פרקטיקה של עלילת דם

פוליטיקאים עושים שימוש ציני ברטוריקה של שנאה ובכך הורסים את הדמוקרטיה הישראלית

ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: אמיר מאירי
ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: אמיר מאירי

בספרי ההיסטוריה של העם היהודי נרשם פרק עצוב במיוחד על עלילות הדם. כבר במאה ה-1 לספירה תיעד יוסף בן-מתתיהו עלילת דם מפורסמת - כשאנטיוכוס הרביעי נכנס לבית המקדש הוא מצא איש יווני כלוא במקום. האסיר היווני סיפר לאנטיוכוס, כך על-פי העלילה, שהיהודים כלאו אותו ופיטמו אותו, כדי להקריבו לאלוהים ולאכול מבשרו. סיפור זה יחזור על עצמו בגרסאות שונות עד ימינו - לעתים יתווספו לרצח מעשי אונס, לפעמים אורגיות, ופעמים רבות ידובר על ילדים נוצרים, שדמם שימש לאפיית מצות.

בשימוש נכון יכלו אנשי דת, מלוכה ופוליטיקאים להשתמש בעלילות דם כדי לארגן מחדש את החברה לפי רצונם: פעם אחת כדי לחסל היהדות, פעם אחרת כדי לחסל חובות ל"בנקאי של המלך" ופעם נוספת כדי לארגן את אירופה סביב אידאולוגיה חדשה.

שנאת הזר ו"האחר" היו הדלק שאפשר למנהיגים רבים בהיסטוריה לווסת את החברה לצורכיהם ולא פעם סביב "היהודי" כקטגוריה חברתית, שנשענה על אנטישמיות ותהליכים סוציולוגיים (בהם גם כלכליים). כל שנדרש היה להשתמש בפחדים ובאגרסיות שטבועות במעמקי הנפש של ההמון, ו"היהודי" הפך למנגנון ויסות די אפקטיבי לשינוי מהיר של המציאות.

חזרה לימינו. קו ישיר מחבר בין "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" של נתניהו ב-2015, ה"זועביז" של לפיד בבחירות 2013 והסלוגן "נתניהו טוב ליהודים" בבחירות 1996. אלא שנראה כי במערכת הבחירות של 2019, גל ההתבטאויות נגד הציבור הערבי גבה אף יותר, ועכשיו הוא חותר תחת עצם הלגיטימיות שלהם כאזרחים. ולמרות שההשוואה קשה, אפילו כואבת, זו בדיוק אותה פרקטיקה של עלילות הדם: ניסיון לארגון מחדש של החברה סביב פחד ושנאה לאחר.

בימים האחרונים מדקלמים הפוליטיקאים ללא ההפסק את המסרים החדשים ממפעל הדברור: "הצבעתם גנץ - קיבלתם טיבי", "גנץ ולפיד יקימו 'גוש חוסם' עם הערבים", "מרצ עשתה הסכם עודפים עם הערבים" ועוד.

למרבה הצער, במרוץ אחר קולות הבוחרים, גם הפוליטיקאים מהמרכז והשמאל אימצו את אותה שפה וחשיבה, שהגו יועצים אסטרטגיים נגד 20% מהאוכלוסייה. המסר הציבורי חד וברור: הערבי אינו לגיטימי בציבוריות הישראלית. הוא חי כאן, אך הוא "מיותר".

מצער אף יותר לראות שגם עיתונאים רבים מלב המיינסטרים - ברדיו, בטלוויזיה ובמדיה הכתובה - הולכים שבי אחרי רטוריקת השנאה הזו ומהדהדים אותה בשאלות מתריסות כלפי פוליטיקאים מהמרכז והשמאל ונציגי המגזר הערבי.  לכאורה הם עושים את עבודתם ומקשים בשאלות ביקורתיות - בפועל הם למעשה מאשררים את עלילת הדם.

שיתוף-הפעולה הזה הוא לאו דווקא מכוון, וזה אולי העניין המבהיל בכל הסיפור - ההיסחפות של העיתונות אחרי התעמולה כמוה כנפילת המתרס האחרון בקרב על הדמוקרטיה. כפועל יוצא מכך שהעיתונות הפכה לכלי בשירות התעמולה, נוצרה תנועת מלקחיים (של המראיין והמרואיין) על התודעה הציבורית, כך שחוסר הלגיטימציה של "הערבים" הופך מיום ליום להלך הרוח הציבורי.

צריך לומר ביושר - לאורך השנים היו פוליטיקאים ערבים שפעלו נגד האינטרסים של מדינת ישראל, לעתים תוך מעבר על החוק. נכון גם שבחברה הערבית קיימים כיסים של איבה, חוסר רצון להשתלב וסירוב אווילי של מנהיגי המפלגות להצטרף לקואליציה. כל אלה משחקים לידי המבקשים להדיר את הציבור הערבי, אבל אי-אפשר ואסור להוציאם אותם מההקשר הרחב של אפליית ערבים והזנחה רבת-שנים של היישובים הערבים. זהו מצב קלאסי של ביצה ותרנגולת וחד גדיא.

מה שלא יהיה, כיסים קטנים של איבה ופוליטיקאים ציניים מהמגזר לא יכולים בשום אופן להצדיק את החתירה להוצאתם מתחום הלגיטימיות של המרחב הציבורי והדמוקרטיה.

התהליך שנרקם לנגד עיננו בימים אלה, אם כן, הוא תעמולה גזענית וניצול ציני של הבחירות לטובת כרסום הדמוקרטיה עצמה, ולבסוף שיתוף-פעולה של כלבי השמירה עם מהלך זה. בשילוב תהליכי עומק של מתן לגיטימציה ממוסדת לשנאה, אדישות כלפי ה"אחר" וזלזול גובר במוסדות שלטון החוק, נראה שהשער נפרץ, והקווים האדומים נחצים בזה אחר זה מדי יום.