יהדות התורה חזרה לעמדת ההשפעה ממדבר האופוזיציה, ועמדה ביעדים

ביהדות התורה נוהגים לומר כי התורה היא המצע שלהם, אבל את המטרות שאליהן כיוונו בממשלה היוצאת ניתן למצוא בהסכם הקואליציוני עם הליכוד. את ההיבט הכלכלי הבולט בהסכם זה ניתן לסכם בכותרת "להחזיר עטרה ליושנה" - כלומר את תקציבי הישיבות שקוצצו בתקופת שר האוצר יאיר לפיד. מה שהפוליטיקאים החרדים מכנים גזירות לפיד הביאו בתקופת הממשלה שבה יו"ר יש עתיד כיהן כשר האוצר לקיצוץ חד בהיקף של עשרות אחוזים בהקצאות לישיבות, שעיקרן תשלום קצבה (זעומה יש לומר) לתלמידים.

ההסכמים אכן קוימו במלואם. עד 2016 הממשלה החזירה את מלוא התקציבים שהיו קודם לכן, הגדילה אותם וגם קבעה קצבת הבטחת הכנסה לתלמידי הישיבות.

הנתון הזה סותר את מדיניות הממשלה המוצהרת לעידוד תעסוקת חרדים, שאף מגובה בשני סעיפים בהסכם הקואליציוני עם יהדות התורה: המשמעות היא שיד אחת מוציאה תקציבים גבוהים לעידוד התעסוקה במגזר החרדי, והיד השנייה מוציאה תקציבים גדולים לא פחות לעידוד ההישארות בישיבות ולאי יציאה לעבודה.

 הבטחות לעומת ביצוע בכנסת ה20

ואכן, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) מעידים שבשנתיים האחרונות נבלם הגידול בתעסוקת הגברים החרדים, שמחציתם אינם שותפים לשוק העבודה. הסתירה היא לא רק ביחס למדיניות הממשלה, אלא גם ביחס למדיניות המעשית שאותה מנסה להוביל, לעתים בחשאי, חבר הכנסת משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, לעידוד תעסוקת חרדים.

בין השאר המדיניות הזו כוללת הכרה בלימודי רבנות ולימודים תורניים כשווי ערך ללימודים אקדמיים, לפחות בכל הקשור לתנאי קבלה למשרות במגזר הציבורי. נציבות שירות המדינה אכן הכירה בלימודי דיינות ובתואר רב כלימודים מקבילים ל-12 שנות לימוד ותואר אקדמי (בהתאם לסוג הלימודים) לצורך קבלה לעבודה בשירות המדינה.

הנה המחשה לסתירה: לפי סיפור המסתובב בחוגים אקדמיים העוסקים בשילוב חרדים, גפני השתתף באחת הישיבות והביע התנגדות לניסיונות למשוך חרדים לאקדמיה, אך כשהסתיים הדיון פנה לאחד הבכירים העוסקים בנושא ואמר לו להמשיך לפעול בכל הכוח להגדלת מספר הסטודנטים החרדים באוניברסיטאות. על גפני וחבריו פועלים שני כוחות: האחד - פסיקות של כמה מהרבנים המובילים נגד יציאה של חרדים ללימודים אקדמיים; והשני - בעיית העוני במגזר, הנובעת בעיקר משיעור ההשתתפות הנמוך בשוק העבודה. גם מי שעובד מועסק ברוב המקרים בעבודות חלקיות ולא מתגמלות.

יהדות התורה ביקשה לבטל את הקיצוץ בתקציבי התרבות החרדית, וקיבלה הרבה יותר מכך: התקציב השנתי של התרבות החרדית במשרד התרבות גדל ממיליון שקל ב-2015 ל-6 מיליון שקל ב-2017. אבל הכסף הגדול היה במקום אחר: בהעברות תקציביות בוועדת הכספים לשיעורי תורה ותרבות חרדית במסגרת משרד החינוך, ובתקצוב ישיר של עמותות, מדרשות וארגונים של המפלגות החרדיות והדתיות. במאי 2018 אושרו לצורך זה 104 מיליון שקל. ב-2017 הסכום היה גבוה אף יותר - 177 מיליון שקלים.

הטיפול בבעיית הדיור של הציבור החרדי, כולל הקמת יישובים ושכונות חדשות, היה גם הוא ברשימת המטרות של המפלגה החרדית. גם כאן עומדת יהדות התורה ביעדים שקבעה לעצמה: שכונות חרדיות חדשות בערים גדולות נמצאות בשלבי תכנון וביצוע למשל בירושלים (סמוך להר נוף) ובבית שמש (רמת בית שמש). בד בבד יישובים חרדיים כמו קריית ספר ואלעד נמצאים בתנופת הרחבה. אם כי גם הגידול הזה בפתרונות הדיור לא מספק את כל צורכי האוכלוסייה החרדית הגדלה.

המפלגות אמנם הגיעו להישגים, אבל החזרת התלות בקצבאות ובהקצבות לתלמידי הישיבות מציבה חסמים ליציאה לעבודה של הגברים החרדים, מקטינה את הכנסות משקי הבית ומגדילה את הנטל על תקציב המדינה. בד בבד, אי השתתפות תעסוקתית זו מדרדרת את ישראל במדדים הבינלאומיים ובטבלאות ההשוואתיות כמו אלה של OECD. גם לחוק הגיוס התקוע קשר ישיר לכלכלה; העברת החוק היתה פותחת פתח רחב יותר לגיוס ועמו לכניסה לשוק העבודה הישראלי. הנתונים מראים כי המתגייסים ברובם משתלבים בשיעורים ניכרים במשק, ומשתכרים הרבה מעל העובד החרדי הממוצע.