמות הכסף לא מגדילה את התמ"ג או את העושר אלא רק משנה את היחס בין המוצרים והשירותים לכמות הכסף הזמין (קרי המחיר)...

"בשיטה של כסף הגון אי אפשר להלוות כסף שאין... זה היתרון המובהק של הזהב אם רוצים לנהל כלכלה המבוססת על כסף אמיתי והגון... ואף שהעולם של לפני 1971 לא היה אידיאלי, חוסר היציבות וחוסר האמינות הדרמטיים של הכסף בעולם של אחרי 1971 גלוי לכול. חוסר אמינות המבוטא בכמות האשראי שנוצר מאז (כ-69 טריליון דולר בארה"ב לבדה). האשראי הזה הוא רמאות והוא יצר גידול שהוא רמאות, ולפיכך אינו בר קיימא. הזהב לבד שימש ב-5,000 השנה האחרונות ככסף...".

בסופו של דבר, לפי דעה זו, מגדל הקלפים הבנוי על אשראי, שלא ניתן לשלמו אלא מתוך ייצור אשראי נוסף, יתמוטט, וליום הזה חייב כל משקיע שתהיה לו איזו החזקה של כסף אמיתי, קרי זהב, בסל השקעותיו.

הבנקים המרכזיים מביעים אמון

אך לזהב גם יתרון נוסף. הוא מהווה נכס הנמצא "מחוץ למערכת" וכך אינו תלוי בקיומה של התחייבות מהצד השני, כמו איגרת חוב או פיקדון בבנק. ככזה הוא גם מקנה הגנה מפני הסיכון של התמוטטות המערכת הפיננסית, כמו שכמעט אירע ב-2008.

הזהב אפוא אינו השקעה פר-סה, אלא הוא נתפס בעיני רבים ככסף אמיתי או כנכס שיספק הגנה במקרים של שיבושים רציניים במערכת הפיננסית-מוניטרית העולמית או המקומית.

לא רק אנשים פרטיים מחזיקים בהשקפות אלו, אלא גם מדינות, דרך הבנקים המרכזיים שלהן. מאז 2008 בנקים מרכזיים הלכו והגבירו את רכישות הזהב שלהם (ראו גרף), ובשנת 2018 הרכישות נטו הגיעו לשיא חדש, הגבוה ביותר מאז 1971.

מאז ימי הפרעונים ועד ימינו נכרו מהאדמה כ-160 אלף טון זהב. הבנקים המרכזיים בעולם הם המחזיקים הגדולים ביותר בזהב הזה, כ-36 אלף טון, כאשר בבעלות עשרת המחזיקים הגדולים כ-23 אלף טון.

המחזיקה הגדולה היא כנראה ארה"ב עם כ-8,000 טון, אם כי מעטים מאוד זכו אי פעם באמת לראות ולבחון כמה זהב יש לארה"ב בפורט נוקס. אפילו לא נציגי הקונגרס. אחריה ברשימה גרמניה, איטליה, צרפת, רוסיה, סין, יפן ושווייץ. פר גולגולת, האחרונה, שווייץ, היא המחזיקה ברזרבות הגבוהות ביותר.

בשנת 2018 רכשו הבנקים המרכזיים בעולם כ-651 טון זהב, גידול של כ-74% מהשנה שלפניה. רוסיה, המובילה מהלך של "דה-דולריזציה" של רזרבות המטבע שלה, הובילה ברכישות ורכשה כ-284 טון בשנה שעברה. גם סין המשיכה להגדיל את עתודות הזהב שלה.

הנה כי כן זהב אינו רק נכס של פרנואידים וחובבי תיאוריות קונספירציה. ואם הזהב אינו סוג של כסף, מה הוא עושה בכספות הבנקים המרכזיים ליד הדולר, או כמו במקרה של רוסיה, אף מנסה להחליפו? 

הדאו ג'ונס יקר מאוד במונחי זהב. האם התיקון בדרך?

מעניין גם להשוות את היחס בין מדד הדאו ג'ונס למחיר הזהב, קרי כמה אונקיות זהב צריך כדי לקנות יחידה אחת של המדד האמריקאי.

בנובמבר 2018 עמד היחס בין הדאו לזהב על 21.5, כלומר 21.5 אונקיות זהב נדרשו כדי לקנות יחידת דאו אחת. רק שלוש פעמים במאה השנים האחרונות היה מדד הדאו יקר יותר במונחי זהב מרמתו בנובמבר 2018, או קרוב אליה. בסוף 2000 עמד היחס על שיא כל הזמנים - 40, ב-1965 היה היחס 27.5, וב-1929 היה היחס כמעט 19. זוהי מחזוריות דורית ללא ספק.

משקיעים שהיו מוכרים את הדאו בכל פעם שהיחס בינו לבין הזהב עבר את קו ה-16 או 17, היו ניצלים מכל המפולות בבורסה של מאה השנים האחרונות. אם אותם משקיעים היו גם קונים את הדאו כאשר היחס עמד על מתחת ל-5, הם היו מייצרים תשואה עודפת בהרבה, פי ארבעה בערך, ממי שהחזיקו בדאו בלבד בכל התקופה הזו. אולם יש להודות, מהלך כזה הצריך סבלנות אין קץ, אשר משקיעים בודדים בלבד ניחנים בה.

ועדיין כך או כך, מחיר הדאו בסוף 2018 היה גבוה מאוד היסטורית במונחי זהב. אם לשפוט לפי ההיסטוריה, תיקון לממוצע הרב שנתי, באזור יחס של 8.65, צפוי להתרחש בשנים הבאות. איך ייראה תיקון כזה במונחי כל אחד מהמוצרים? האם הדאו יירד או הזהב יעלה או קומבינציה של שניהם? לעתיד הפתרונים.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com

 

 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988